אין, פשוט אין מקום כזה בעולם והייתי, תאמינו לי שהייתי בהרבה. כל פעם אני נוסעת לאנשהו הכי רחוק שאפשר כדי לקבל פרספקטיבה מקרוב על החיים שלי, על החיים בכלל ועל חיים של אחרים.
הייתי ברוב יבשת אמריקה, במזרח, באירופה שאני לא סופרת כלל. יש לי עוד כמה יעדים לכבוש לאט לאט, אבל סיני. שנייה, אנחה. סיני יש רק אחת. לא להאמין שהמקום שהכי קרוב אליי מבחינה גאוגרפית של חו״ל יכול לזרוק אותי כל פעם מחדש הכי רחוק שיש. הייתי שם כ-20 פעמים, פעמיים בשנה, כל שנה, לארבעה ימים בערך כל פעם וזה הספיק. בחיי שזה נתן לי בוסט של אנרגיה להמשך. יום ביליתי בלהגיע, בצעירותי באוטובוסים, אחר כך במכוניות עם החברה, חיכיתי בתור הבלתי נגמר בכניסה, בעיקר בפסח, סוג של חזרת מצרים. מלא אנשים שמחכים ומחכים כל אחד להגיע לשקט שלו, בקמפ ובחושה שבחר לו.
את העבדות שלנו לחיים המודרניים עשינו בארץ ישראל ולמצרים הלכנו כדי להיות בני חורין. בעודי כותבת את המילים האלה, רצים לי כל כך הרבה זכרונות מהימים ההם. זה פשוט היה סוגר את הפינה. בסוכות ובפסח, בפשטות, בלי הרבה התארגנות. אוספים כמה מאות שקלים, מתארגנים לבד, עם עוד חבר או חברה או חבורה ונוסעים להתאפס. אנחה נוספת.. כיווץ בכתפים ולב מפרפר. מה היה שם שיצר את הקסם הזה הייתי שואלת את עצמי כל פעם מחדש. התשובה היא מעט הפשטות, הכלום, ההכרה בכמה מעט אנחנו צריכים כדי להגיע להרבה כל כך. מזרון לישון עליו, ים מול העיניים, שמש, פיתה, טחינה, אורז, צ׳יפס, סלט, מוסיקה, חוסר באלקטרוניקה מכל סוגיה, ללא אינטרנט, ללא חדשות, ללא מים חמים וללא שירותים צמודים. כן, כפת שקט שלנו לחיים. זה היה כל כך נוח, אתם מבינים, פשוט מחליטים, מתארגנים על כמה ימי חופש, וחוזרים. בנטו מדובר ביומיים בלבד בהם מגיעים למנוחה ולנחלה וזה הספיק. שווה את הכל, את ההלוך, את החזור, באמת הכל. החוויות, הסיפורים, הציורים, היומנים, הזיונים המזדמנים, הרומנים הארוכים, הסמים הקלים, הבדואים שהפכו חברים. אין לי את זה כבר כמה שנים. התרגלתי. ויתרתי, היו פעמים שחיפשתי את זה ביעדים אחרים עד שעזבתי, הבנתי שכזה לא יהיה. סיני יש רק אחד. בשנה האחרונה ראיתי בסינמטק סרט תיעודי על מה קורה שם, עם הבדואים שהפכו חיות אדם ומתעללים באריטראים שמסתננים לארץ. הם אונסים נשים, יוצרים כווית בגוף ובנשמה ומבקשים עבורם כופר כסף. שואה. זה עזר לי להשכיח את סיני עוד קצת מעליי, אך בימים האחרונים הגעגועים עזים. חברים העלו את הרעיון לנסוע שוב ונראה לי שאשבר, נכון זה מסוכן ומצד שני להיות ברעש תמידי גם לא פשוט. מדמיינת כבר את הים, הגלים, המדבר, השקט, רגע לקרוא ספר סוף סוף, להתנתק מהכל, להתכנס פנימה ולצאת עם עוד תובנות על החיים שלי ועם הרבה יותר אהבה עצמית וסביבתית. יש היום הרבה ניו אייג׳ ודרכים להגיע לאותם מקומות. אני בהם, מנסה בכל דרך ועדיין, יש רק מקום אחד בכל כדור הארץ הזה שבו אני חוזרת להיות אני, עם כל היופי שבי, הבהירות שבה חיי חוזרים להיות פשוטים והצבע הכהה שצובע לבנבנות. אני מרזה שם, חיה, נושמת, ילדת מדבר, אישה חדשה. נראה לי שלא הייתי כבוגרת שאני היום. מסקרן לראות מה יבוא הפעם. מה תוליד הגבינה עם הפרה, הסחלב ומיץ המנגו. כמהה להם, בקרוב אדע.
האמת, בעודי כותבת מילים אלו ומשחזרת את כל החוויות אני פתאום מבינה שהכתיבה, מחזירה אותי לאותה חוויה. להכנס לתוך סיטואציה, להתנתק מהחיים לרגע, לתאר מצב שהייתי בו, להיות בו שוב זו בדיוק החויה של השקט והניתוק. איזו תובנה נעימה. בעצם אני צריכה להתחבר יותר לכתיבה, לתאר מצב, את עצמי, את המקום בו אני נמצאת או הייתי והנה אני שם שוב. בעצם זה לא סיני שאני כמהה לו אלא היכולת שיש בו להגיע למקום מאוד נעים שלי עם עצמי והנה אם הוא כבר כאן בצורה זאת, אני יכולה לכתוב ולהרגיש בכל מקום בו ארצה להיות בעולם, בעולם הפנימי שלי ועדיין לנסוע כדי שאוכל לחזור אליו בכתיבה, זו באמת ברכה.
