חלק 7, הישרדות-קובה
20.1.2016
מתעורר בארבע בבוקר, אני ממש דפוק, כמעט שבוע, לא זז הג'טלג. מעביר שעתיים בכתיבה במיטה. בסוף נמאס. מתגנב בשקט החוצה, הזריחה מתחילה. רץ להביא את המצלמה. יפה כאן. כל החוף עדיין ישן.אבא גם ממשיך לישון.
השמיים מתבהרים מרגע לרגע, איזה כיף. אני חוזר לחדר, בשקט עובר לבגדי ריצה, ויוצא לחוף לרוץ עם אור ראשון על החוף ב Playa Larga, מושלם. כבר מזמן לא רצתי, לא קל לי. בסוף דאגתי לשחרר שרירים טוב, זה לא אותם חבר'ה מהאופניים ולא בא לי לצלוע יומיים.
חזרתי לקאזה, יושב בחוץ על כיסא הנדנדה ומסתכל איך השמש עולה. הטבחית בדיוק מגיעה לעבודה. "רוצה קפה?", ברור… אבא מתחיל לנוע בעצלתיים. נזכרתי שראיתי אותו בחמש בבוקר במקלחת. שמעתי הרבה מים. הוא כיבס עוד בגדים. למה? ככה. יצאתי לתלות אותם. יש רוח, תהיה שמש, ייתבש. מתחתי חבל במעלה לגג. בדיוק מספיק.
בתשע ורבע אבא זוחל החוצה. החברים כבר מזמן מחכים להגיש לנו ארוחת בוקר. גם אלחנדרו כבר כאן. מתיישבים בשולחן "שלנו". טוסטים, חמאה, פנקייקים קטנים עם דבש להזלפה. כמובן שלא פוסחים על פירות טרופיים, רק שהפעם בצורת סלט פרות טעים. ביקשתי חביתה עם חמון, גבינה ובצל. את הבצל נתנו חי הגבינה מסודרת למעלה, לא מותכת. עדיין סביר. קנקן מיץ סחוט Fruta Bomba שזה בעצם פאפיה. כמובן קנקן קפה לא רע.
אלחנדרו שואל, נו מה הוחלט? התשובה ברורה לי, השמש בשמים, העננים זזים, צוללים! הוא כבר ברר עם מהייטו Mayito , ההוא מהקאזה השווה. Mayito מוציא הדרכה לשנירקול, כולל ציוד ב 15 cuc. ככה סתם לנסוע לאתר צלילה ולקחת רק משקפת ושנורקל יעלה גם 15 cuc. חוצמזה, תמיד יש סיכוי שלא יהיה ציוד פנוי. אז אין מה לחשוב פעמיים, נצא איתו. אני מארגן ציוד מינימאלי. בגד ים ומגבת. אבא נכנס לחדר. הוא לא רוצה לבוא. לא מתכוון להכנס בכל מקרה למים. עדיף לו לנוח על החוף שלנו עם הקאזה צמודה מאשר לנסות לתפוס פינה בחוף החשוף בזמן שאצלול.
נפרדים, ואני ממשיך עם אלחנדרו אל Mayito. דקה נסיעה ומגיעים אל הקאזה שלו. אני מתחיל להבין מה הפסדנו. מלבד העובדה שהוא לא ממש בקו ראשון לים, הכל בכמה רמות מעל. קומה שניה היא קומת האורחים. ארבעה חדרים מאד יפים. אפשר לראות את הים מלמעלה ואפשר לעלות למיטות שיזוף וכיסאות נוח על הגג. לא נורא, בפעם הבא. אלחנדרו מתחבק כרגיל עם כולם, המשפחה והצוות. Mayito מעמיס ציוד רב לאוטו. אני בניתי רק על מסכה ושנורקל. הוא מדבר אנגלית סבירה ומסביר לי את התוכנית. אנחנו לא הולכים סתם לשנירקול. אנחנו נסע לאחד המקומות הסודיים שלו, לא אחת מנקודות הצלילה שהטיולים המאורגנים עם אורחים מחוף וראדרו הצפוני מגיעים עם אוטובוסים ומציפים את החוף. שם נצא לשנירקול של שעתיים בשוניות, ועל הדרך נצוד עם צלצל ידני דגי זהרון Lion Fish. אם יהיה מזל נמצא גם לובסטר. את כל זה נבשל על מדורה בשטח. הוא קורה לזה "הישרדות קובה". התאים לי, וכל זה רק אני והוא. אלחנדרו יקח אותי אבל לא יכנס למים. אלחנדרו מספר ש Mayito מת על הים ותמיד ימצא סיבה לצאת לפעילות ימית. אח"כ Mayito סיפר לי שיש לו בן, בן 19 שלומד שפות בהוואנה. כשסיים יחזור להרחיב את העסק. אולי סוכנות תיירות גדולה. בינתיים הם מוציאים צלילות, טיולים עם סירות, סאפ ועוד. היחידים בכל הכפר עם ראש עסקי אמיתי. Nory, אשתו של Mayito העמיסה עוד כמה דברים שלא ראיתי לרכב ויצאנו לדרך. בסך הכל עשרים דקות נסיעה על הגדה הדרומית של המפרץ. כל הזמן הים מימין לנו ורק מעטה סבוך של יער מפריד עד הכביש. פתאום פנייה חדה לתוך העצים, בקושי רואים שביל גישה והופ אנחנו בקרחת יער קטנה, על קו המים. כמובן שאין שם אף אחד ואף אחד גם לא יכול לראות אותנו מהכביש. Mayito פותח את הבאגז', ברקע, מוזיקה מערבית לרווחת הקהל. הוא מתחיל לארגן את הציוד. נותן לי לבחור אחת משתי חליפות צלילה ה-"חצי יבשות". ממש לא חשבתי שאקבל גם את זה, בטח לא בקובה והאמת שהמיים חמימים. יורדים למים, מסכה ושנורקל, סנפירים. אפשר לצאת לדרך. הוא מסביר לי שנתחיל בגובה נמוך, עד חמישה מטרים, שלב שני עשרה ובסוף עד 20 מטר (שם אמורים להיות גם לובסטרים ובמזל גדול גם יהיו צבי ים). הוא מחזיק שני דברים, את הצלצל הקטן שלו, ושקית לשמירת הדגים שיתפוס עם מצוף ומספריים מחוברים בחוט. אני לא מספיק לשים מסכה והוא כבר עולה מהקרקעית עם דג צבעוני. תוך שנייה פותח את הבטן עם המספריים, מנקה ולשקית. מזל של מתחילים.
יוצאים בכוון נגד הזרם כל עוד אנחנו חזקים. נחזור בסוף עם הזרם. אני מכניס את הראש, ונדהם מהיופי ובמיוחד מהמים הצלולים והנעימים. בכלל לא קר. מלא דגים צבעוניים, אלמוגים עצומים ומה לא. אני צולל לעיתים מאד רחוקות ולכן החוויה מאד חזקה. אנחנו מתקשרים במים בסימנים. לפתע מסמן לי להגיע. נותן לי להחזיק את השק, מכין את הצלצל וצולל לקרקעית, מתחיל להקיף שונית קטנה עם הראש מאונך למטה והרגליים למטה, ואז מזהה את הזהרון מתחבא מתחת לשונית, מכוון ובול, הדג משופד. חוזר לגובה שלי. הוא מסמן לא לגעת, זהרון מלא קוצים מרעילים. סכנת מוות. אבל הוא יודע את המלאכה. תופס אותו בפה, המקום היחיד שאינו מצליח להגיע עם הקוצים, עם המספריים מקצץ בשנייה את כל הקוצים והופ, הדג מנוטרל ולשק השלל. ממשיכים.
הים חלק לגמרי והמעט עננים גבוהים יוצרים תאורה מושלמת. Mayito ממשיך בחיפושים. מראה לי המון דברים. הוא לא נוגע באף דג מלבד זהרונים. למה? מכמה סיבות:
1. הוא מאד טעים.
2. הוא דג איטי יחסית ויש למהיטו צלצל ידני מאד קצר של 20 ס"מ. דגים רגילים חופשיים קשה לתפוס ככה.
3. הכי חשוב מבחינתו.. הזהרון הוא זן פולש מהאוקיינוס האטלנטי לים הקריבי. אין לו כאן אף מתחרה חזק ממנו שמאיים עליו והוא משמיד להקות שלמות של דגים במפרץ. לכן Mayito מנסה לתת כתף באיזון האקולוגי ולצוד רק זהרונים.
הוא אוהב את הים ויודע שפרנסתו תלוייה בדגה מגוונת במפרץ. זה כל כך חשוב לו, שאפילו כשחותך את הדגים לקראת בישול, הוא דואג להוציא את הבשר מבפנים, אבל להשאיר את צורת הדג והראש ללא נזק, ככה ששאר הדגים ילמדו לנסות לתקוף את הגוייה ואולי אח"כ את הזהרונים החיים.
מצאנו צדפה וורודה ענקית, וגם אותה שלף באלגנטיות. אח"כ, באזור העמוק מאד הוא צלל כמובן בלי שאני יורד אחריו. אבל לא מצא שם כלום. ככה המשכנו לשנרקל בין השוניות במשך שעתיים ללא הפסקה. התרחקו ק"מ מערבה ועוד 500 מטר לעומק.
לאט לאט חזרנו לחוף. עולים. השמש יצאה, לגמרי, חם ונעים. Mayito לפני. עד שאני מוריד סנפירים, הוא כבר חוזר עם בירה קפואה. אין כמו עיתוי נכון לבירה. אלחנדרו בדיוק מגיע שוב למתחם. הוא אחראי על הכנת המדורה בזמן ש Mayito מנקה ומכין את הדגים לבישול עם סכין גדולה. לסיר נזרקים נתחי הדג, עגבניות קצוצות דק דק, בצל, שמן והרבה תבלינים. כל זה לסיר על המדורה, 10 דקות והכל מוכן. קוטפים עלה גדול מהשיחים ליד, צלחת להישרדות קובה, Mayito פותח תרמוס מזון, בפנים אורז שחור עם שעועית (פריחולס) מעשה ידי Nory, כמיטב המטבח הקובני. על כל עלה מוגש האורז, עליהם אינצ'ילדת הדגים, אבוקדו טרי עם לימון ובתאבון. היה מ ע ו ל ה ! הארוחה הכי טובה עד היום בקובה.
שמרנו צלחת יפה לאבא, קיפלנו את הציוד, ניקיון של השטח וחזרה לplaya larga. עצרנו שנייה בחדר, אבא בחצר קורא עדיין את צ'ה. אמרתי לו, בוא, בלי שאלות. המשכנו למרפסת של. Hostel Mayito. שם אבא קיבל את המנה הטעימה שלו וקינח בשיחה קולחת עם Mayito ו Nory הנחמדה. הם הראו לנו את כל החדרים המושקעים. זה הרבה מעבר לקובה. חושבים צעד אחד קדימה. ראינו גם את חוות הדעת הטובות שהשאירו מעט הישראלים שהיו שם בעבר (כולל החברים שלי). התפלאתי לראות ששלושה חדרים ריקים. איך זה? הרי אנחנו רצינו… מתברר שלפני שעתיים היו שלושה ביטולים. אלחנדרו מספר שאם ימשיך לגדול ככה, לא רחוק היום שהם יתקדמו ויעברו למערכת הזמנות עם הפקדה מראש ודמי ביטול וכו'. אנחנו כבר באחה"צ, לא נעים לעזוב עכשיו את legendario עבור Mayito . נשאר כבר את הלילה בקאזה שלנו. אלחנדרו כבר עזב לסידורים אישיים. נפרדנו וחזרנו לקאזה שלנו (צריך עוד למצוא דרך להעביר ל Mayito את התמונות מהצלילה). את השעות הקרובות עד החושך העברנו בחצר, על החוף. הפעם חדרו עננים נמוכים, ולא ראו שום שקיעה. מזל שהספקנו אתמול. אבא החליט לוותר על ארוחת הערב אחרי הדגים ממקודם . אני רציתי משהו קטן בלבד ואח"כ נשלים אצל מהיטו עם מוחיטו. הלכנו לבר השכונתי. אלחנדרו סיפר שהוא לא פרטי כמו רוב המקומות שבחרנו לאכול בהם עד היום, אלא בבעלות המדינה. אכן, כך היה נראה. סככה קרובה למעגן הסירות, שולחנות מתכת. שלושה אורחים. היתרון הוא שיש להם כריכים פשוטים ושתיה. זריז וזול. אני לקחתי אחד. אבא שתה בירה מהחבית במחיר מופקע. אצל Mayito המולה במטבח. האוכל שלו נחשב שם דבר והאורחים מגיעים גם אם לא ישנים בקאזה. הבנו ש Mayito ו Nory נסעו לעיר השנייה להזמין עבודת נגרות חדשה. (הם כל הזמן גדלים ומוסיפים שם). חיכינו קצת, אבל הם בוששו להגיע. נמצא דרך להעביר להם את התמונות. כמובן שאבא מצא בינתיים חבר חדש, נהג מונית ענתיקה. שברולט חמישים ומשהו. פתח את מכסה המנוע ובפנים ישב לו מנוע מרצדס טורבו 2009 אוטומטית. חוזרים לקאזה שלנו. אני ביקשתי ממיגל להכניס אותי לעמדת הברמן ולהראות לי איך מכינים מוחיטו. הוא הסכים מייד, ונתן לי להכין בהנחייתו.
רושם כאן את המתכון לפני שאשכח:
לכוס גבוהה שופכים מיץ לימון סחוט או ליים (גובה של אצבע) כפית סוכר וכמה עלי מנטה. כמה כתישות עם עלי (לא לרסק), ממלאים בקרח כמעט עד הסוף, מוסיפים מים מוגזים, ומנת רום (איכותי לפי רמת ההשקעה). בסוף שתי טיפות של Angostura שזו תמצית עם ארומה מרירה של 44.7% אלכוהול, ועליי מנטה לקישוט. זהו, פשוט מאד. טעים ומרווה.
התיישבתי בחצר עם המוחיטו וקצת פיסטוקים שאבא סחב מהארץ כדי להתקדם בכתיבה של היום. אבא בינתיים המשיך בשיחה עם זוג איטלקי ושווצרית שבכלל גרים כבר עשור בברזיל. חזרנו לחדר, דלת המקלחת נעולה. המפתח של החדר לא פותח. מיגל בא עם קופסאת המפתחות הרזרווים. כלום לא פותח. מפה לשם, שלושה חבר'ה ניסו לפרוץ את הדלת במשך עשרים דקות בכל דרך שהם ראו בסרטים, חוץ מלשבור אותה. כשנישברו וראו שאבא מנקר על המיטה, כבר דחפו מברג לנעול והחלו לדפוק עם פטיש במטרה לשבור, אבל אז נכנס עוד בחור עם המפתח שהיה בדלת של החדר השני וכמובן שהדלת נפתחה מיד. הודנו לכולם, ומיד למיטות. מחר נצא קצת יותר מוקדם. בתוכנית, נסיעה של שעתיים לעיר סיאנפוגוס (אלף הלהבות). ביקור קצר. משם לטרינידד להמשך היום וכל היום למחרת. אלחנדרו אמר שבסיאנפוגוס יש אינטרנט טוב, ואוכל לחזור להיות בקשר עם הבית לאחר הנתק של 48 השעות האחרונות. השרירים קצת כואבים מהריצה בבוקר, אבל הגוף עייף אחרי הצלילה. אבא כבר נוחר.
