האי פרינס אדוארד
אנו רוצים לפתוח הפעם בפנייה אל כל הקוראים שהגיבו, כתבו והאירו אותנו. מאוד מרגש לקרוא תגובות ולהבין כי חוויות, תחושות ורגשות, שאנו עוברים כמשפחה אינדיבידואלית, מהדהדות בלבם של אנשים ומשפחות אחרות ומאפשרות להם להזדהות ואף להביע את תחושותיהם ואיחוליהם. העובדה שבחרנו במסע הזה, תאפשר אולי לעוד משפחות או בודדים להבין כי עלינו לבחור בחיים וליהנות תמיד מההווה, מכל רגע, מכל חוויה, מכל מראה ומכל פרט, אפילו אם הוא שולי. להבין כי מה שנראה לנו היום מובן מאליו, יכול בשניה אחת להשתנות ולא לחזור לעולם. אנחנו בחרנו לא לחשוב כבני אדם - כי מחשבת האדם מצומצמת, סוגרת ולא מאפשרת ליקום לפתוח בפנינו אופציות חדשות, מוארות שלא עולות על דעתנו. לכן, אנחנו לומדים לזרום כל יום ולהגיב למה שקורה עכשיו - כמובן לא בלי תכנון כללי כלשהו, שגם הוא פתוח לשינויים המוכתבים בשטח. נראה לי, לפחות לפי שעה, שהזרימה הזו מוצאת חן בעינינו והיא מביאה עמה חוויות ומפגשים וצרופי מקרים מעניינים ומלמדים. ובאשר לעתיד - אנחנו מאפשרים ליקום ליצור לנו אפיקים חדשים אשר יאפשרו לנו להמשיך ולחיות בכיף ובהנאה. המון תודה על התמיכה והחום מכל משפחתנו.
וכעת, אמשיך ואספר לכם על שהותנו באי פרינס אדוארד שבמזרח קנדה ואחר כך בנובה סקושיה (דרומית לפרינס אדוארד), שמהם נסענו צפון מערבה אל ניו-ברנזוויק בדרך אל הגבול לארה"ב למדינת מיין. בעוברנו על פני הגשר העצום אל האי פרינס אדוארד הקטן ליוו אותנו רוחות חזקות מאוד וטלטלו לא מעט את הקראוון, אבל האוויר היה חם ונעים. פגשנו נוף שונה ממה שהיינו רגילים אליו: שטוח, פחות עצים, הצבע הירוק שלט ופחות צבעי השלכת שכה התרגלנו ונהנינו מהם. נסענו צפונה לקמפגראונד בקבנדיש, השוכנת לחוף הים, והחלטנו שנשהה כשלושה ימים על מנת לאגור כוחות, ללמד את הילדים ולחוש קצת שוב את החיים הרגילים.
ואכן הימים הללו היו פשוט במקום. קמים לאט בבוקר, אוכלים בניחותא, יושבים עם הילדים ולומדים - כאן גם היו לנו תנאים - היה לנו חדר שבו ישבנו ולמדנו סביב שולחן. אלו היו "ימי הטענה" חשובים. אחר צהריים אחד הסתובבנו לנו באי, שבו גרה הסופרת לוסי מונטגומרי, שכתבה את האסופית, והבנו מהיכן היא שאלה את התיאורים הציוריים ואת ההשראה לספריה. ביתה שכן על גדות אגם, דשא רחב ידים ואינסופי נשקף ממנו. כל האי נותן תחושה כי אתה בתוך עולם האגדות. אפילו החלוקה שלו למחוזות נקראת: מלכים, מלכות, נסיכים. כל הרחובות והעיירות הקטנטנות נקראות בשמות מן האגדות. נסיעה בתוך חלקיו הפנימיים של האי הפגישה אותנו עם נוף שונה מזה שראינו בכניסה אליו: כבישים קטנים, מפותלים, עם עליות וירידות כשהבתים יושבים להם על גבעות מרוחקים זה מזה. שקט ושלווה מדהימים והמקום כולו כאילו לא שייך לשנות האלפיים.
נובה סקושיה
עיר גדולה אחת יש באי ושמה שרלוטאון והיא אכן מזכירה שאנו בשנות האלפיים. בעיר הזו הצטיידנו לקראת המעבר לנובה סקושיה ונענו לעבר המעבורת שתיקח אותנו אל האי (61 $ לרכב, והזמן: 75 דקות). המעבורת עצומה בגודלה, נכנסות אליה משאיות, קראוונים ומכוניות. בזמן השייט ניתן לעלות על הסיפון ולחוות את השייט בנעימות, לשתות קפה ולעיין במפות. אנחנו מגיעים לנובה סקושיה לאזור Pictu ויש משהו באוויר שעושה לכולנו מצב רוח טוב ותחושה כי האי הזה מיוחד. גם מזג האוויר משתפר ומתחמם. אנחנו מקבלים אינפורמציה על האי ומחליטים להתמקם באזור שובנקאדי ללינת הלילה. חיפוש המקום ללינה היה כבר ממש בלילה והיה קשה מאוד בחושך למצוא מקום - אחת ההחלטות שלנו לאור ניסיון זה הייתה לא לגמור יום בשעת חושך (כשאנחנו לא לנים בקמפגראונד), משום שאיו זו תחושה נעימה, בייחוד כשלא ניתן אחר כך להיות מחוברים לחשמל ולמים זורמים בכייף - עוד מסקנה חשובה! למרות הלילה, נובה סקושיה נראית לנו מהממת וכאילו בנויה להרפתקאות וטיולים - נראה מה צופן לנו הבוקר.
ואכן, התעוררנו בבוקר בשדה מדהים, רחב ידיים עם עצי מייפל באדום וכתום מסביב, שקט ושלווה סביבנו. יש משהו כייפי בלגלות בבוקר איך נראה המקום שהתמקמנו בו בחושך, בלילה. אנחנו מחליטים להמשיך ולטייל כשהיעד הסופי הוא לינה בעיר הבירה הליפקס. הנסיעה בכפרים הקטנים היא חוויה בפני עצמה - כביש צר ומתפתל, כשלצדדיו דשאים אינסופיים ובתים נטועים להם בדלילות, ליד כל בית חווה עם סוסים, פרות רועות להן בחופשיות ואנחנו צופים בכל. ריח של מאפיה עולה באפנו ואנחנו עוצרים ונכנסים לתוכה. קונים כמה עוגיות ומבחינים בפתק של חווה, שבה ניתן לרכב על סוסים. הילדים מריעים בפה גדול ואנחנו נוסעים אל הסוסים. נראה כאילו הכול סגור בעונה הזו וכי רכיבה לא תהיה, אולם מגיחה אלינו אשה-גבר ומסכימה בחפץ לב לאסוף את כל סוסיה, הרועים להם ומלחכים עשב טרי במרחק. היא נוקשת על קופסה וכל הסוסים נעים לעברה. בעזרת ידידים היא אוכפת את כל הסוסים ומסדרת אותם וכולנו יוצאים לרכיבה בשדות.
תוך כדי רכיבה שוחחתי עם אותה אישה ומסתבר שכ-25 שנה היא בחווה זו, והצליחה עם השנים לרכוש 60 אקרים!! ואלו הם חייה. רכבנו בשדות המדהימים שלה, נופים המשרים רוגע והנאה והיא מספרת לנו כי היא מגדלת את כל הירקות והפירות לבד, מכסחת את השטח לבד כדי שהסוסים יוכלו לרעות בו. היא אומרת שכל הקיץ הסוסים עובדים למענה ובחורף היא עובדת למענם. היא נהנית מחייה ומנובה סקושיה, מהשלווה ומהשקט. כמה נעים לפגוש אדם אשר חי את חייו במלאות, בסיפוק ובפשטות מדהימה.. הרכיבה הזו הייתה כייף והנאה לכולנו ובמיוחד לילדים אשר דרבנו כל הזמן את הסוסים לדהור. מחוויית הסוסים נסענו להליפקס והתמקמנו ללינת הלילה. למחרת טיילנו בעיר שאינה מעוררת רושם כמו טורונטו או קוויבק וגם פחות נקייה מהן. האזור המיוחד שלה הוא הדאונטאון, הגובל עם הנהר. טיילנו בנמל שלה שהוא הנמל הכי חשוב באזור משום שהוא היחיד שלא קופא בחורף.
נובה סקושיה היא החמה ביותר מבחינת מזג האוויר בקנדה ובזמן האחרון גם נעשתה יבשה יותר מפאת מחסור בגשם. האנשים לוקחים את מימיהם ממי התהום וכשאין גשם הם מיד מרגישים את המחסור במים ומתחילים לייבא את המים ממקומות אחרים, היינו עדים לכך במקום אחר בנובה סקושיה כשראינו אוטו עם גלוני מים נוסע הלוך ושוב. העברנו יום נעים בטיול רגלי בהליפקס ולקראת אחה"צ התחלנו לנסוע לחפש קמפגראונד, כשאנחנו עוברים בנופים מקסימים לאורך כל הדרך, לכיוון החוף הדרומי של נובה סקושיה. תוך כדי נסיעה חולפות המחשבות בראשי כי לא משנה היכן נהיה ומה נראה, המדהים הוא הכייף, החופש, החוויה, ההנאה.. פשוט לקום בבוקר ולא לדעת איך ייראה היום הזה - מה נראה, מה נחווה ואיך נרגיש.. כאילו שוב ירדה עלי ההבנה של הכיף העילאי הזה, שכל הזמן פיללתי לו והנה הוא כאן ממש הווה - ויש להעריכו כל רגע ורגע.
מעבר לזה, פתאום ראינו את ההשתנות שמתרחשת אצל כל אחד ואחד מאתנו ואצל כולנו ביחד. הרבה יותר סבלנות, שקט, אהבה זה לזה, שמחה והתפעלות מכל חוויה. עלתה בי המחשבה שהעובדה שאנחנו מנותקים מהתקשורת - רדיו, טלוויזיה, עיתונות, הילדות מנותקות מהמוסיקה הרועשת ומהצורך למצוא חן, מניפולציות שיש בתוך חברה מגוונת - כאילו מאפשרת לכל אחד להתנקות ולהתחיל לבוא במגע עם הטבעי שבו, להתקרב אל האני שבתוכו, שאינו מושפע מהחיצוני - ועל ידי כך לתת ביטוי לטבע האמיתי של כל אחד ואחד מאתנו. תחושת הבטן אומרת לי ששנה כזו יכולה לאפשר לילדות להתבגר ולחזק את הקשר עם האני שלהן ולהיות מחוברות לדברים האמיתיים שבחיים כמו: הטבע - עצים, חיות, מזג אוויר.. להעביר את היום יום בצורה בריאה יותר - לקום בבוקר אל תוך יום מלא חוויות וללכת לישון מתוך רצונן הן - עייפות ועמוסות חוויות, מבלי הצורך שמשהו חיצוני, כמו טלוויזיה יבדר אותן ויעביר את הזמן.
המקום המדהים הבא שטיילנו בו היה פגיז קוב (Pegy`s Cove). זוהי עיירה שקטה וקטנה השוכנת לחוף האוקיינוס. מתגוררים בה 60 משפחות המתקיימות מדיג. אלפי סלעי גרניט מרשימים פזורים להם על פני הקרקע ולאורך החוף, ומאפשרים לשבת על גבם ולהשקיף על האוקיינוס. מגדלור עם כפה אדומה שולט לו על פני האוקיינוס ושחפים מטיילים על פני הסלעים ואנחנו מקפצים לנו ועולים על פניהם ויושבים לשקוט אל מול פני האוקיינוס תופסים את השמש הקרירה שמציפה אותנו. נמל קטן, סירות ישנות ובתים קטנים מקבלים את פני הבאים. כייף - פשוט כייף! ממשיכים הלאה לחפש אגם לשהות בו את ארוחת הצהרים, מוצאים פינה כייפית וכמה רגעים אחר כך מופיע בחור מקומי, מתיישב לידנו ומתנהלת שיחה ערה עם אדם מלא כרימון, המספר לנו על המקום, על נובה סקושיה ומגלה המון ידע על ארצנו ודתנו. אלו הם המפגשים הנעימים והכייפים של הטיול. עוד מפגש עם אדם שמדבר על השמחה שלו מהחיים הללו, מהשקט ומהשלווה שהם משרים. לאחר המפגש עמו תהיתי שוב על שני המפגשים שהיו לנו, עם שני אנשים פשוטים וחכמים, החיים את החיים, מעורים ויודעים את הנעשה סביבם ומאידך שמחים בחלקם ונהנים מהשלווה - האם הם מראה כל שהיא של הטיול שלנו ושלנו בטיול הזה? האם המסר שלהם הוא שאכן אנחנו לומדים לחוות ולהיות גם חלק מהשקט הזה? נראה לי שזהו המסר, כי הרי מפגשים עם אנשים מאפשרים לנו מבט אל הפנים שלנו..
ושוב ממשיכים לחפש מקום ללינת הלילה, ליד מקום ששמו אקונומי אנחנו נעצרים וחונים על כר דשא שנראה כאילו קיצצו אותו למעננו, הילדים משחקים בכדור ואייל רואה שטח עצום עם אלפי גזעי עצים להסקה והולך להנציח את המראה המיוחד הזה. למחרת, אנחנו ממשיכים בדרכנו לעבר טיול רגלי במפלי האקונומי. אולי התמונות יצליחו להעביר את הנוף המהמם, צבעי עצים עזים - כתום, צהוב ואדום ושטחי הקרקע הצבועים באדום וכמובן הים הנשקף מכל מקום. הטיול היה כייפי, המפלים אומנם לא היום מלאים כל כך כמו בעבר מפאת בעיית הגשם, אך בכל זאת הצליחו להרטיב את כולם. אין מה לומר, נובה סקושיה מרשימה, בייחוד בעונה זו של השנה, עונת השלכת וכדאי לשהות בה הרבה יותר ממה שאנחנו מתכננים. לנו אצה הדרך בגלל שהקמפגראונדים נסגרים ב-15.10 ומזג האוויר גם הוא לא ימשיך להיות חמים ונעים. לכן, אנחנו ממשיכים לעבר פרסבורו, שיש בה מוזיאון גיאולוגי ובו ממצאים של עקבות דינוזאורים, מינרלים וקריסטלים ויש בה אי, שבזמן השפל ניתן לחפור ולחפש בו מינרלים. גם זו היתה עבורנו חוויה נעימה וחזרנו לקראוון עם שקית מינרלים. כעת, אני יושבת וכותבת אליכם מפרדריקטון, בירת ניו-ברנזוויק, בקמפגראונד המשקיף אל נהר, הגשם יורד בחוזקה וזוהי התחנה האחרונה שלנו לפני ארה"ב. אם מזג האוויר ימשיך לזעום נצא כבר מחר כנראה לגבול, ואם לא, נשהה בו יומיים בשביל הכייף.
הילדות מדברות
שלום לכולם, אנו, שיר ועדי, מזמן לא שיתפנו אתכם בהרגשותינו וחוויותינו. בהתחלה, לא היינו רגילות לחיים בקראוון, בגלל שהוא הרבה יותר קטן מבית רגיל ואין פרטיות לכל אחד. אבל רוב התחושות שלנו בקראוון הן כפיות. האמבטיה קטנה אבל כייפית, אפילו יותר מהבית, ואנחנו יותר מתקרבים זה לזה. מאוד חיכינו לימים האלה שנהיה בקראוון והנה זה הגיע. כייף מאוד להתעורר בבוקר בפארק או דשא גדול (לפעמים בחניון של קניון), לקום עם ציוץ הצפורים ועכשיו כשהשלכת הגיעה והיא מאוד מיוחדת גם לראות את עלי העצים שהחליפו את צבעיהם לצבעי האש (אדום, כתום, צהוב). כולנו עושים התעמלות בוקר וכשגומרים וחוזרים לקראוון מחכה לנו ארוחת בוקר טעימה. ואז מתחילים יום חדש של הרפתקאה. רכבנו על גבי סוסים. בעלת החווה קראה לסוסים על ידי נקישה בדלי פלסטיק והסוסים באו כל אחד לתא שלו. כשרכבנו על הסוסים היה נוף מהמם מסביב, המון עצים ושטיח ענק של דשא והרוח נשבה על הפנים. הסוסים דהרו ואנחנו צחקנו.
היינו במוזיאון האנושות, שהיה בו חלק שהציג את ההסטוריה של קנדה והיה גם אגף לילדים. בכניסה אליו נתנו לכל אחד "דרכון" ואמרו לנו שיש באגף "ארצות" ולכל כניסה ל"ארץ" יש חותמת מיוחדת שעלינו למצוא אותה ולהחתים. היו שם משחקים ויצירות שיכולנו לעשות: לגזור, לצייר, להדביק. והיה גם תיאטרון. אנחנו התחפשנו והצגנו לפני ההורים. מוזיאון נוסף שהיינו היה מוזיאון הטבע. ראינו שם עצמות של דינוזאורים מלפני אלפי שנים, ראינו המון חיות וצמחים והיה מאוד מעניין. את יום ההולדת שלי (עדי) חגגנו בצורה מיוחדת. אבא קרא לי לעזור לו לסדר כל מני דברים (זה היה יום שהיינו בקמפגראונד), בדרך הוא שאל אותי אם אני רוצה לראות את חדר הפינג פונג שבמקום וכשנכנסנו לתוכו כולם קראו: "הפתעה!!!" כולם ברכו אותי, שרנו, אכלנו ושתינו והיה מאוד מרגש וכייף.
אנחנו הילדים מכינים הצגות והתחלנו לצלם סרט מאוד יפה על קבוצת ילדים במחנה. אנחנו רוצים להכין קליפים, ריקודים, שירים ומכינים מופע אקרובטיקה, ג`גלינג והתעמלות. אנחנו גם מכינים שרשראות מחרוזים מאוד יפות. בכל רגע פנוי מוציאים את החרוזים וגוזרים חוטים ומתחילים במלאכה. בפעם הראשונה שמכרנו - הרווחנו 24$. כמעט בכל בוקר אחרי ההתעמלות והאוכל האמהות והילדים הולכים ללמוד, זה נשמע אולי מוזר אבל כייף מאוד ללמוד פה. החלטנו גם שנעשה עבודה אחת גדולה לאורך כל המסע ובה נראה דרך דברים מהטבע את כל החוויות, הרגשות ומה שלמדנו. התחלנו גם ללמוד את החומר שלומדים בכתה. טוב, עד כאן להפעם, להתראות בכתבה הבאה. עדי ושיר.
