יום חמישי 31.7 הדרך הלוך לזימבבואה.
אחרי טיסה ארוכה ומייגעת אנחנו מתכוננים לנחיתה בטיסת אל-על שעשתה את דרכה מתל אביב ליהונסבורג שבדרום-אפריקה. הדיילות החמודות מגישות ארוחת בוקר אחרי לילה ארוך שבו הייתי עסוק בלמצוא תנוחה שתעזור לי להירדם – אך ללא הצלחה. אני לא יודע אם אני יכול להגיד שעכשיו זה חלק מהחופשה או שזה בדיוק הגבול בין השגרה לחופשה , אני לא מרגיש את ההרגשה המטורפת שאמורים להרגיש בחופשה. האם אי פעם אני ירגיש אותה פעם נוספת ? נחתנו בהצלחה ביוהנסבורג (אחרת לא הייתם קוראים את זה) ורק מאותו רגע שיצאתי פיסית מהמטוס וראיתי את הסטיקר שמודבק על הכניסה למטוס "כולנו שגרירים למען המדינה" ביחד עם אנשי האבטחה של דרום אפריקה, הרגשתי את המשמעות של המשפט. (זה לא חכמה לקרוא אותו בארץ) פתאום נזכרתי שעכשיו בכלל חורף בצד הזה של כדור הארץ והיה לי ממש מוזר לראות אנשים במעילים בתחילת אוגוסט מסתובבים להם, שרק כמה רגעים קודם נצמדתי למזגן של הרכב בדרך לנתב"ג. בדיקת הדרכונים לא לקחה הרבה זמן אך זאת בניגוד לבלגן שהתרחש בצ'ק-אין של "בריטיש איירוייס". אני לא יודע אם כזה דבר יכול לקרות בישראל, שהמערכת של החברה נופלת ואין דרך להנפיק כרטיסי טיסה. בסופו של דבר, אחרי שעתיים בערך, "בריטיש איירוייס" הגיעו למסקנה שעדיף להם לרשום ידנית (עם עט) את הכרטיסי טיסה – לגמרי אפריקה. הגענו לבידוק הביטחוני של התיקים שנכנסים איתנו למטוס ומסתבר שאסור להכניס ממרח שוקולד וגם טחינה, אז ברוב טובנו התעקשנו שהמאבטח ייקח את הטחינה (שאין לו מושג מה זה) הביתה במקום לזרוק לפח. הגענו לדיוטי פרי המגניב של יוהנסבורג ולמזלי בדיוק באותה שעה התקיימו טעימות של משקאות אלכוהוליים טעימים במיוחד, אז הרמתי כוסית לכבודי ועוד כוסית בשביל אבא וזה היה ממש טעים אז הרמתי שוט לכבוד המוכרת, לא כל יום יש טעימות בדיוטי-פרי. דרך נחמדה לסיים את כל התהליך בשדה תעופה.
לבסוף נכנסנו למטוס של "בריטיש איירוייס" ואני חייב לציין שהוא היה ממש נוח לעומת המטוס של אל על אפילו שהטיסה מיוהנסבורג להרארה – בירת זימבבואה, הוא רק שעה אחת בניגוד ל9 שעות מתל אביב ליוהנסבורג. הדיילים שם היו ממש נחמדים ובגלל שישבתי הכי מאחורה, לקחתי כל הזמן פחיות שתייה מהמקרר שלהם.
הנחיתה בהרארה הייתה כמו לנחות בשדה תעופה מלפני חמישים שנה, לא היו כמעט מטוסים שחונים שם והמגדל פיקוח בגודל של במבה. לרוע מזלנו מסתבר שהמזוודה של אבא שלי נגנבה, כנראה בשדה התעופה ביוהנסבורג, מקום שידוע בגנבות שלו. לרוע מזלי התפילין היקרות מכול שלי היו בפנים, נקווה שהביטוח ישלם. נכנסנו למונית ונסענו לכיוון הבית ששכרנו ל 5 ימים. אני חייב לציין שציפיתי למדינה עם תשתיות ברמה ממש גרועה אך להפתעתי הכבישים היו טובים יחסית למדינת עולם שלישי וניתן לנסוע בקלות ברוב האזורים.
נכנסנו לתוך הרארה, עיר שמורכבת משילוב של רחובות מוזנחים יחד עם בתים גדולים ומהממים ויחד עם מוכרי ירקות בצמתים. אפילו ראיתי מישהוא שמוכר נייר טואלט בצומת (המצב לא משהוא....) הגענו בדיוק שהלילה התחיל ( 6 בערב ) ופרקנו את כל הציוד והמזוודות לתוך הבית. הבית עצמו היה ממש יפה אך יחד עם זאת מעט צפוף וטיפ-טיפה מוזנח, אך סה"כ הייתי מרוצה ממנו בניגוד לאחיות שלי. כנראה הייתי רגיל לתנאים של הצבא, ככה ששום דבר לא באמת מפריע לי. באותו לילה הלכתי לישון מוקדם כי הייתי גמור מעייפות. -המשך יבוא-