קובה
הכל התחיל “בזכות” סיגל, ילדתנו האהובה שמטיילת כבר 6 חודשים בדרום אמריקה. התגעגענו אליה וכשהיא אמרה שהיא מגיעה לקובה, קפצנו על המציאה. תוך כדי קריאת המלצות ומשיחות עם חברים שהיו שם, הגענו ללואיס שלשמחתנו היה פנוי ויחד איתו תפרנו מסלול בהתאם לצרכים שלנו.
ידענו מראש שלואיס לא יוכל להיות איתנו ביומיים הראשונים וקבענו שהוא ישלח אלינו נהג שיאסוף אותנו.
30.5
יצאנו לדרך בטיסה למדריד
בשדה התעופה נפגשנו עם חברים מדהימים שלנו שהיו בדרך לאלסקה.
בין הטיסה למדריד להוואנה היתה המתנה של כ 5 שעות אותן בילינו בלאנג׳ מפנק בשדה התעופה (לא היה לנו דחוף לצאת לעיר)
הטיסה להוואנה עברה נהדר במטוס מפנק ומרווח של איבריה.
נחתנו בשעה 9 בערב ותהליך היציאה עבר מהר יחסית.
מחוץ לשדה חיכה לנו סמואל (הנהג שלואיס שלח אלינו) עם מכונית שברולט משנת 57, ענתיקה שחורה ויפה עם ריפוד אדום מעור. ישבנו שלושתינו מקדימה והרגשתי בסרט משנות החמישים. הנסיעה לוותה במוסיקה קובנית תוססת ומרקידה.
סמואל הביא אותנו ישר לקאסה בה התארחנו. XIMENA PRIETO הממוקמת באחת השכונות הקרובות למרכז העיר. בעלת הבית אימנה המקסימה קיבלה אותנו בחיבוקים ונשיקות והראתה לנו את החדר בקומה השנייה צמודה לטראסה ענקית שם ישבו חברים שלהם ואורחים נוספים מקנדה שהיו בחדר הצמוד אלינו, וקיבלו אותנו גם הם בחיבוקים והתרגשות. שתינו יחד קפה וקשקשנו בספרדית ואנגלית ועברית. לואיס המדריך, עבר אלינו להכיר אותנו ולומר שלום. חיוכו הביישני ונועם דיבורו הולידו “קליק״ מיידי .
עייפים ומלאי התרגשות הלכנו לישון. החדר גדול ומרווח, מיטה זוגית גדולה ועוד מיטה אחת לסיגל שתגיע מחר. שירותים ומקלחת צמודים
31.5
למרות העייפות וחוסר השינה התעוררנו כבר ב 5 בבוקר. חושך מצריים בחוץ אז נשארנו במיטה עד 7 וחצי. ילדי הבית נשלחו לבית הספר ובעל הבית לעבודה, ואנו התיישבו לארוחת בוקר שכללה טוסט, חביתה, סלט, קפה וקערת סלט הכוללת גויאבה, פאפיה ומלון. יאמי.
בהמלצתה של אימנה, יצאנו לרחוב הסמוך ולקחנו אוטובוס תיירים שעובר כל חצי שעה מהשכונה למרכז העיר. מגג האוטובוס הפתוח צמחייה טרופית שכמעט מגרדת את הראש, לאורך השדרות הלא רחבות בתים קולוניאלים צבעוניים משגעים ביופיים ובארכיטקטורה מיוחדת, רחובות מאוד נקיים וגינות ירוקות. ירדנו במרכז העיר ומייד נכנסנו לקצב.
ככרות מלאות בתיירים. מדרחובים עם חנויות מזכרות, ורקדניות פלמנקו שתמורת 1$ יסכימו להצטלם איתכם. להקות מנגנות כמעט מכל מסעדה אך בתיאום בין אחת לשנייה.
כידוע אין אינטרנט בכל מקום אלא רק בכיכרות מסויימים וכולם נצמדים לפינה ממנה ניתן לקלוט, כולם עם ראשים מוטים מטה ופנים אל תוך המסך ונראים כמו זונות של וואיפי.
כמה חם וכמה לח, להתעלף. גברים כיף להם, הולכים פשוט בלי חולצות. (שאף אחד לא יעיז להתלונן על החום והלחות בתל אביב). והבחורות כאן למות מקנאה מהישבן ג׳ניפר לופז בלי סיליקון ובלי עבודת ישבן בחדר כושר, ככה בטבעי.
והמוסיקה, אוי המוסיקה הקצבית בכל פינה, והאנשים, ותמונות ופסלים של צ׳ה גווארה ופידל קסטרו, וכמובן המכוניות הישנות הצבועות בוורוד ואדום וסגול וירוק וכחול. מזכיר לי כשהייתי ילדה קטנה, אח שלי חיים ואני היינו אוספים בדיוק כאלה, איזה דז׳אוו אבל, נעשה את הסיבוב בהם מחר עם סיגל, שלשמה הרי נתכנסנו בקובה.
תיכף 4 וסמואל יקח אותנו לשדה התעופה לפגוש אותה ואנחנו מתרגשים בטרוף של הורים של ילדה שיצאה לטיול הגדול של אחרי הצבא, כבר חצי שנה. ואלוהי הוופיי לא מצליח לרפא את הגעגוע.
והילדה הגיעה וכל העולם עצר מלכת. אני מחבקת את התינוקת שלי, אני מריחה את ריח שיערה המוכר והאהוב. והיא שזופה, והיא עקוצה, והיא כל כך דרום אמריקה. הולכים אל מגרש החנייה ואהרון עם המזוודה הענקית שלה ואני מחבקת אותה וזה הזכיר לי כשילדנו אותה וחזרנו הביתה מבית החולים. גם אז אני חיבקתי אותה ואהרון התעסק עם המטלטלין. כנראה שזה ככה בטבע.
גשם שוטף, רעמים וברקים הקלו על החום המעיק. לבקשתנו, אימנה בעלת הבית המקסימה שלנו בישלה לנו ארוחת ערב שכללה אורז ושעועית ועוף ובננה מטוגנת מתוקה ועוד אחת מלוחה, וסלט אז נשארנו בבית ובילינו ערב נעים יחד עם אלחנדרו, אורח מקנדה שמתארח שם והחלפנו חוויות.
והתינוקת שלנו, מנושקת ומחובקת, אכולה ורחוצה למשעי ישנה לידנו, איתנו, ואין אושר גדול מזה.
1.6
השעון הפנימי שלי עדיין מעיר אותי בשעה 5 בבוקר וזה מבאס כי כולם ישנים.
ב 7 וחצי אהרון יצא עם אלחנדרו הקנדי לשחק טניס.
לואיס המדריך שלנו הגיע לאסוף אותנו בשעה 1 עם חולצה לבנה והדפס של מגן דוד גדול ומתחת לו רשום באנגלית ״לואיס התותח״. לואיס הוא אחד המדריכים הפופולרים כאן בקרב הישראלים והתמזל מזלנו שהוא היה פנוי.
המסע אל קובה התחיל בנסיעה לוניאליס. דרך יפהפיה, ירוקה ושלווה. בתים פשוטים צבעוניים ויפהפיים וחצרות נקיות, חוות גידול טבק.
החיים בקובה מזכירים את שלנו לפני 60 שנה בדיוק. משאיות מובילות אנשים מאחורה בישיבה וגם בעמידה, אנשים וגם נשים עוצרים טרמפים, משאיות עם מיכלי מים יוצאות לחלוקה לאזורים בהם אין מים, אין אינטרנט אבל את זה כבר ציינתי, יש בעיה להשיג מוצרים לבד מהבסיסיים. אבל, האנשים נראים פשוט מאושרים. צוחקים ומלאי קצב.
5 ק״מ לפני ויניאליס עצרנו בנקודת תצפית מהממת, נוף ירוק של דקלים ורכסי הרים מדהים ביופיו. עצרנו לאכול במסעדה מדהימה היושבת על הצוק ומשקיפה על כל היופי הזה. שם המסעדה buene vista. אכלנו אורז לבן, אורז אדום מעורבב עם שעועית שחורה ואורז צהוב עם אננס וכרוב. עוף ונתחוני בשר, מרק עוף עם עגבניות וירקות, תפוח אדמה מתוק ״בוניאטו״, צלחת פירות אננס, פפאייה, ובננה מתוקה כדבש. תרנגולים, חזירים וחתולים מסתובבים חופשי בחצר. כמה פשוט ובסיסי אבל טעים כל כך. והמלצרים כולם מתלהבים מסיגלי שמהווה אטרקציה והופכת מושא לקנאת הנשים הצעירות המקומיות.
הגענו לעיירה שאוכל לתאר אותה כמו ציור. רחוב אחד ראשי ובכל פינה ומקום מועדונים המנגנים מוסיקה בלייב.
בוינאליס לא נועלים דלתות ולא נועלים את האופניים. לא עולה בדעתו של אף אחד לגנוב או להשאיל ללא רשות.
הגענו לקאסה שלנו בשם Vila Dary Tuty שנמצאת מאחורי מסעדה השוכנת על הכביש הראשי, בלב חיי הלילה. מנהלים אותה דארי ותותי. קיבלה אותנו מרתה, אמא של תותי, זקנה חביבה וחייכנית שקישקה בספרדית ואנחנו בעברית ויצא שהבנו האחד את השנייה ולא הפסקנו לצחוק. מרתה לא נחה לרגע עד שנהיה מרוצים ושבעים.
החדר שקיבלנו גדול וכל אחד קיבלת מיטה בגודל מיטה וחצי. ממול לחדר בריכת נוי קטנה ומעוצבת.
קיבלנו שעה להתארגנות וקבענו לצאת לאחד המועדונים שליד. יצאנו למועדון polo montanuis ע”ש מוסיקאי מאוד מפורסם שנהרג באופן טראגי בתאונת דרכים בגיל 50. היתה שם מוסיקה לריקודים, רקדניות וזמר. מלא חברה צעירים מקומיים וזרים. חזרנו אל הקאסה שלנו דרך הכביש הראשי.
שמח ומבדח לאורך כל הרחוב. מוסיקה ועוד מוסיקה נהדרת והאגן לא יכול שלא להתנועע.
2.6
בבוקר התעוררנו לארוחת בוקר הכוללת שוב צלחת פירות טריים, ביצה ירקות וכו׳. הגישו לנו ריבה ״מרמלדה״ מגויאבה. טעימההההההה.
יוצאים לדרך לטיול סוסים. וחם ולח.
הדרך לחווה עוצרת נשימה. הכל ירוק והרים בתצורות של קשתות מקשטים את הנוף. זה מזכיר לי את תאילנד וגם את הוואי.
בחווה Curva del Tarro שם קיבל אותנו המדריך ג׳ובאני שמכנה את עצמו ג׳ובאני רוסו החתיך ורכב איתנו לאורך מסלול נפלא בתוך מטעים של בננות ואבוקדו ומנגו ותירס ולמון ושדות תפוחי אדמה מתוקים (לבנים). והאדמה אדומה כצבע החימר ועשירה במינרלים ולכן גם הטעם הנפלא של כל אלה, ללא כימיקלים כמובן. עצרנו ליד מערת נטיפים קטנה וסיירנו בתוכה. המדריך הצביע על כל מיני צורות של חיות שכמובן כל אחד יראה כיד הדמיון הטובה עליו או שיותר נכון, תלוי כמה מוחיטו שתה שמחק לו את המוח (מוחיקו!)
המשכנו לרכב עד שהגענו לחווה שם הראו לנו איך מגדלים,מייבשים ומגלגלים סיגרים. הידעתם שטובלים סיגר בדבש לפני שמדליקים אותה כדי לתת לה טעם טוב יותר? המשכנו לרכב עד שהגענו לחווה בה מגדלים, קוטפים, מייבשים וטוחנים קפה מזן ערבי. כדי לשתות קפה בקובה רצוי להוסיף גם רום שעשוי מגוייבות וגם דבש המופק מדבורים שבונים כוורות באדמה ולא בצורה אותה אנחנו מכירים. לא יכולתי שלא לקנות, יש לו טעם של יסמין שמזכיר לי את הילדות.
אהרון שתה קפה ואני סיגל שתינו מיץ תפוזים שבאופן מפתיע הגיע בצבע של לימונדה. ככה התפוזים שלהם.
והאנשים, נפלאים. שמחים, צוחקים, אדיבים, פתוחים, חמים ויפים ממש. פשוט תענוג שאין כדוגמתו.
סיימנו את הסיור בן שעתיים וחצי, החזרנו את הסוסים והמשכנו למערה אינדיאנית הממוקמת על צלע אחד ההרים המקיפים את האזור. המערה היא מערת נטיפים ובסיומה אגם ממנו יוצא שייט בסירות עד ליציאה.
בדרך לארוחת הצהריים באותה מסעדה שאכלנו בה אתמול, כי אי אפשר פשוט שלא להנות שוב מהנוף המרהיב, עברנו דרך Mural de la Prehistoria ציור פרהיסטורי שצוייר על צלע ההר. הסיפור הוא שבשנת 1961 הגיע הצייר Leovigildo וראה את התצורה של הצלע ועלה בו רעיון של ציור. הוא שיתף את פידל קסטרו שאהב את הרעיון ויחד עם האיכרים מהאזור, ניקו את פני השטח על מנת שיוכל לצייר את מה שאנחנו רואים היום. הצבעים מאז דהו במקצת כמובן אך הציור נותר בולט באזור הירוק והמרהיב הזה.
מרוצים ומאוד שבעים, אנחנו ממשיכים לסינפואגוס לנסיעה של קרוב ל 5 שעות. הגענו די מאוחר ודי סחוטים מהנסיעה הארוכה אז עשינו סיבוב קטן להכרת המקום שמזכיר לי את דרום תל אביב ואת יפו. התאורה בעיר עמומה. באזור הטיילת עשרות צעירים מתגודדים ושומעים מוסיקה ונהנים. לואיס ביקש לעבור לדבר עם חבר שלו שנמצא בבית אבות ולהפתעתנו גילינו מועדון שוקק חיים ומוסיקה לריקודים של סלסלה ועשרות זוגות מבוגרים וגם צעירים מפזזים להם בהנאה. בהמשך בתים, יותר נכון טירות. יותר נוח מיני טאג׳ מאהלים שנמצאים באזור החוף שהיו בעבר בבעלות פרטית שהממשלה הסבה לבתי מלון. מחר כבר נסייר ונראה אותם מקרוב.
הגענו לקאסה שלנו Wenceslao ע״ש אחד הקדושים בנצרות. כשנכנסו גם הבנו למה הוא נקרא ככה. בעל הבית Wenceslao
כל כך נחמד. איש דתי והקאסה מקושטת באלמנטים מהנצרות (תמונות של ישו, פרחים מפלסטיק, קירות לבנים ותמונות צבעוניות של קדושים). החדר, ממש סוויטת ירח דבש ומגבות מסודרות על המיטה בצורת אווז.
3.6
ארוחת הבוקר בקאסה כוללת את כל הפרודוקטים הרגילים. טעים ונעים. זוג ישראלים נוסף מבצרה התארחו שם והיה נחמד ונעים להכיר אותם.
יצאנו לטייל ברחובות העיר שהזכירו לי את יפו של שנות ה 70. וסוסים ועגלות בעיקר, הם כלי התחבורה בסמטאות הצרות. סבא וסבתא שלי גרו ביפו והזכרון הזה חקוק בי.
הגענו לכיכר המרכזית שם התחברנו לוויפי לרגע לקבל מבול של הודעות. הכי חשוב היה להודיע למשפחה שאנחנו בסדר והמשכנו רגלית למדרחוב.
ומה אגיד לכם,
בקובה לא הולכים.
כמו בסיפור החלילן של המלין, הגוף מגיב בשקשוק ונענוע לצלילי המוסיקה: סלסלה או אפרו קובני.
כל שבת ראשונה בחודש יוצאים כל בתי ספר למוסיקה שרים ורוקדים ברחובות ושלל דוכנים של מזכרות. ממש מדרחוב נחלת בינימין סטייל. ולמזלנו אנחנו נפלנו על שבת כזאת.
ו..... חםםםםם
המשכנו לטייל לאורך הטיילת וראינו את כל הטירות שאתמול ראינו בלילה בסיור שעשינו.
עצרנו לשתות קוקטייל ״קובה ליברה״ המורכב מקולה ורום על גג Palacio de Valle שנראה כמו הטאג׳ מאהל, ומשקיף על האוקיאנוס.
ממשיכים לטרינידד. צריכים להגיע מהר כי אהרון ולואיס רוצים לראות את הגמר בין ריאל מדריד ליובנטוס.
הדרך יחסית צחיחה ושדות רבים עברו שריפות כי באזור הזה יורד מעט גשם וחם מאוד. איזה מזל שהרכב שלנו ממוזג כמו שצריך.
בהמשך, הדרך עוברת באזור צחיח אבל לא מעט גשרים שמצידם האחד האוקינוס ומצידו האחר ממשיך כנהר.
הגענו לטרינידד. ואני עוד לא יודעת איך לאכול אותה. הכביש אינו אספלט אלא אבנים משולבות כמו במדרחוב אבל זה ישן ולא ישר. יש איסור לסלול כביש כדי להשאיר את המקום אותנטי. רחובות צרים ובתים צפופים צבעוניים נמוכים ועלובים לאורכם. נראה כאילו המקום עני אבל לא, הם לא עניים, ככה הם חיים. וחם כאן, אש.
המשחק תיכף מתחיל ואנחנו רעבים. כדי לא לבזבז זמן, לואיס עצר באחת המסעדות אצל חברים שלו והזמין אצלם אוכל שיגיע חם וטעים אל הקאסה Yaimara "Los. medicos".
הבית של הדוקטורים.
בעלי הקאסה הם מנתח עיניים ורופאת עור.
הם גרים בבית קטן בקומה התחתונה ואנחנו בקומה העליונה. האישה קטנה ומתוקה.
חיים עם הסבתא בת ה 88. אישה מדליקה שחבל על הזמן.
ריאל מדריד ניצחה וכולנו שמחים. הבאתי מהבית פיצוחים וקופסאות של עוגיות בריאות ורול תמרים ופתחתי שולחן וכולם היו מבסוטים.
לפני שנסענו קנינו מתנות לכל הקאסות שבהם נתארח. כל מיני דברים קטנים מהארץ והם כל כך התרגשו. המסכנים האלה חסרים במוצרי צריכה שלעיתים הרגשתי לא נוח להשתמש במותרות כמו מגבונים לידם.
קניתי מהסופר פארם בארץ משקפיים קטנים גמישים שנמצאים בתוך נרתיק המודבק לטלפון ובעת הצורך, לקריאה, נשלפים ונצמדים לאף. זה הצחיק אותם, בייחוד את הסבתא. היא לא יכלה להרגע מהרעיון המופלא הזה.
יצאנו לטייל ״במרכז״ העיר.
לואיס היה מורה שלימד באזור ולכן כולם פה מכירים אותו ואנו זוכים לכבוד של מלכים. המשכורת הנמוכה שימשה זרז להחליף מקצוע למדריך תיירים.
סיגל היא אטרקציה. עוצרים אותנו כל רגע גם בגללה.
ברחובות דוכנים לממכר מזכרות ובגדים. כמעט לכולם יש בכניסה לבית חנות למשהו ומזה בעיקר הם מתפרנסים.
הבתים כולם אותו הדבר, דלתות פתוחות והמשפחה יושבת בחוץ בגלל החום. חל איסור על שיפוץ ושינוי חזית הבתים. אני באופן אישי אוהבת שזה ככה בגלל האותנטיות.
זוכרים שפעם היינו מקבלים אוכל עם תלושים והקצבה לכל משפחה? ושהיו שוקלים את האורז והסוכר והקמח? אז ככה זה כאן. הדלות של חנות המכולת פשוט מכאיבה. אבל מנגד בתי קפה ומסעדות והמון טוב ככה שזה ממש מבלבל.
הגענו למקדש של אפרו קובנים וחברה צעירים לבושים בלבן מתופפים על דורבקות מקושטות וצבעוניות.
הסמטאות הממשיכות מחוץ למרכז זה כבר סיפור אחר. עזובה. אבל מה, אנשים מבסוטיםםםם.
בלי שיניים אבל מבסוטים.
קפה, מתה לקפה. הוא לא טעים כאן ומזל שהבאתי מהבית. אבל, לואיס לקח אותנו לבית קפה שמגיש קפה בטעמים שונים: עם רום, עם ברנדי, עם שוקולד, עם גלידה, עם דבש, עם קנמון ועוד ועוד.
בא לי מתוק אז הזמנתי עם שוקולד חם.
אצל מקס ברנר טעים יותר.
ירד הערב ויצאה בריזה נעימה ממש וכיף היה להמשיך להסתובב אבל בחרנו לחזור לקאסה ולשבת על הגג ולדבר ולשמוע מסיגלי חוויות מהטיול.
הקאסה נמצאת ממש במרכז העיר העתיקה וזה היה נפלא, שכן צעדנו רגלית ממקום למקום
4.6
יום הנישואים שלנו!!!!
היום אנחנו חוגגים 25 שנה.
על צלחת ארוחת הבוקר שלי הונח ורד אדום שלואיס דאג להביא לבקשתו של אהרון המקסים באדם.
איזה כיף.
חיבוקים ונישוקים מצד כל דיירי הבית ומתארגנים לצאת לחוף.
לואיס לקח אותנו בדרך הישנה והמשובשת יותר על מנת להתרשם מקו החוף שהופך מגדה סלעית וצמחיה, לחוף חולי ולבן ומים כחולים תכולים.
נסענו על הפנינסולה שזו רצועת חוף שיוצרת מפרץ ועליה מס׳ בתי מלון והוסטלים.
סיגל ואני התארגנו מראש לבלות כמה שעות בחוף אז לואיס נתן הוראות לשומר לטפל ולשמור עלינו, לקבל מיטות מתחת לשמשיית סוכך דקל וכל מה שנרצה נבקש ממנו.
במזל, יום נעים ויש משב רוח נהדר. המים נעימים אבל, עקיצות בגוף לימדו אותנו שיש ריר מדוזות במים.
אהרון ולואיס נסעו לבקר במוזיאון הקרמיקה ולקנות סיגרים.
אני מתחילה להרגיש בחסרון הוויפי וחוסר התקשורת עם המשפחה והחברים וסתם לדעת מה קורה בארצנו הקטנטונת.
חבילות של חברות התקשורת בארץ לא תומכות באינטרנט בקובה.
בצהריים חזרנו לקאסה ולהפתעתנו, קיבלו את פנינו עם כוסות קוקטייל פירות טרופיים רענן וקריר.
את הערב חתמנו במסעדה איטלקית משובחת, ״מסעדת שף״ שנמצאת לא רחוק מאיתנו. כאן כבר היה מבחר גדול של מנות לבחירה. הרמנו כוסות יין לחיינו ולחיי קובה. בסיום הארוחה הפתיעו אותנו עם עוגה וזיקוקים ומוסיקה. בכלל היתה התרגשות רבה מעניין שנות נישואינו.
משם בהליכה קלה אל הככר המרכזית שנראית כמו המדרגות הספרדיות ברומא. שם כולם מתחברים או מנסים להתחבר לוויפי ולשמוע מוסיקה מהקלאב שליד.
אני עם האייפון 7 המהולל שלי מצליחה בקושי, אם בכלל.
5.6
עזבנו את טרינידד בכאב.
יש בה משהו שחודר אל הלב בפשטות שלה.
אחרי שהות של יומיים בקאסה נקשרנו מאוד לבעלת הבית ולסבתא ונפרדנו ממש בדמעות והבטחות שנמשיך להתכתב (דרך המייל).
פנינו לכיוון סנטה קלרה ובסופו של היום חזרה להוואנה.
בדרך לואיס עבר דרך הכפר sei babo בה נולדה אשתו. עצרנו להגיד שלום למשפחה וכל השכנים יצאו לראות אותו.
בהמשך עצרנו בבית הספר המקומי שם הוא לימד. ילדים מכיתה א ועד ד לומדים ביחד בכיתה אחת. חילקנו להם מתנות קטנות שהבנו מהבית.
אהרון בתרגומו של לואיס נתן להם הרצאה שכדאי להם ללמוד טוב ולהחכים כדי להצליח בחיים.
בהמשך הנסיעה עברנו לסנטה קלרה לכיכר המהפכה ולפסלו של צ׳ה גווארה. המוזיאון סגור בימי שני לצערנו.
סביב השעה 5 הגענו להוואנה ולבקשתנו חזרנו להתארח אצל אימנה מהקאסה בה התארחנו ביום הראשון. התקבלנו בחיבוקים ונשיקות והרגשנו ממש כמו חזרה הביתה. עשינו כביסה שנתלתה על הגדר שעל הגג וירדנו לאכול. להפתענו ולשמחתנו, אלחנדרו הקנדי היה עדיין שם.
אמרתי כבר שלואיס כל יכול? אז ככה: לפני שהגענו סיפרתי לו שאהרון התחרה בשנות ה 80 בקובה והיינו רוצים לבקר באיזה מועדון אגרוף או ללכת לתחרות. הקובנים נחשבים למעצמת איגרוף מספר 1 בעולם.
סביב השעה 7 וחצי הוא בא לאסוף אותנו כאשר באוטו היתה שקית של בקבוקי יין, בירה ופיצוחים ואמר שיש לו הפתעה עבור אהרון. התחלנו לנסוע והגענו לאחד הפרברים של הוואנה. צפצוף מהאוטו ומן הבית יוצא אדם ענק בגובה 2.03 מטר בערך עם אשתו והילדים. הגענו לבית של ״פליקס סבון״ שהיה אגדת אגרוף ונבחר לספורטאי הגדול ביותר של קובה.
7 פעמים אלוף עולם ואלוף ב 3 אולימיפיאדות. היתה התרגשות רבה. לאורך הקריירה של אהרון הם נפגשו מספר פעמים.
נכנסנו להיכל הקודש שלו: ארון עמוס בגביעים ומדליות של הסטוריה רבת שנים.
הבית עצמו צנוע מאוד וילדיו 5 במספר (2 זוגות תאומים ועוד אחת) ממלאים את הבית בשמחה רבה.
ישבנו לשמוע סיפורים על האגרוף שלו ועל פילוסופיית החיים.
פליקס יכל היה להיות אלוף עולם גם בזירה המקצוענית אבל שטיפת המוח של המשטר הקומוניסטי בראשותו של פידל קסטרו מנעה ממנו לעבור מקובה לארה״ב.
זו היתה חוויה לא רגילה.
6.6
יום אחרון בקובה.
יצאנו למרכז הוואנה.
מתוך מיגוון הרכבים העתיקים, סיגל בחרה שניסע בשברולט שנת 53 ורודה בוהקת
שלקחה אותנו בחום המאוד גדול לסיבוב של שעה בכל האטרקציות הקיימות. סיימנו ליד השוק שם יש מבנה מרוכז של חנויות מזכרות. מבחנתי, לא יכולתי להיות שם רגע בגלל החום והלחות. ויסלחו לי כל חבריי ומשפחתי שלא יקבלו ממני מזכרות.
בהמשך טיילנו בסמטאות העיר העתיקה, שמענו מוסיקה, ניסינו שוב להתחבר לאינטרנט, ללא הצלחה.
המוני אדם שטפו את הרחובות, חלק מהם ירדו מקרוז שעגן בנמל.
חזרנו לקאסה להתארגן לבילוי אחרון בקובה, במועדון Bueno Vista. יצטרפו אלינו גם אלחנדרו וחברה שלו שהגיעה מקנדה.
ואיך אומרים, ולסיום סיומת.
מוסיקה קובנית ונגנים וזמרים שהרקידו והקפיצו את הקהל. גם כאן לואיס לא שכח לבקש שיברכו את הזוג שהגיע מישראל לרגל 25 שנות נישואינו.
וזאת היתה סיומת בהחלט ראויה לטיול של מעבר לציפיות שלי.
7.6
בשעה 5 לפנות בוקר לואיס אסף אותנו לשדה התעופה.
נפרדנו ממנו בצער רב בחיבוקים ונשיקות.
אנחנו ממשיכים לקוסטה ריקה. אך זה כבר בבלוג נפרד.
וזהו.
ויוה קובה
לסיכום הטיול בקובה.
קובה היתה חוויה לא רגילה בכל מובן. היא זורמת לי בדם ובנשמה.
כתיירים, לא הרגשנו כל מחסור משום סוג, בעיקר כי הגענו מוכנים עם כל הציוד הדרוש לנו.
הרבה דברים חסרים כאן. המעבר מעיר לעיר קשה ולא נוח לכן, הבחירה במדריך ונהג צמוד היתה נבונה בכלל ובלואיס בפרט. בחור אינטילגנט דובר אנגלית רהוטה. בעזרתו הגענו למקומות ופגשנו אנשים ודמויות שלא היתה לנו אפשרות אחרת לו עשינו סיורים לבד גם עם לונלי פלאנט. לואיס בחור נעים, אחראי, זורם, מצליח להבין איזה סוג של אנשים הוא פוגש ומה האינטראקציה בינהם וזורם עם השינויים. הוא לא עזב אותנו לרגע ודאג לכל מחסורנו. היושרה שלו הפתיעה אותנו: לעולם לא דחף אותנו לעשות משהו שיעשיר את הכיס שלו ותמיד קיבלנו המלצה מושכלת ומותאמת לנו.
מה שחשוב זה שהוא מכיר את האנשים הנכונים ויכול לבנות טיול על פי כל נושא שייבחר: (צלילה/ריקוד/מוסיקה/סיגרים וכו׳) בנוסף, הוא זה שטיפל עבורנו בכל הקשור ללינות, ארוחות, הזמנת מקומות למועדונים וכמובן, ליווה אותנו לאורך כל הדרך.
הבחירה בלינה בקאסות מול בתי מלון היתה נפלאה שכן, יכולנו להכיר מקרוב מאוד את האנשים וללמוד את אורחותיהם וארוחותיהם. כל כך נקשרנו אחד לשני שהעזיבה היתה קשה ומלווה בדמעות. זה הרגיש כאילו אנחנו מכירים שנים.
אמנם החדרים הם פשוטים ובחלק מהמקומות לא תמיד יש בברזים לחץ והמים לא תמיד חמים כמו שאני אוהבת אך הם ממוזגים וברובם יש טלויזיות בחדרים (עם 2 ערוצים בלבד).
פגשנו מארחים חמים, אוהבים ושמחים ומשפחות חמות ומלוכדות. האמא המבוגרת או הסבתא גרה עם הילדים. אני שהגעתי ממשפחה שהיא סוג של קומונה, ואהרון שהגיע לארץ ממדינה קומוניסטית, לא ראינו בזה משהו יוצא דופן.
מקובל אצלנו שילדים דואגים להורים. סיבה נוספת היא, שאין כסף ולכן המגורים ביחד משפרים את האופציות.
המוסיקה נפלאה וזורמת בדם ובעצמות. האוכל טעים מאוד. ההיצע אינו גדול אבל מה שיש, עשוי נפלא, בעיקר כשאוכלים בקאסות. הבתים צבעוניים ומיוחדים. בהוואנה הסגנון קולוניאלי ובעלי 2 קומות ואילו באזורים המרוחקים יותר נמוכים, קטנים אם כי צבעוניים לא פחות.
שדות מוריקים וצמחייה טרופית וירוקה.
אלוהים העניק לקובנים את גן העדן שאנשים רודנים ופוליטיקה תאבת בצע כח ושלטון הורסים זאת.
כואב לשמוע ולראות את החוסר במוצרים אך מצד שני מעודד לראות שלמרות זאת אנשים שמחים והרחובות הומים במסעדות, בתי קפה וברים.
חבל שהיא רחוקה, הייתי שמחה לבקר בה שוב, ככה כמו שהיא.
