זה שנים שסיני היא טאבו בבית. מסוכן. מפחיד. יש כל כך הרבה אופציות על פני הגלובוס, למה להסתכן סתם. כאלה. לאחרונה, כשמסביבנו התרבו הנוסעים לשם, התחלנו לדבר בזהירות הראויה על 'אולי בכל זאת'...
ואז, שבת אחת לא מזמן, כשהפרטנרית שלי לדיווש סיפרה כל הרכיבה על הנסיעה המתוכננת שלה לסיני, חזרתי הביתה, שוטטתי ברשת ומצאתי. 'טרק של שישה ימים במזרח סיני'. למיטיבי לכת פלוס. בתחילת דצמבר. זו נראתה בדיוק מתנת היומולדת המושלמת.
תוך יומיים שלושה כבר היינו עמוק בעיניין. למרות שהיה מדובר בטיול מאורגן (של גילי ששון הנפלא) כבר נפתחו המפות המוגבלות שהצלחנו למצוא, נקראו פוסטים על המסלולים הרלוונטים ועל אלה שבסביבה, נוספו עוד יומיים של סתלבט התאוששות בחוף ורשימות האריזה (והקניות) החלו להתגלגל ברחבי הבית.

הגענו לאילת בערב שלפני כדי לחסוך נסיעת לילה. המפגש נקבע לשבע בבוקר במעבר טאבה. הקבוצה החלה להתאסף וגילינו שאנחנו דיי מעטים. חלק ביטלו בגלל האומיקרון, חלק בגלל הבידוד שבדיוק התווסף לאוסף הביורוקרטיה שכרוכה בנסיעה (וחזרה) מחו"ל, ונשארנו תשעה. עברנו את הגבול ועלינו לרכב ההסעה. מתחילים.
הנסיעה לאורך החוף היתה מרגשת. לנו זו הייתה חזרה לסיני אחרי כמעט שלושים שנה. היה קשה להכיר. עשרות מלונות וקמפים שקמו לאורך החוף במהלך השנים שרבים מהם נטושים ועזובים מחד, והנופים העוצמתיים של מדבר סיני מאידך. רגשות מעורבים.
הגענו למעגנה שם נפרדנו מהרכב ועלינו לטנדרים. נסיעה קצרה ואנחנו יורדים לשטח אל ואדי מלחה-אל-ריין. הצוות כבר ממתין לנו עם ארוחת הבוקר. אוכלים, מתאפסים על המפה ועל התוכנית להמשך היום, אורזים צידה לדרך ויוצאים. נוף קניוני מקיף אותנו ואנחנו מדשדשים באבני הנחל בואכה מוית אל-וושואשי - גב גדול וקררר. קבוצה אמיצה של רוסים שהיו שם לפנינו כבר השתכשכו במים. אנחנו היינו אמיצים פחות.

מוית אל וואשואשי

ממשיכים ללכת. המידבר מקיף אותנו והדרך מובילה את ניאת מדבר קטנה -עין מלחה - שהיא כתם ירוק של דקלים על רקע אבן חול צבעונית מלמעלה, ובקעה לבנה ויפה (פרש פרעה) מלמטה . איזה יופי. מטפסים בשביל הגמלים של נקב כוחילה בוכאה בקעה חולית רחבה. עוד כמה קילומטרים ולקראת ארבע אחר הצהריים אנחנו יושבים להפסקה בפתחו של קניון הצבעים. גילי מוליך אותנו במעלה קניון חולי צפונית לקניון הצבעים במטרה להגיע אל קניון הצבעים מלמעלה ולגלוש בו, אלא שהדרך לא ממש ברורה, הרוג'מים קצת מבלבלים ומפה לשם את קניון הצבעים אנחנו רואים בשחור לבן, לאור פנסי הראש שלנו. חוויה. יוצאים מהקניון ומטפסים אל מה שהיה פעם מסעדה ועומד היום נטוש, שם מתיישבים וממתינים לטנדר שיבוא לאסוף אותנו אל נקודת הלינה - חמישה קלומטרים משם. נסיעה קצרה וחווייתית בצפיפות הארגז הפתוח של הטנדר מביאה אותנו למחנה - מקעד מסודר להפליא עם מדורה - תה - קפה - שטיחים. אוהל בדואי שהוקם עבורנו ושמיים זרועי כוכבים נטולי זיהום אור.
רובנו מקימים את האוהל שהבאנו מהבית (בכל זאת, קצת פרטיות) ומייד מתייצבים לארוחת הערב - מרק ירקרק (אפונה?), סלט, אורז, תבשיל ירקות, והכל טעים ובשפע. יושבים עוד קצת, מקשקשים. גילי מעדכן שההשכמה מחר מתוכננת לחמש ורבע. בשש ארוחת בוקר. בשש וחצי תזוזה. השעה היתה בקושי שמונה בערב אבל כולנו התפזרנו לשינה. זה היה יום ארוך. 15 ק"מ.

מתוך החושך עולה קול. זה גילי. 'בוקר טוב, בוקר טוב, זמן לקום'. מאחד האוהלים מתלוננים שארבע ועשרים... גילי לא מתייאש. 'בוקר טוב, בוקר טוב' גם בשעונים שלנו ארבע ועשרים. גילי מתעקש שאנחנו על שעון סעודיה... כשבאוהל השלישי מתעקשים על ארבע וחצי גילי מחשב מסלול מחדש ושואל את חוסיין הדליל מה השעה. כשחוסיין אומר שארבע וחצי נהיה שקט.... בחמש וחצי שוב קולות. הפעם קמים. במקעד מחכה דייסה ופירות ופאטירים וירקות.... מי מסוגל לאכול בשעה כזו?!? במיוחד בשביל מתקשים כמוני נולד המושג '?and what about second breakfast' שעתיים לתוך ההליכה אנחנו פוגשים את הטנדרים. עוד ארוחת בוקר נפרסת עבורנו (הפעם במקום מבחינתי), מנוחה והכנה נפשית לטיפוס שמחכה לנו עכשו. זזים הלאה. ציור קיר יפה של גמלים ויעלים בדרך, ומתחילים להעפיל לג'בל בארגה הצפוני (Jabel Berqa). טיפוס לא קל, אבל גם לא מאוד קשה באופן מפתיע. מלמעלה רואים את השדות המעובדים (ליצוא;)), מאסיב גרניט וחולות אינסוף. מקסים. גם האוהל שלנו שכבר הוקם בנקודת הלינה נראה היטב מלמעלה.

נוף מג'בל בארגה הצפוני

הירידה תלולה ואנחנו לוקחים אותה בזהירות. למטה, בבקעה חולית, עוצרים לסעודת צהריים שאחריה ממשיכים אל מקבץ יפה של קניוני אבן חול אדומה. בין קניון הקשת לקניוני המבוך של ואדי אל חליל עוברים להם עוד מספר קילומטרים. עצירה אחרונה בדרך, קופסת חלבה לחידוש האנרגיה עוברת בין כולם, מנוחה. פתאום קם סאלם הדליל וגולש מטה אל הערוץ. הוא איתר ענף יבש שקרס מעץ השיטה שבערוץ והוא נחוש לפרק אותו ולהביאו בחלקים למחנה. זו הייתה תצוגת תכלית מדהימה ליכולת הבדואיות להסתדר במדבר. בלי שום כלים (בעזרת סלע לא קטן שהטיח שוב ושוב בענף) פורק הענף הגדול לחתיכות, הועמס על התרמיל ועכשו אפשר לצאת לקטע הטיול האחרון להיום. לקראת ארבע אנחנו מגיעים אל נקודת הלינה בואדי המוגן שבמעלה 'ביר-אל-בירייה'. המחנה ממתין מסודר כתמיד. הפעם אנחנו מקימים את האוהלים באור יום ועובר עלינו אחר צהרים רגוע של הרבה תה שגולש לארוחת ערב ומקנח בבקבוק יין. 17 ק"מ.

הבוקר מתחיל בהשכמה עצמית, קיפול אוהלים, ארוחת בוקר, מילוי מים ו... העמסה על הטנדרים. שעה של נסיעה מקפיאה בטנדרים הפתוחים מביאה אותנו אל נקודת ההתחלה של הבוקר - ביר עגולה. נאת מדבר גדולה שידעה ימים יפים יותר ועדיין - יפה ומרשימה. היום מתוכנן יום קל יחסית מן אתנחתא לקראת היום הקשה שמצפה לנו מחר.

ביר עגולה

מטפסים בערוץ יפה ומלא גבים ועוקפים אותם בזהירות. דייק מתפורר לנו מתחת לרגליים ואנחנו מחפשים שביל חלופי. מלמעלה נפרש נוף יפה ורחב שנמשך אל תוך בקעה חולית. מן חול מהודק כזה, שנוח ללכת עליו. גילי מחליט לוותר על טיפוס מאתגר בעוד קניון מלא גבים ובוחר בדרך עוקפת דרך אוכף עלום שעדיין לא נראה באופק. כדרכם של קיצורים.... זה יותר ארוך. משמעותית. מה שכן, הטיפוס אל האוכף הנכסף מעביר אותנו בערוץ יפיפה ובסופו של דבר אנחנו חוברים של השביל המקורי שמביא אותנו אל נאת המדבר המרשימה של עין אום אחמד.

עין אום אחמד

מקרוב מתגלה מקום מרשים פחות ומלוכלך למדיי ולכן מחליטים לא להשתקע אלא להמשיך ולאכול את ארוחת הצהריים במקום אחר. אנחנו גולשים מנאת המדבר אל 'ואדי-אל-עין'. ערוץ קניוני, יפיפה ועמוק של גרניט אדומה עוצמתית. מהמם ביופיו.

ואדי -אל-עין

אחרי גב גדול שעקפנו בדרך - הפתעה. אחד הטנדרים שלנו שם, ויש מדורה שתיכף ייקלו עליה חצילים שיהפכו בידיים המיומנות של חוסיין וסאלם, הדלילים שמלווים אותנו, לבבה-גנוש משובח. ארוחת הצהריים אמנם הייתה מאוחרת אבל מצויינת ומושקעת ובכוחות מחודשים אנחנו ממשיכים. כמה מאיתנו עולים לטנדר אבל הרוב צועדים. ביציאה מואדי-אל-עין בואכה ואדי ברגה הטנדר עצר והחברה ירדו ממנו ונעלמו בערוצון קטן. דישדשנו בעקבותיהם כדי לגלות גב גדול וצלול שמשמש את המקומיים למי שתיה, ומעליו סדרה של גבים קטנים שמקורם בת'מילה שבמעלה הערוץ. קסום.

ואדי ברגה

ממשיכים במעלה ואדי ברגה. הדרך מתמשכת והולכת, השמש יורדת, ובאור אחרון ממש מגיעים. בקצה דיונה זהובה עומד האוהל שלנו. המקעד מסודר בפינה חבויה מהרוחות והמקום נראה יפיפה. אחרי המרק נפתח בקבוק יין וגם סבב של ברכות ואיחולים ליום ההולדת שלי שחל היום. ארוחת ערב מצויינת חותמת את הערב ואחריה כולנו מתמוטטים לשינה לחידוש כוחות לקראת המחר. 22 ק"מ.
גם הבוקר השכמה מוקדמת. לאור בקשות הקהל יש הבוקר גם דייסה ופירות וגם פאטירים ירקות וממרחים. הבוקר קר וכולנו מתחילים לצעוד במעלה הדיונה עטופים. נוף נהדר של חול מלמטה ועננים בצבעי זריחה מקיף אותנו. בתוכנית להיום טיפוס לג'בל בארגה המרכזי, ירידה באותה הדרך ועוד איזה עשרה קלומטרים עד לנקודת הלינה. השאיפה להיות למטה חזרה בסביבות שתים עשרה. אנחנו מחליטים להשאיר את ארוחת הצהריים למרגלות ההר ולטפס קלים יותר. הטיפוס מאתגר והשביל לא קל. בין טיפוס על סלעים ובולדרים, הליכה על סכין צרה ודישדוש על דרדרות, אנחנו מגיעים למרגלות המדרגה האחרונה של הטיפוס. מצוק בגובה שנים עשר מטרים אותו נטפס מאובטחים בריתמה וחבל. זה לוקח לא מעט זמן, אבל בסופו של דבר מגיעים לפסגה. יפיפה. נוף רחב שרק מדבר סיני יודע להציע פרוס מכל עבר. כל טיולי החלומות במרחק עדשת המצלמה - מאום-שומר דרך ג'בל קתרינה וההר הגבוה ועד התרבוש והסיאבל. מפעים. צוקי גרניט שחורים ותמירים מול ערוצים מלאי חולות כתומים, הרי מישאר מול דיונות לבנות והכל אינסופי.

מבט מג'בל בארגה המרכזי לצפון מערב

ארוחת צ'ופרים קטנה בפסגה, מבט על אוסף מדהים של מאובנים שמישהו טרח לסדר שם וזהו. מתחילים במסע מטה. הפעם את המצוק יורדים בסנפלינג. הירידה מההר מורכבת עוד יותר מהעליה ועד שאנחנו מגיעים לנקודת האפס (לארוחת הצהריים) השעה כבר שתיים. אוכלים ומתארגנים לתזוזה. לפנינו עוד עשרה קילומטים ושעתיים עד החושך. גולשים בדיונה גדולה ולבנה , ממשיכים לערוץ יפה, טיפוס קצר לעוד איזה אוכף ועוד ערוץ אחרון בהחלט איתו אנחנו מגיעים, על גבול החושך, למחנה. הקמת אוהלים זריזה והתרסקות במקעד. מרק, מקלובה צמחונית מצויינת, סלט, תה, ועוד תה ועוד תה. 17 ק"מ.
הבוקר מתחיל בהתארגנות הרגילה - קיפול אוהלים, אריזת תיקים, ארוחת בוקר ולטנדרים. נוסעים לעין חודרה. ארבעים דקות אחר כך, במהלכן התפתח קרב של כבוד בין נהגי שני הטנדרים (.....), אנחנו נפרקים בשולי ניאת המדבר המרשימה.

עין חודרה

מתחילים את הבוקר בהרפתקאת חיפוש שני קניונים שאמורים להיות מאוד יפים עליהם שמע גילי. משהו בחיפוש לא ממש צלח ואנחנו חוזרים לנקודת ההתחלה ונכנסים לניאת המדבר לאירוח מקומי. כמה יפה. אוהל גדול ומסודר ממתין לנו. בחצר הקדמית משק חי של ממש עם עדר צאן קטן, כולל איזה עשרה גדיים חמודים, שני גמלים, כלבים ומה לא. מאחור בריכת אגירה גדולה וצלולה (ניראה שהיא מצויינת גם לטבילה, אבל עוד קר לנו), אנחנו חולצים נעליים ומתרווחים במאהל. החתולים המקומיים באים לבקר וגם ה'תוצרת המקומית' של צמידים/גמלי עץ/תיקים רקומים נפרשת מייד. תה מתוק מחולק לכולנו ואנחנו נהנים מהאתנתחא. זמן מדבר.
ממשיכים. לאורכו של עמק רחב וחולי, זרוע מקבצים יפים של ציורי קיר אנחנו מתקדמים. החול המהודק מחליף צורה והופך טובעני יותר כלל שמעפילים על הדיונה. וחם. בפסגת הדיונה מחזה מדברי עכשוי - קולות מוזיקה חזקה מפרים את דממת המדבר ומן הערוץ שמתחתנו עולה עדר צאן שבעקבותיו שלוש רועות לבושות שמלות צבעוניות וחמור. משהו בניגוד שבין העדר המסורתי למוזיקה הצעקנית מאוד סוריאליסי.
ממשיכים אל פתחו של 'הקניון הסגור'. משאירים תרמילים בפתח ויוצאים לחקור אותו. קניון אבן חול צר ומתפתל שהולך ונסגר ככל שמטפסים בו, ומסתיים ב'דד אנד'. חלקים בדרך כל כך צרים שהם מצריכים אקרובטיקה של ממש כדי לעבור. מקסים.

הכניסה לקניון הסגור

הלאה. עולים בדרך העתיקה של נאקב חמדת - דרך עולי הרגל העתיקה אל סנטה קתרינה - שביל יפה וברור איתו אנחנו נשפכים לערוצו הרחב של ואדי ראזלה. הפסקת צהריים. אחרי דיון קצר על האם להישאר בצל הדל של השיטה תחתיה ישבנו או לזוז לצל של הסלעים מאה מטר משם, קיבלנו החלטה ברוח הביטוי הבדואי 'צל של עץ טוב, צל של סלע - עוד יותר טוב'. חוסיין וסאלם מתפזרים בשטח ומלקטים ענפים יבשים של רותם. תוך מספר דקות יש כבר מדורה קטנה עליה הם קולים את החצילים והבבה-גנוש בדרך. אוכלים, ונחים עד שנעשה קר בצל הטוב של הסלע ואנחנו זזים. חוצים את ואדי ראזלה ומגיעים לפתחו של ערוץ מגודר. עוברים בשער, מברכים את בעל הבית ונכנסים אל ואדי סלאמה - קניון יפיפה של אבן חול אדומה מלאה חורים בצורות מגוונות ומקסימות.

ואדי סאלמה

משם ממשיכים עוד קצת בדרך שטוחה ונוחה אל נקודת המפגש עם הטנדרים. ההליכה הזו מספקת זוית תצפית מרשימה על ג'בל בארגה המרכזי עליו היינו אתמול. מכאן הוא נראה כמו חצ'קון גדול, לבן בוהק וגבוה....
הטנדרים מזהים אותנו ומתקדמים לעברנו. אנחנו עולים, מתמקמים בארגז הפתוח ומתחילים בנסיעת פרידה מן ההרים והחולות. אחרי ארבעים דקות אנחנו חוברים לכביש טאבה שארם-א-שייח, נפרדים וחוסיין הדליל וממשיכים לנואיבה.
עוד רבע שעה של נסיעה צפונה והגענו. איזו עזובה. היישוב כולו נראה כמו מחנה פליטים מתפורר והלב נחמץ. עוצרים באיזור השוק לצלם את הדרכונים באיזו חנות וממשיכים לבדיקות קורונה. הטנדרים שלנו נעצרים במקום נטוש ליד החוף. לידנו נעצר טנדר נוסף ממנו יוצאים שניים שלוקחים מאיתנו את הבדיקות בלי שנצטרך אפילו לקום....
מדרימים. את הערב האחרון אנחנו עושים בזולה על הים שהצוות הקים עבורנו, בחוף מבודד. המקום יכול היה להיות קסום ומולפא, אלא שהלכלוך בכל פינה מקשה לראות היופי. כמה חבל.

מתמקמים. תה ליד המדורה. ומרק. ואז משב רוח מטורף מקפיץ אותנו להציל את האוהלים שחלקם התחילו להתעופף ברוח... ארוחת הערב של היום כוללת דגים על האש. ויחד עם סלט וטחינה זו ארוחה מושלמת. אנחנו פותחים את בקבוק היין האחרון ויש גם ערק, לחובבי הג'אנר, וערב נעים ומלא רוחות סוגר את המסע. 15 ק"מ.
הבוקר האחרון רגוע. ברוח אוירת החוף כל אחד מתעורר בזמנו החופשי. החל משש וחצי כבר מוגשת ארוחת הבוקר המתגלגלת שמתחילה היום בדייסה. אנחנו יוצאים מהאוהל מאוחר. קפה, תה, ועוד תה. מנסים להחליט אם אנחנו מספיק אמיצים להיכנס לים לשנירקול. רובנו נכנסים בסופו של דבר. ריף יפה נמצא מטרים ספורים מקו החוף. תענוג. שטיפה קצרה עם השלוקר, התארגנות וקיפול אוהלים ואנחנו יושבים לארוחת בוקר חגיגית אחרונה. חוץ מהפאטירים הטריים הירקות והממרחים הרגילים אנחנו זוכים הבוקר גם לבבה-גנוש ופול מצרי. נפרדים מצוות המטבח ומסאלם ונוסעים. לחוף מעגנה. מקלחות, שיחת סיכום ועוד תה. בשתים עשרה מגיע רכב ההסעה ואנחנו נפרדים מהקבוצה שחוזרת הביתה, ומדרימים חזרה לחוף טראבין.

החוף במעגנה

נואיבה לודג' שבו התארחנו תאם לגמרי את הציפיות והתגלה כחוף קטן ומטופח, והחדרים - צימרים של ממש. התנחלנו בזולה בחוף. ספר ובירה זה כל מה שהיינו צריכים אחרי הטיול. המקום היה שקט. אורחים מעטים בלבד. מזג האויר הלך והתקדר. אחר הצהרים יצאנו לסיור לאורך החוף. שוב הכתה בנו העזובה. כל כך חבל. למחרת בבוקר גילינו שמרוב אובך לא רואים את הצד השני. ודי קריר. וכך אחרי ארוחת הבוקר (המצויינת) החלטנו להתקפל הביתה. ולשוב בקרוב.
חווית סיני הזו הייתה בלי כל ספק מתנת יומולדת מושלמת.