מצטרפים למשלחת לזימבבאוה

היא בכלל לא היתה בתוכנית. לא התכוונו להגיע אליה בכלל. אני לא ממש זוכרת למה, אבל נראה לי שהיה כתוב בלונלי פלנט, שהיא מדינה מאוד יקרה. אז התוכנית היתה לעבור מנמיביה ישירות לזמביה. בסופו של עניין, מעולם לא הגענו לזמביה ואת תחילת הטיול וכן את סופו, בילינו בזימבבואה. התירוץ לביקור הראשון היה העובדה, שהיינו תקועים פשוט יותר מידי זמן בפרטוריה שבדרום אפריקה.

שאפנו לקנות רכב ולהכין אותו תוך שבועיים לדרך, שהיתה אמורה להסתיים באתיופיה, אבל לא לקחנו בחשבון חגים ובירוקרטיה. האפליה המתקנת, שמאפיינת את רוב היבשת בימינו מתבטאת בעמידה ארוכה בטורים, ימים על גבי ימים, עד אשר אחד הפקידים רואה את המבט המיואש לגמרי שלך ומחליט שהיום הוא דווקא כן יחתים את הטופס שלך וייתן לך את מבוקשך (טסט לאוטו, מסמך המציין בעלות על הרכב, וכו`). כל יום, כשהיינו חוזרים ממשרד הרישוי או מהמוסך, היו שואלים אותנו את אותה השאלה: Are you winning today? - לקח לנו זמן להבין שבאפריקה הכל מאבק. יום אחד אתה מנצח ויום אחד אתה מפסיד. כך קרה שהפסדנו הרבה יותר משניצחנו וכבר נמאס לנו להיות באותו המקום כל כך הרבה זמן.

 ידיד חדש שהכרנו הציע לנו ולעוד בחור אוסטרלי, שהתיידדנו איתו עוד ביוהנסבורג, להצטרף למשלחת שאמורה היתה לעלות למדינה שלו - לזימבבואה (היא רודיזיה של פעם), במטרה להקים שירותי לינה וקמפינג מסודרים במספר פארקים לאומיים שונים, אשר הוזנחו במהלך השנים האחרונות. החלטנו לזרום. למחרת בבוקר ארזנו את התיקים, השארנו את הדולרים בכספת ועמדנו לצאת לדרך. רגע לפני שהורדנו את האמברקס, שאלתי אם זה בסדר שלקחנו רק כרטיסי אשראי. אחרי מבט המום, פרץ צחוק גדול ונאום רציני ארוך, הכרטיס עבר לכספת והדולרים לכיסים. מסתבר שאם הינו מנסים להוציא כסף מהבנק, היינו יכולים לחזור הביתה ישר אחרי משיכה אחת (וזאת בשל העמלות המגוחכות של הבנקים). חברינו היקרים סיפרו לנו סיפור עגום על חברם הטוב, שמכר את ביתו בזימבבואה והכניס את כל הכסף מן המכירה לבנק: 75,000 אלף דולר. כשבועיים לאחר מכן, מה שנשאר מהסכום היה 15,000 אלף דולר בלבד). יצאנו מהשוק ומיד אחרי כן גם לדרך.
לתחילת הכתבה

הררה הבירה

כעבור 18 שעות נסיעה, 5 עצירות וכ - 7 מחסומי משטרה הגענו לעיר הבירה הררה. הררה הינה עיר לכל דבר. יש בה משרדים, רבי קומות, רמזורים, כבישים עם כמה נתיבים, אתם יודעים -; עיר, אבל מה שמייחד את הררה מכל עיר אחרת שביקרתי בה בחיי, היא העובדה שמשעות הבוקר המוקדמות ועד שעות הערב מאוחרות, אין בה לא חשמל ולא מים. אין למדינה כסף לחשעמל. כשאין חשמל, משאבות המים לא עובדות גם כן, ואז צריך ללכת לבריכה של השכנים עם דלי ולמלא אותו, על מנת שיהיה ניתן להוריד את המים באסלה.

ביום הראשון עוד הספקתי לשטוף פנים לפני שזרם המים בכיור נעלם, ועוד בתמימותי חשבתי שהמים יחזרו תוך חצי שעה. מסריחים, אך מרוצים, הלכנו עם ידידנו לפגוש את חבריו (הלבנים) בבר השכונתי (לא, לא טעיתם, אנחנו עדיין בבוקר). אנחנו, שלא כל כך רגילים להתחיל לשתות כל כך מוקדם, ישבנו והשתעשענו מן המחירים שהיו רשומים על הלוח מולנו (עוגת בראוני עם גלידה - 4.5 ביליון $).

כעבור 5 שעות ו-14 בקבוקי ליטר בירה, שידידנו העלים בכוחות עצמו בלבד (לא מהבקבוק ישירות, שכן לא תמיד מנקים את הבקבוקים לפני שממחזרים אותם ולפעמים מוצאים בהם הפתעות, ואני לא מתכוונת לכרטיס טיסה או מגבת ים), נכנסנו לאוטו. ידידנו הטוב אמר לנו, שחבר שלו בדיוק הגיע עם הכסף שהמיר בשבילנו בשוק השחור. כעבור דקה נחשפה בפני ערימת הכסף הגדולה ביותר שראיתי בחיי. ערימות על גבי ערימות של שטרות של 50 מיליון דולרים זימבבואים. המחשבה הראשונה שעברה לי בראש היתה - איך מסתירים כמות כזו של כסף, ואילו המחשבה הראשונה שעברה לידידי עומרי בראש היתה - איך אנחנו נכנסים לאמבטיה ומצטלמים אם כל הכסף הזה עלינו.

בעודי דוחסת את השטרות לכיסים ולגרבי הכסף שעל רגלי, ידידי מנסה להסביר לי שכל בוכטה של 100 שטרות שווה אולי $3, אז אין שום טעם למאמצים שלי. זה לא יאומן אבל המוח פשוט לא יכול לתפוס, שכל השטרות הללו שמולנו, אשר מודפס על כל אחד ואחד מהם סכום של 50,000 מיליון (אמנם על גבי שתי הדפסות דהויות קודמות), איך כל הניירת הזו לא מגרה אפילו את הזימבבואים לבצע מעשה שוד. בסופו של עניין סתם דחפתי חצי מהערימות לתיק וכך, שנינו עם תיקים מפוצצים ובולטים, הלכנו לסופר לקניות.

 אני לא ממש זוכרת מה קנינו, אבל זה היה בעיקר דברים בסיסיים ועוד עמדנו בתור של הקופה המהירה (כלומר פחות מ - 10 מוצרים). הסכום שהקניה הגיעה אליו היה ארוך מידי מכדי שהמסך השחור הקטן של הקופה יצליח להכיל אותו. כעבור 27 דקות של עמידה וספירת שטרות, הצלחנו לצאת משם. הקנייה הסתכמה בכמחצית מהכסף שהיה ברשותנו, כלומר בכ - 50$ דולרים אמריקאים. המומים, אך משועשעים, חזרנו לביתו של ידידנו בדיוק כשהחשמל חזר. כעבור יומיים של הסתגלות לקיבולות האלכוהוליות של התושבים הזימבבואים הלבנים בברים השכונתיים גילינו כמה דברים:
  • אפשר להפסיק לשאול את התושבים הלבנים מאיפה הם במקור -; כמעט כולם אכן נולדו בזימבבואה, אפילו שהם נראים אירופאים.
  • כולם מרגישים אופטימיים שמוגבי, אשר בשלטון כבר 28 שנים, אשר הצליח לקחת את אחת המדינות היפות והעשירות ביותר ביבשת ולהפוך אותה לאחת המדינות העניות ביותר - לא ינצח בבחירות החוזרות גם כן.
  • בבחירות הקודמות מוגבי לקח מן הלבנים את כל החוות והאדמות שלהם ונתן אותם לתושבים השחורים בתור שוחד, אך השחורים לא ממש חקלאים ואין להם ראש עסקי, מה שגרם לכך שמצבם הורע עוד יותר. רובם היו מועסקים בחוות אלה וכך רבים מהם איבדו את מקור פרנסתם היחיד, כך שאפילו התושבים השחורים כבר הבינו שצריך להחליף את מוגבי.
  • אפשר לשכוח מהסיבה שהגענו לזימבבואה מלכתחילה, שכן עניין הקמת אתרי הקמפינג בפארקים לא יקרה גם אם נחכה שם עוד חודש.

את היום האחרון שלנו בהררה בילינו בביתו של חברינו במתכונת יום כיפור. כולנו כבר רצינו להקיא מריח הבירות ולכן נשארנו בבית. בלי טלוויזיה, בלי חשמל ובלי מים. ישבנו שלושתינו, קראנו, שיחקנו סוליטר (אמיתי, לא במחשב) ובעיקר התלוננו וריחמנו על עצמנו. את ארבעת הימים הבאים בילינו בבית על אגם קאריבה היפהפה שבצפון המדינה עם ידידנו הטוב ומשפחתו. זהו בעצם אחד האגמים הגדולים ביותר בעולם שנוצרו אי פעם בידי אדם. האגם נוצר מהקמתו של סכר קאריבה, הממוקם על נחל הזמבזי, הידוע בתור הנהר הרביעי באורכו באפריקה. נחל הזמבזי בעיקר מפורסם בזכות מפלי ויקטוריה, הנחשבים למפלים הגדולים ביותר בעולם ואני אזכיר אותם עוד בהמשך.

בנוסף, התגלה לי שהבחור שתכנן את סכר קאריבה, תכנן גם 7 סכרים אחרים, אשר 5 מהם התנפצו וגרמו להרס ולהרג רב בשל ליקויים בתכנון. הבחור כבר התאבד אחרי הרביעי ובינתיים מתחזקים את הסכר באופן יום יומי (מפחיד). הנופש הזה לא היה בדיוק מה שתכננו, ואף רחוק מזה, אבל ניסינו ליהנות מהמצב עד כמה שרק היה אפשר. עמרי התכנס קצת בתוך עצמו ואני והאוסטרלי היינו עסוקים בלריב. לפחות שם היה חשמל הודות לסכר הקרוב.

 אני אחסוך מכם ולא אספר לכם על כל ערבי השתייה למרות שחשוב לי להבהיר נקודה אחת: בכל בית של אדם מהקהילה הלבנה בזימבבואה יש בר. זה מין פק"ל שכזה כמו שאצלנו יש תמיד סלון, וכמו שאין בית אמריקאי בלי חדר ארונות ומזווה - שם זה בר. וזה לא בר ליופי, כמו בבתים מסוימים שכבר נתקלתי בהם בעבר, אלה בר שמאוכלס ומתפקד על בסיס יומי.

לתחילת הכתבה

החיות בטבע

כל ערב היינו יוצאים עם הטויוטה לנד קרוזר למה שנקרא Game Rides. זה מדהים איך אפשר לצאת מהבית שאתה נמצא בו ותוך פחות מחמש דקות כבר לראות זברות, פילים, קרוקודילים, היפופוטמים ועוד. כך ישבנו לנו על ספסלים, שסידרנו בחלק האחורי -; החיצוני של הרכב, ועם שני ספוטלייטים יצאנו כל ערב לחפש חיות.

לצערי, לא צילמתי יותר מידי כי זה היה עוד בתחילת הטיול והנחתי שהחיות האלו עוד יצאו לי מכל החורים בהמשך, אבל מה שלא ידעתי זה ש:

1. בהמשך הטיול אני אוציא הרבה מאוד כסף בשביל לראות את אותם החיות
2. שאני לא אצליח לראות במקום אחד, כזה מגוון רחב של חיות כמו שראיתי שם
3. שאני לא אראה אותם מכאלה מרחקים קצרים
4. ושבכל מקום אחר, החיות לא באמת יתנהגו באופן כה טבעי.
זה משהו אחד לראות חיות בתוך פארק מגודר, כשאתה צריך לשלם כסף וזה משהו אחר לגמרי, כשאתה יוצא מביתך ומוצא פיל ענק אוכל מהעץ בגינה שלך. זה כמו לשמוע שיר שאתה אוהב ב-MP שלך: אתה תהנה, אבל לא ממש תתלהב באותה צורה כפי שתתלהב אם תשמע את אותו השיר פתאום ברדיו. מיוחד זה, כשאתה נוסע להנאתך ופתאום רואה היפופוטם במרחק 4 מטרים ממך, מחליף איתו מבטים ומתבונן כיצד הוא מדדה בחזרה למים כי הפחדת אותו. ארבעת הימים האחרונים שלנו בזימבבואה עברו יחסית מהר הודות לנסיעות הללו כל ערב, אך לצערי את היום האחרון אני לא אזכור לטובה. את זימבבואה בפעם הראשונה עזבתי עם הרעלת אלכוהול. אם היינו במדינה קצת יותר מתוקנת, כבר הייתי מאושפזת במיון. שלום לוויסקי ושלום לזימבבואה.

ללתחילת הכתבה

מעברי הגבולות וביקור בבוטצואנה

אתם בטח שואלים את עצמכם, איך אחרי ביקור שכזה היא עוד מצאה את עצמה שם עוד פעם. אז אסביר: חודשיים וחצי מאוחר יותר סיימנו עם נמיביה. התרגשתי להתחיל את החלק היותר אתגרי של הטיול. יצאנו מנמיביה והגענו למה שרק היה אפשר לחשוב שהוא קיוסק, אבל בעצם היה מבנה בקורת הגבולות של זמביה. עם חיוך רחב נתנו להם את הדרכונים, שהשתמשנו בהם עד כה בטיולינו. עמרי נתן את הדרכון הצרפתי שלו ואני את האמריקאי. ואז, מאחר שכל שאר היום הלך חלק, הבנו שהבעיה היומית כנראה תגיע עכשיו.

 הסתבר לנו כי עמרי צריך לשלם 50$ (אמריקאים) ואני 135$. גם אם היה לנו כזה סכום עלינו, לא ממש ראינו לנכון לתרום כל כך הרבה כסף למדינה בה התכוונו לבלות רק כשבוע. חיש מהר הוצאתי את הדרכון הישראלי, החלפתי את המבטא ובמאמצים רבים ניסיתי להבליט את מה שאין לי (אם אתם מבינים למה אני מתכוונת) וחייכתי. כעבור 20 דקות שנינו הבנו שאנחנו לא הולכים לעבור את הגבול הזה היום בלי לשלם את הסכום המופקע הזה ופשוט עשינו אחורה פנה. מאחר והיינו בדיוק באזור משולש הגבולות (נמיביה, זמביה ובוטצואנה) החלטנו לשנות את התוכנית, להיכנס חזרה לנמיביה ואז לחצות אל תוך בוטצואנה.

 היציאה השנייה מנמיביה היתה טיפה יותר בעייתית מאחר והחלטנו לנסות לעבור את הגבול בלי לשלם פעם נוספת מס כבישים על 30 הקילומטרים המסכנים שנסענו, בכדי להגיע לגבול עם בוטצאנה. כעבור רבע שעה בגבול החדש ופחות 100 רנדים בכיס שהושארו מתחת לפח האשפה בשביל השומר, הצלחנו לעבור גם את זה. אבל זו אפריקה ועדיין היתה שעה שלמה של אור, כלומר עוד שעה שלמה בשביל שדברים לא יסתדרו.

נכנסנו לבוטצואנה והגענו למחסום בדיקת מחלת הפה והטלפיים. עמרי יצא לפתוח את הדלת האחורית של הלנדרובר על מנת שיוכלו לבדוק שאין לנו מוצרי חלב ובשר, אך מנעול הדלת שעשה לנו הרבה בעיות בימים האחרונים החליט לתת לנו פייט טיפה יותר רציני מבימים הקודמים. מה שלא ידענו זה, שהפעם לא ננצח במאבק. עמרי משך ומשך, נעמד עם הרגליים על הפגוש, נענע את הרכב כולו, אך עדיין לא הצליח. אחרי 7 דקות כאלה אני הזדחלתי לאחורה של הרכב והתחלתי לדחוף את הדלת עם הידיים על הזכוכית. כעבור 5 דקות נוספות כבר הסתובבתי והייתי עם רגליים פסוקות כמעט, על הזכוכית של הדלת ודחפתי בכל כוחותיי. כך נוצר מצב, שאני כולי מזיעה בתוך האוטו עם רגליים פסוקות על הזכוכית דוחפת את הדלת ומשמיעה קולות של מאמצים והתנשפויות, בעוד עומרי מהצד השני של הזכוכית מושך וצועק לי - Push! Push!. בסופו של דבר, כולם במחסום צחקו עלינו והחליטו שבכל מקרה כבר מאוחר והם רוצים ללכת הביתה, אז ויתרו על הבדיקה ונתנו לנו לעבור (ניצחון אחד לנו לפחות להיום).

 בבוטצואנה בילינו כשלושה ימים בהם תיקנו את המנעול האחורי, ניסינו לטפל בבעיה בגלגלים וכן ביקרנו בפארק צ`ובי, שדי אכזב אותנו. עייפים וקצת מותשים נפשית חצינו את הגבול לזימבבואה בבוקר, והיום הבעיות התחילו טיפה יותר מוקדם מהרגיל, כאשר לא רצו לתת לנו להיכנס בלי שהראנו שיש לנו ביטוח צד שלישי לרכב. אחרי חצי שעה של הסברים וויכוחים, הסתבר לנו שאלה לא עובדי מדינה בכלל, אלא סתם סוכני ביטוח שיושבים בגבול ומנסים למכור ביטוח בדרך מאוד אסרטיבית.

לתחילת הכתבה

 חוזרים לזימבבואה

כעבור שעה נסיעה במהירות של כ-50 קמ"ש, בשל אותה הבעיה בגלגלים (שהסתבר שלא נפתרה) הגענו לישוב מפלי ויקטוריה. ישוב שהתפתח בעקבות התיירות, אבל אף פעם לא קיבל שם אמיתי. אולי זה הזמן לציין כי הבדיחות החוזרות, סליחה, הבחירות החוזרות כבר התקיימו בחודש הקודם. האופוזיציה החליטה לפרוש ברגע האחרון (כנראה שהיתה לו סיבה טובה, אם אתם מבינים את כוונתי) ובמפתיע, מוגבי, אשר היה המתמודד היחיד בבחירות - זכה. ולענייננו, עומרי ביקש ממני שאני אעצור ליד מרכז קטן, מאחר והוא תכנן לי הפתעה עוד מבוטצואנה. לתדהמתי ההפתעה כללה שלוש חולצות טי-שירט עם הדפסה מיוחדת של המסלול שאנו עושים לאתיופיה, אשר עלו 90$ אמריקאים לא פחות ולא יותר. מה אגיד?! הופתעתי (וזה בלשון המעטה), כזכור לכם -; היו לנו פחות מ-200$. עלינו וכרטיסי האשראי לא היו אופציה בזימבבווה. התחלה נפלאה.

 אחרי כמה צעקות וכן כמה דמעות מצידי, הבנו שאין לנו כסף כדי לראות את המפלים ולעבור את הגבול לזמביה. ואז, כמתוך חלום, ראיתי מולי את הרכב של הבחור האוסטרלי, שבילה איתנו בזימבבאוה חודשיים לפני כן (לא ראינו אותו מאז). עקבנו אחריו והגענו לאכסניה נחמדה, אשר הסכימה שנשלם עם המחאות הנוסעים שלנו ואת העודף אפילו אמרו שיתנו לנו בדולרים. אבן ענקית ירדה מליבנו (ושמחתי לתרום את חלקי לשוק השחור, אשר מחזיק כל כך יפה את כלכלת זימבבואה). ביומיים הקרובים האוסטרלי עזר לנו לסדר את הרכב, וכן לקח אותנו למפלים בכל מיני דרכים לא דרכים שהוא גילה. התיידדנו עם כל הקבועים באכסניה וביום שהחלטנו לעזוב הצטלמנו כולנו, החלפנו מתנות וכתובות, הזלנו מעט דמעות ויצאנו לדרך. חצי שעה מאוחר יותר נכנסנו חזרה לחניה, בשל הבעיה ברכב, שמסתבר שלא נפתרה. לקחו עוד שלושה ימים כדי לתקן את הבעיה ברכב והחלטנו סופית שלא נעלה דרך זמביה, אלא נחתוך דרך זימבבואה אל תוך מוזמביק.
קמנו בבוקר, התארגנו, נפרדנו שוב מכולם ויצאנו לדרך. האוסטרלי ראשון ואנחנו אחריו. לקראת הערב עברנו על יד ישוב קטן והתחלנו לחפש מקום טוב ללינה בשטח. הכנו ארוחת ערב טובה, הדלקנו מדורה, דיברנו והלכנו לישון. הרגשתי שסוף סוף מתחיל הטיול האמיתי והייתי מלאת תקווה לקראת השבוע הקרוב בזימבבואה, שבו אוכל לראות את כל מה שלא יכולתי לראות בביקורי הקודם.

לתחילת הכתבה

 התאונה

למחרת בבוקר התארגנו מהר ויצאנו לדרך. הרגשתי שהאוסטרלי טיפה ממהר וחסר סבלנות כלפי השביל (והיינו צריכים להגיע איתו ליעד), שכן היה מלא בורות ואבנים חדות. נתתי לאוסטרלי להתרחק מעט על מנת שהעפר יתפזר ואראה את הדרך, ואז, בלי שום אזהרה, הרגשתי שההגה רך מידי ואיבדתי את השליטה על הרכב לגמרי. לפני שיכולתי לעשות משהו בנידון, כבר התחלנו להתהפך עם הרכב. הלנדרובר התהפך על הצד סיבוב מלא ונפל על צד ימין (כלומר על הצד שלי, מאחר ונוהגים שם בצד שמאל של הכביש). למזלי, האוסטרלי הגיע בדיוק בזמן להציל את כף רגלי שהיתה תקועה מתחת לרכב וכבר שינתה את צבעה לסגול.
למרות התנגדותי, האוסטרלי לקח אותי ליישוב בו עברנו בערב הקודם, על מנת לחפש מרפאה. הופתענו מאוד לגלות שלא רק שהיה בכפר הקטן בית חולים, גם היתה בו מכונת צילום רנטגן. עוד יותר הופתענו כאשר הצילום עלה רק 10$. השוחד שנאלצנו לשלם למשטרה עלה לנו יותר (הם רצו לקחת את הרכב שלנו בטענה שהתאונה קרתה באזור השיטור שלהם וכן ביקשו שנשלם קנס על התאונה). בבית החולים הסתבר כי עצם הבריח שלי נשברה, ועמרי ישב כעשר דקות והסביר לי שאני לא יכולה לטייל באפריקה עם שבר כזה למרות מה שאני אולי חושבת. בלב כואב התקשרתי לחברת הביטוח וביקשתי שיסדרו לי טיסה חזרה מזמבבואה. לא היתה ברירה אלה לשנות את הכיוון ולנסוע ישירות להררה (אליה לא ממש התגעגעתי).

כעבור יומיים וחצי של נסיעה ולינה בשטח, כאשר אנו גוררים עם רצועה את הרכב שלנו מאחורי האוסטרלי במהירות 30-50 קמ"ש הגענו להררה. התקשרנו לידידנו הטוב, שאירח אותנו בביתו כחודשיים לפני כן (כמובן שלא דיברנו איתו בחודשיים הללו) וביקשנו לאכסן את הרכב אצלו במוסך. הוא סיפר לנו שהוא סוף סוף הולך לבצע את פרויקט הפארקים הלאומיים בשבוע הקרוב ושאנחנו יכולים להצטרף אם אנחנו רוצים. למזלי (?!) היה לי תירוץ טוב, עומרי והאוסטרלי סירבו בנחמדות. הגענו למוסך של ידידנו הטוב בהררה וכמובן שעמרי נכנס ברכב של האוסטרלי בדיוק ב-5 מטרים האחרונים של המסע בן ה-450 ק"מ.

 התקשרנו להורים וסיפרנו להם את החדשות, פינינו את הרכב וארזנו את התיק שלי, ולקראת ערב הגענו לביתו של ידידנו הטוב, רק בשביל לגלות שאחרי 4 ימים של לינה בשטח, אכילת אבק, פציעות ועבודה קשה, המקלחת עדיין תצטרך לחכות מאחר וכמובן, לא היה חשמל או מים. אז כמו שאמרתי, היא לא היתה בתוכנית, לא התכוונו להגיע אליה, ואני בטח שלא התכוונתי לסיים בה את הטיול, אבל משהו בי אומר לי שאת הטיול הבא (במאי הקרוב) אני מתחילה בה.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה