סוכות 26 היה בסימן הגשמת חלומות- הקופים הגדולים באוגנדה עם סיומת ברואנדה. שנים אנחנו חושבים לעשות את הטיול הזה, והפעם החלטנו שזה יקרה. משפט המפתח - אנחנו הכי צעירים שנהיה מעכשיו והלאה וחלומות צריך להגשים. אוגנדה היתה המדינה ה 100 שלי ורואנדה ה 101. המשימה להשגת יעד תלת ספרתי הושגה, אבלאני לא שוקטת על השמרים.
בחברה בה סגרתי בסוף את הטיול- monkey adventures, התעניינתי כבר לפני כמה שנים, אולם בסופו של דבר בשל המצב הבטחוני, העדפנו להזיז ליעד אחר. הפעם, התפנה חלון הזמן המדוייק, והתכנון יצא לפועל אחרי שאלות רבות (שלי) ותשובות רבות (של מוניק מהחברה).
אתר https://monkey.travel/en/usd/tours/?location=Uganda,Uganda
מוניק היתה סבלנית ואינפורמטיבית להפליא, ודי מהר גיבשנו את הטיול. עלות הטיול היתה מעט יקרה מדיי, ורק לאחר שהורדנו יום אחד (אין צורך בספארי מבחינתנו- עשינו בקניה, זימבבווה ודרום אפריקה) וכן את רמת המלונות מ 5 כוכבים ל 4 (פלוס מינוס), המחיר היה 3460 דולר לאדם בחדר זוגי.
טיסה- אתיופיאן (התלבטנו בינה לפליי דובאי, ובכן, אתיופיאן היתה החלטה נכונה יותר עבורנו בימים אלה)- כ 1450 דולר לאדם. יכולנו לסגור קודם והעלות היתה נמוכה יותר. הפעם סגרנו יחסית מאוחר ולא כמעט שנה מראש כמו שאנחנו עושים עם חופשות הקיץ.
ת"א- אדיס- אנטבה, ובחזור- קיגאלי- אדיס- תל אביב, ס"ה 7 ימים, כשהיום הראשון היה הגעה בלבד, והיום האחרון כלל סיבוב בקיגאלי עם חברה אחרת (עלות זולה יותר) ואז טיסה חזרה לארץ.
ויזה צריך לסגור מראש- סגרנו ויזה למזרח אפריקה ב 100 דולר. היתרון- הויזה כוללת גם את רואנדה וקניה. החסרון- בנחיתה הסורק שלהם לא עבד ואנחנו ליטרלי היינו האנשים האחרונים שסיימו את מעבר הגבולות. את הויזה חייבים להוציא מהמדינה בה נחתנו- כלומר, במקרה שלנו אוגנדה.
את הויזה קיבלנו תוך כשבוע וחצי מההגשה, וההמלצה של מוניק היתה להגיש את הויזה 4 שבועות לפני הטיסה לפחות, וזו עצה טובה.
במידה ועושים ויזה לרואנדה ואוגנדה בנפרד- כל ויזה עולה 50 דולר, ולכן ההחלטה על ויזה מזרח אפריקה היתה החלטה נכונה בדיעבד כי המעבר לרואנדה היה מול הויזה הזו.
עצה נוספת מומלצת מאד= לקחת מראש ויטמין בי קומפלקס (עצה שקיבלתי באמזונס הבוליביאני ואז לא השתמשתי בה. הפעם- להיט. אף יתוש לא התקרב וגם לא זבוב).
ציוד מומלץ- מכנסיים ארוכים, חולצות ארוכות בצבעי חאקי, חום ובז'. בקיצור, בגדים שאני לא אלבש שוב כנראה, כי זה ממש לא פלטת הצבעים שלי... אזהרות- חובה להכניס לטרק הגורילות את המכנסיים לגרביים עבים וחזקים מפאת עלוקות. בנוסף, יש מלריה וצה צה. ובכן, מניעה היא יתרון ולכן הבי קומפלקס היה להיט מבחינתי ואשתמש בו תמיד באיזורים טרופיים.
מעיל גשם הוא חובה במיוחד בעונה הרטובה.
הגנה מהשמש מומלצת- אוגנדה נמצאת על קו המשווה ממש כמו קניה, השמש בוהקת וחזקה.
חיסונים נדרשים- קדחת צהובה- חובה לצורך הכניסה למדינה. אותנו לא בדקו, אבל החיסון נדרש וקריטי. בנוסף לקחנו כדורי מלארון וגם כדורי גובה כי הטיפוס לגורילות וגם הקופים הזהובים היה באלטיטוד של 2200 מ' ומעלה.
לאחר שנחתנו, הגיע נהג לאסוף אותנו למלון הנעים על שפת אגם ויקטוריה.
למחרת-הנהג/מדריך שלנו שהיה מקסים, קליל ואינפורמטיבי- פרד, הגיע לאסוף אותנו בבוקר.
הוא לקח אותנו ל 2 סוגי שיט- אחד לביצת מוואמבה ולצפיה בשוביל- shoebill- ובעברית- מנעלן, סוג של חסידה עם מקור שנראה כמו נעל. יצור פרה היסטורי למראה, ייחודי, וכשהוא "מדבר" הוא נשמע כמו מכונת ירייה (תחפשו בגוגל). אנחנו פגשנו גוזל, ומייד אחרי כן את האמא שעמדה הרחק ממנו, כך ששיחה לא שמענו, אבל הציפור כ"כ ייחודית שרק חווית הצפיה היתה מספקת. יצאנו ב 7:30- וכדי להגיע לשם צריך לקחת סירה גדולה, לשוט כ 40-50 דקות, ומשם לעבור לסירה קטנה שעוברת בביצה בקלות רבה יותר. ראינו ציפורי מים שונות ובהם שלדג יפהפה, ובנוסף כל האיזור מרושת בwater lillies יפים מאד. לקראת 11 היינו בדרך חזרה, והגשמנו חלום ראשון.
ביקרנו בקניון שליד המלון שלנו (2 friends lodge)- בואו נגיד שלא מדובר בקניון הכי גדול והכי מרשים שתראו בחייכם, אבל במונחים אפריקאים זה בסדר גמור. ישבנו לאכול ב CJ'S JAVA-מסעדה נחמדה. אכלנו אצבעות דג טילאפיה עם צ'יפס וסלט. היה אחלה, עלה עם השתיה כ 15 דולר. יקר זה לא.
משם המשכנו לשיט נוסף לאי המקלט של הקופים שנוסד בעקבות תרומה מהקרן של ג'יין גודול. שימפנזים נחטפים כל הזמן ע"י ציידים כי הגורים מאד חמודים, כמו כן מדובר במסחר בבשרם. עצוב מאד.
במקום יש שימפנזים רבים, שבעצם חיים ביער הסמוך, אך מגיעים לאכול באיזור. במידה ויש קוף חולה הוא מועבר באמצעות מנהרה למרפאה. המקום נחמד ומתוחזק היטב, ויש תמונות יפהפיות של קוף האדם שדומה לנו יותר מכל בעלי החיים האחרים- אנו חולקים 98% מה DNA שלנו עימו.
ביקרנו בבית החולים שנראה מעט עצוב והיה שם חם בטירוף. אבל נראה שהצוות מאד מחוייב לשמירה על חיי הקופים ועל רווחתם.
בנוסף צילמתי את ציפור האורג שהיא אנדמית לאוגנדה ויפה להפליא- האורגת בונה קן והיא נכנסת אליו הפוך. הצבעים שלה מדהימים.
למחרת המשכנו צפונה ומזרחה- יצאנו לכיוון קיבאלה- לאחר 7 שעות נהיגה עצרנו בלודג' היפהפה אך הספרטני crater safari lodge, ומשם המשכנו לביצת ביגודי, לצפיה במגוון קופים ובהם הקולובוס האדום, קולובוס שחור לבן, קוף הקטיפה- גונון ירוק, וקוף זנב אדום שהיה קוף יפהפה וחמוד להפליא. לקראת השקיעה הגיע הנהג שלנו לאסוף אותנו מצידי הדרך.
בערב לא היתה הטענה בחדר מאחר והחשמל לא עבד- לכן מומלץ בחום רב להביא אקסטרה מטענים לפני שהכל מתרוקן, כי הדברים האלה יכולים לקרות בלודג'ים. אנחנו הבאנו שלושה וזה היה אחלה. בנוסף, הטענו באוטו של פרד במידת הצורך.
למחרת- הפארק הלאומי קיבאלה. כ 20 דקות מהמלון. כבר בכביש ראינו משפחות בבונים שרועות על הכביש, משחקות, נובחות ופולות כינים- לא סופרות אותנו כלל. פרד לא רצה לעצור לצלם. עצירה כזו יכולה להביא את הקופים לטפס על האוטו וזה יכול להיות אגרסיבי.
נכנסנו לפארק- עברנו בריפינג, בכל כניסה כזו לוקחים את הדרכונים לרישום.
הפרמיטים= היתרים חיוניים לפני הגעה ליעד- צריך לסגור אותם מבעוד מועד.
פרמיט שימפנזים וקופים זהובים- 100 דולר כל אחד.
פרמיט גורילות באוגנדה- 800 דולר. פרמיט גורילות ברואנדה- 1500 דולר. שיקול חשוב בסגירת היעד והמטרה.
לאחר הבריפינג נסענו מרחק קצר, ודי מהר הגענו ליעד בו נכנסנו לפארק. ממש בדקה הראשונה ראיתי את השימפנזה בצילום השער של הפוסט. הם מסתובבים חופשי ביער, מרגישים בנוח עם בני האדם ולא מפחדים כלל או אלימים כלל כלפיהם.
היינו עם מדריכים עם נשק, אולם השימפנזים ממש ריחפו מסביבנו- לא הפריעו ולא הציקו, וגם אנחנו כמובן שמרנו על מרחק סביר (2 מטרים לפחות). בכל אינטראקציה עם קופים יש לשים מסכת פנים. בחום ובלחות האוגנדיים זה קצת קשה, אבל זה מה שיש. הם מקפידים על כך מאד.
לבשתי מכנסיים בצבע בז' ואספתי דבלולים דבלולים של משהו דוקרני (לא עלוקות, צמח כלשהו)- שלקח לי זמן רב להסיר מעליי.
פה כבר שמענו עברית מקבוצה סמוכה וגם שוחחנו עם 3 הנשים שהגיעו אף הן להגשים את החלום והסתבר שגרות קרוב אלינו מאד.
צילמנו שימפנזים בזוויות שונות, היו קופים שהגיעו לעץ אחד מרכזי שכל המשפחה היתה עליו- צרחות בצמרת העץ רימזו לנו שחיי המשפחה לא ממש שקטים שם, אבל זה חלק מהחוויה.
הקופים עלו גבוה בשלב מסויים כדי לאכול, וחיכינו שהם ירדו, אולם לפתע התקדרו השמיים והחל לרדת גשם זלעפות היסטרי. במצבים כאלה הקופים לא יורדים ונשארים גבוה למעלה, כך שיצאנו מהיער רטובים בטירוף אבל נהנינו מאד.
סרטון https://www.facebook.com/share/v/1Ep5VdX8sD/
ועוד אחד https://www.facebook.com/share/r/1N3fxScuEv/
יעד שני- הוגשם.
המשכנו שוב בנהיגה ארוכה מאד לכיוון בווינדי- היעד בו נראה למחרת גורילות. בדרך ראינו עגורי כתר שהם הסמל של אוגנדה. יפים להפליא ומונוגמיים להפליא.
מהטרק לגורילות כבר פחדנו- מדובר בטרק שנחשב קשה, בגובה, טיפוס חד, ירידות חדות, בוש מסועף וסבוך, ואפילו המלון בו ישנו היה על צלע הר וכדי להגיע לחדר נאלצנו לטפס במדרגות רבות ותלולות. החדר היה מעולה, קיבלנו אפילו בקבוקי מים חמים למיטה בלילה, איזה פינוק.
הבנו שמהחלון ניתן לראות לפעמים משפחות גורילות, כי המלון יושב ממש על גבול הפארק (four gorillas lodge). הנוף היה מרהיב, הדרך לשם קשה להפליא בכבישים לא סלולים וקשים מאד. הרכב בו נסענו היה לנד רובר עם מתלים חזקים מאד. לפעמים פחדנו שהגלגלים לא ישרדו את האירוע, אבל הרכב שרד כמו גדול.
למחרת- יצאנו בשבע וחצי לפארק- היתה קבוצת נשים שרקדה ריקודים מקומיים, ולאחר ההופעה קיבלנו בריפינג. שוב נרשמנו עם דרכונים, והפעם קיבלנו מקל הליכה שהוא חיוני ביותר. את המכנסיים הכנסנו כאמור לגרביים ולנעליים, ויצאנו לדרך. מסתבר שקיבלנו את אחד המסלולים הקלים, ומשפחה שנמצאת די בקרבת הדרך הראשית, אבל אל תטעו- לאחר הליכה של כשעה על טרסת ההרים, ירדנו וחצינו את הנהר. משם- בטיפוס מהיר וחד כתער כשבקושי הצלחנו לנשום, עלינו ברבע שעה דרך תלולה וקשה על קרקע מאתגרת ביותר, עד שאיתרנו את משפחת הגורילות "שלנו". מהרגע הזה התחלנו בעצם לעקוב אחריהן בירידות חדות לא פחות, ועל בוש מאתגר. המצ'טות עוזרות לפלס דרך, אבל התמונות היפות לא משקפות ולו במעט את הקושי האימתני של "המרדף" אחרי הגורילות. כמובן, מתוך כבוד, מרחק סביר, ומסכות הפנים הבלתי. בירידה הערתי מרבצם כמויות מטורפות של זבובים וחרקים, ובכל עצירה הצטופפנו חברי הקבוצה (ס"ה 5 ומדריכים רבים). למדריכים יש לציין יש רובים מאחר ובהרים אלה יש בפאלו אגרסיבי ופילי הרים אגרסיביים. הגורילות עדינות כגלדיולות. גם הזכרים כסופי הגב וודאי האמהות והגורים החמודים.
מרגע המפגש עם הגורילות אנו מקבלים שעה להיות עימן, וזו חוויה מדהימה שלא תשכח. המשפחה מונה כ 10 פרטים- 2 זכרים כסופי גב, כשאחד מוגדר האלפא, נקבות, זכרים צעירים וגורים.
סרטון https://www.facebook.com/share/r/1F2KpBkGru/
ועוד אחד https://www.facebook.com/share/v/1G9JYc2opG/
בתום השעה המאתגרת, כשלא מצאתי את מקומי בקושי לעמוד, ירדנו מההר לעליה המאתגרת מייד בחציית הנהר.
היינו גמורים, מחוקים, ואת היום סיימנו ב 12:30.
חלום שלישי- הוגשם.
לא ידענו שלמחרת מחכה לנו יום מאתגר בהרבה- הטיפוס הקשוח לגולדן מנקיז. פרד הכין אותנו , אבל באמת חשבנו שהוא צוחק.
ובכן- לא צחק. את היום סיימנו באגם מוטאנדה, בלודג' יפהפה, עם עץ ממש מחוץ לחדר, וציפורים שהגיעו לבקר ולהצטלם, וכן לטאה יפהפיה עם ראש כחול. כל הלילה צרצרו דברים בחוץ, אבל היה נחמד. בנוסף, נתבקשנו להכניס את כל החטיפים לקופסאות פלסטיק, כיוון שיש עכברי שדה חמודים, שנוטים לכרסם כל דבר, כולל מזוודות כדי להגיע לאוכל.הכנסנו, כמובן.
למחרת, המשכנו לפארק הלאומי מגהינגה, לטיול הקופים הזהובים. אם מראש הייתי יודעת מה מחכה לי, לא בהכרח הייתי עושה את המסלול- עלינו מגובה של 2200 מ' לגובה של 2800 מ'. האלטיטיוד, העליה הבלתי פוסקת, גרמה לנו לתחושה של תיכף התקף לב, ונדרשנו לעצירות רבות. היינו שוב מוקפים בשומרים רבים עם נשק, מאותן הסיבות שהוזכרו לעיל. העליה הראשונה היתה בשטח פתוח יחסית, עד שהגענו ליער הבמבוק בו שוכנים הקופים. העליה למעלה- 2.5 שעות, ירידה למטה- שעה וחצי, ובאמצע בילוי עם הקופים המתוקים ביותר בתבל עם הפרצוף הכי פלאפי. אבל העייפות היתה מחרידה, והדגישה שקצת קשה להתכונן לטרק כזה מראש פרט לטיפוס רציף של 10 קומות מדי יום. אולי זה יעזור.
בכל מקרה, הבנו בדיעבד שהמסלול ברואנדה כנראה קליל בהרבה וזו ההמלצה האחרונה- תעשו את זה ברואנדה ככל הניתן, הפרמיט עולה אותו הדבר, ופה לאחר כ 45 דקות מגיעים ליער הבמבוק ולקופים.
