ממונטנה לונקובר
בוקר שמתנהל בעצלתיים. אנחנו מתארגנים לקראת נסיעה. הכיוון: סיאטל. לשם כך עלינו לחצות את מונטנה המשמימה ווושינגטון בחלק המדברי, לא ביום אחד כמובן. הפעם יש לנו תאריך יעד. אנחנו צריכים להגיע ב- 16 באוגוסט לסן פרנסיסקו לפגוש את דני ותמי, חברים טובים שבאו לאירוע משפחתי וטיול ואנחנו כל כך מחכים למפגש הזה שנהפוך עולמות ונשנה מסלולים רק כדי להגיע בזמן, שלא לדבר על זה שהילדים ש"צמאים" כבר לחברת ילדים ישראלים וסופרים את הימים עד למפגש עם החברים. אז בעוד אנחנו מתארגנים לנו לאט, לאט מצלצל הטלפון (יותר נכון לומר מנגן הסלולרי) ועל הקו רון חברנו, שמקפיד על שיחה שבועית כדי להתעדכן ולתת עצות מועילות. אנחנו מספרים לרון על המשך המסלול והוא מחייב אותנו לנסוע לרוקי`ס הקנדים. הפעם זו לא עצה, הוא אומר, הפעם אתם חייבים, אל תוותרו על זה, תוותרו על דברים אחרים. אני מבטיח לכם שלא תצטערו. מה להגיד לכם? שמענו בקולו ונסענו (כמה פשוט זה נשמע).
אנחנו על כביש 93 בדרך לקנדה. חוצים את הגבול בקלות (הקנדים לא עושים יותר מדי בעיות) ובין רגע הנוף משתנה, אנחנו בבריטיש קולומביה (British Columbia). על לוחיות הרישוי של מחוז הזה כתוב Beautiful British Columbia וזה באמת נכון. אנחנו נוסעים בין הרים גבוהים ומיוערים, נחלים זורמים ובין המון אגמים (בעיית מים אין שם בבריטיש קולומביה). איזה נוף עוצר נשימה. כל אגם יפה יותר מקודמו. נסיעה ארוכה לפנינו ואנחנו עוצרים באחת מפינות הפיקניק כדי לאכול צהריים (אפי ממנגל). כמה דקות מאיתנו יש מפל קטן ונחל זורם. עוברים לכביש מספר 3 לכיוון מזרח, מגיעים למחוז אלברטה (Alberta) והדרך הופכת למשעממת ומונוטונית. הרבה חוות ופרות. אנחנו קראנו לזה נוף מונטנה. עם המעבר לכביש מספר 2 צפונה לקלגרי (calgary) הנוף משתנה למישורים רחבים. לקלגרי אנחנו מגיעים בערב, מתמקמים בקמפ מלא במרבדי דשא ירוקים, דרומית לעיר.
השעה כמעט תשע בערב ועדיין אור. החושך הגיע אחרי עשר וחצי בלילה. מאוד קשה להתרגל למצב שכבר לילה ועדיין יש אור. אפי ואני מחליטים שלפני עוד כניסה לפארק לאומי נצ`פר את הילדים בלונה פארק נחמד שיש כאן בעיר. אין הכוונה לפארק שעשועים ענק, אלא ללונה פארק, כמו שיש לנו. יש קופוני הנחה והמחיר: 50$ לכולנו !! כמובן שעידו ורותם בהתלהבות. הפארק נקרא calaway. המון סוגים של קרוסלות, ואל תזלזלו בקרוסלות, יש ביניהן מפחידות מאד. למשל זו שעידו עלה עליה - נכנסים לתוך גלגל שמסתובב כל הזמן (הוא אפילו לא ספר כמה פעמים הראש שלו היה למטה והרגליים למעלה) או קרוסלה שרותם לקחה את כולנו, שנראית מאד תמימה בהתחלה עד שהיא מתרוממת ומתעופפת. בקיצור, פארק נחמד מאוד. הילדים עלו על המתקנים לבד ונהנו. הפארק נסגר מוקדם יחסית ללא מופעי סיום וזיקוקים ואפילו דיברנו קצת עברית כשפגשנו את קייטנת חב"ד ואת המדריכה הנחמדה שלהם. מזג האוויר קריר ונעים. אחרי הלונה פארק, חזרנו חזרה לקלגרי כדי לעלות על מגדל התצפית המפורסם שלהם. מה שמייחד את המגדל, מעבר לכך שיש בו מסעדה מסתובבת, הוא מרפסת סגורה העשויה ממסגרת מתכת והקירות, כולל הרצפה והתקרה, עשויים מזכוכית. מכיוון שעלות הכניסה הייתה יקרה מאוד (12$ לאדם), אפי ועידו עלו למעלה ומצאו את עצמם עומדים ב"אוויר". שימו לב שהמגדל ממוקם באזור עסקים שלא נעים להיות בקרבתו בשעות הערב (הוא מוקף בבתי תמחוי).
את הלילה הבא בילינו ב-RV פארק ומוטל לפני הכניסה לפארק הלאומי של בנף (banff national park). נכנסים לפארק בכביש מספר 1 - טראנס קנדה, החוצה את קנדה לרוחבה, עובר בתוך הפארק ובוודאי נזכיר אותו בהמשך. יום גשום ואפרפר קידם את פנינו, אפי כבר מאוכזב שהתמונות לא יהיו כפי שדמיין, אבל ככל שמתקרבים נגלה לעינינו מראה קסום של הרים בתוך צמר גפן (עננים, עננים). שילמנו 36$ (קנדי) לכניסה מיום שישי עד יום ראשון. הפארק הלאומי הזה של קנדה שונה מהפארקים האמריקאים שהכרנו. ראשית, יש בו את העיירה בנף, חנויות, מסעדות ומלונות. בתוך הפארק עובר הכביש הראשי של קנדה ועוברת בתוכו רכבת. ההרגשה של להיות בטבע, מנותקים מהעולם כמו שיש בארה"ב, קצת נעלמת כאן. בבנף נכנסנו למרכז המבקרים שיש בו גם ריינג`רים של המדינה וגם גורמים פרטיים שמוכרים כל מיני אטרקציות. הריינג`רית אמרה לנו שמכיוון שהגענו מוקדם יחסית עדיין יש מקום בקמפ ב- lake louise. זהו קמפ מבוקש בגלל המיקום שלו ובגלל שיש בו חיבורים לחשמל. נסענו ושילמנו 55$ לשני לילות, כולל חשמל ורכבת שעוברת וצופרת בתוך הקמפ ממש!! בנוסף, למרות כל המחשוב שיש להם, הם נתנו לנו חלקה שכבר הייתה תפוסה. כשחזרנו בערב נאלצנו למצוא אתר אחר לישון בו.
מהקמפ נסענו לנקודה הצפונית ביותר שאליה החלטנו להגיע בפארק הזה: mistaya canyon. הליכה קצרה ואנחנו מגיעים לקניון צר מאד ונחל עם מפלים קטנים וגועשים נגלה לעינינו. אנחנו עוברים על גשר עץ מעל לכל זה וחווים מקרוב את הטבע במלוא עוצמתו. משם דרומה. אנחנו נפעמים למראה אגמים בצבעי תכלת-ירקרק, קרחונים והכל בעננים. יורד גשם אבל למי איכפת. בנקודת תצפית שנקראת bow lake יש עלייה מאוד תלולה, אבל בסופה מראה מיוחד במינו: אנחנו על קצה הצוק, בין שני אגמי טורקיז ומעליהם קרחונים. הגשם שירד מקרין קשת צבעונית על ההר. אולי הגשם לא טוב לתמונות אבל המראה הגשום הוסיף ליופי של הפארק. אפי ואני מוצאים את עצמנו ממלמלים: ממש שוויץ. נקודת תצפית מהכביש על crowfoot glacier, קרחונים שפעם נראו בצורת אצבעות (סיפרנו לכם על כך שהקרחונים אט-אט נעלמים). חוזרים לקמפ מתארגנים ונוסעים חזרה לבנף (שעה נסיעה). מסעדה יוונית החזירה אותנו למקומות מסוימים, לריחות ולמנגינות בארץ. המסעדה Balkan נמצאת ברחוב הראשי, טעימה אך יקרה.
לילה מלא צפירות של קטר הרכבת ואנחנו ממשיכים ליום הבא ומקיימים הבטחה!! עוד מסלול רכיבה לרותם: horseback riding ככה זה נקרא פה. הבטחנו לה עוד מסלול אחד. אפי והיא יוצאים לטיול באזור לייק לואיז. אחר כך יורדים כולנו לראות את האגם. לייק לואיז הוא אגם המפורסם ביופיו ואכן יש הצדקה לכך, אם כי כמו שאמרתי, יש הרבה "מסחר" בשטח הפארק הלאומי כמו למשל: מלון יוקרתי שבנוי ממש על שפת האגם. המקום משמש כמרכז ספורט בקיץ ובחורף. יש מסלולי הליכה, איזור טיפוס צוקים וכמובן שייט בקיאקים באגם. עברנו עוד לילה בקמפ וכל הלילה הרכבות עוברות לידו. לא מספיק שהרכבת מרעידה את כל האזור, נהגי הקטר החליטו להנעים את זמננו בצפירות חזקות וארוכות, כדי שחס וחלילה, אם אנחנו עיוורים וללא חוש תנועה, עדיין נדע שהרכבת עוברת כאן.
האגם האחרון שראינו ביום למחרת היה מורין לייק שיפה כמו לייק לואיז ואפילו יותר. אפי ועידו יצאו למסלול הליכה קצר וטיפסו על גבעה המשקיפה על האגם. ניתן להמשיך משם לעוד מסלולי הליכה ארוכים יותר. רון חברנו, הפעם צדקת!! (כמו שאני מכירה אותך אתה בטח אומר עכשיו: למה רק הפעם?) אנחנו שמחים שנסענו, ונוף כזה באמת מיוחד במינו וקסום לא נראה בעוד מקום. הבטחת שלא נצטער ואכן ההבטחה קויימה. אנחנו יוצאים מהפארק בהרגשה שממש לא מיצינו אותו. על כביש מספר 1 - transkanada אנחנו חוזרים לבריטיש קולומביה היפה, עוברים את פארק גליישר הקנדי (עוד קרחונים לקינוח) ואת shuswap lake, אגם ענק (!!), המוקף מעט עיירות קטנות. כביש 1 הוא דרך נופית יפה, אבל הוא לא כביש ראשי ורוב הזמן יש בו רק מסלול נסיעה אחד, מה שהופך את הנסיעה לאיטית יותר. כשמגיעה השעה לישון אנחנו לא מוצאים קמפ ומתמקמים בוולמארט בעיר camloops יחד עם עוד כמה קראוונים. כביש מספר 1 אמנם לא נוח, אבל הדרך מקסימה והנסיעה היא בין צוקים גבוהים לאורך נהר תומפסון, שרוחבו יכול להגיע לשני מייל במקומות מסוימים. הרבה חבר`ה עושים שם ראפטינג ואפי קצת מקנא.
אחר הצהריים אנחנו מגיעים לוונקובר (Vancouver), אין היצע גדול של קמפים, במיוחד לא קרובים לעיר. המחירים יקרים (הגענו למערב וכנראה לא יהיו לנו יותר קמפים ב- 15$ ללילה). בחרנו את הקמפ הכי קרוב שמצאנו: 46$ ללילה. Capilano RV Park הוא קמפ מאד מאד צפוף, יש בריכה וג`קוזי אבל אין אינטרנט. המיקום טוב, קרוב לתחנות אוטובוסים, שדרת חנויות וקניון. אפי והילדים ניצלו את הבריכה והג`קוזי באותו ערב.
4 ימים בונקובר
התכנון: את שלושת הלילות הבאים נבלה בוונקובר הקנדית ולאחר מכן נחצה את הגבול בחזרה לארה"ב. מזג האוויר נעים, 20 מעלות. איזה כיף שלא צריך לתרגם מפרנהייט לצלזיוס, למרות שבאוטו זה קשה כי מדברים פה בק"מ ושעון המהירות מראה מיילים. השארנו את הקרוון בקמפ וקנינו כרטיס אוטובוס יומי (שמאפשר לעלות גם על המעבורת והחשמלית - 8$ למבוגר ו-6$ לילד - קונים אותו בחנויות טבק או חנויות בתי המרקחת). אפי לא האמין שאני עם פחד הגבהים שלי בחרתי את האתר הבא: capilano suspention bridge - גשר תלוי על חבלים. מסתבר שהגשר שוכן בחורשה מקסימה ונעימה. אתר תיירות מהסוג שכיף להיות בו. בכניסה קיבלנו מפת החתמות לילדים. אם מגיעים לכל המקומות המסומנים במפה ושמים חותמת, מקבלים בסוף המסלול תעודה. אהבתי את הרעיון, יש בו את כל הנקודות המעניינות בפארק, זה מאתגר את הילדים ומגיעים לכל מקום בפארק, לא רק לגשר.
כבר בכניסה לפארק נכנסים לאווירה: שלושה נגנים וזמרים מקבלים את פנינו בשירי עם, לבושים בבגדי התקופה שבה נולד הפארק (תחילת המאה שעברה), איזה יופי!! מכאן ממשיכים דרך תערוכה של כלי עבודה ישנים. בעמדה האינדיאנית יושבים שני אמנים שעוסקים בגילוף עץ, עיצוב תכשיטים בכסף ועבודות אמנות מחרוזים קטנים. עוברים בשביל של עמודי טוטם ואז מגיעים לגשר התלוי. הוא ארוך, גבוה ומתנדנד, אבל דווקא הפעם לא פחדתי. מעבר לגשר יש מערכת שלמה של גשרים וסולמות, הכול כמובן מעץ ותלוי על עץ, בתוך יער של עצי רדווד (אל תתפסו אותי במילה לגבי העצים). הרגשנו שוב ילדים לחצי שעה, למרות שאני אישית בילדותי לא ממש טיפסתי על עצים, עלינו וירדנו וטיפסנו בכיף גדול. יש שביל הליכה ותצפית על הקניון שמתחת לגשר. בנקודת התצפית יש פינת איפור לילדים ומשחקים ישנים (כמו לפני מאה שנה). בחנות יש תמונות של אנשים על הגשר מאז הקמתו. פינת חמד ירוקה. כולנו אהבנו את המקום, אבל היום שלנו רק התחיל.
אוטובוס מהפארק, מעבורת שקוראים לה seabus ומטרו שקוראים לו skytrain מובילים אותנו לצ`יינהטאון ולמשהו שלא נתקלנו בו כבר הרבה זמן: "עלובי חיים" - הומלסים וקבצנים בכל פינה. טיול קצר בגן הסיני (dr.san yat sen classical Chinese garden) ואנחנו בחזרה על ה- skytrain, מקווים להגיע למקומות יותר סימפטיים. חשוב לציין שלגן יש שני חלקים, אחד חינם והשני תערוכה בתשלום (לפעמים יש גם הופעות בתוך המקום הכלולות במחיר הכניסה). אנחנו החלטנו לוותר על המוזיאון. מרחוק אנחנו רואים כדור מתכת גדול וכסוף שהילדים ישר זיהו מהפרוספקטים כמוזיאון מדע. יש בקשה לרדת במוזיאון ואיזה הורים יגידו לא כאשר הילדים רוצים ללכת למוזיאון מדע!! השעה ארבע, המוזיאון נסגר בשש. מכיוון שיש לנו חברות ב-ASTC, הכניסה בחינם. בילינו שעתיים נפלאות, עד כדי כך שכאשר יצאנו רותם אמרה לנו: תודה שלקחתם אותנו למוזיאון. במוזיאון הייתה תצוגת לגו בסגנון מצרי (פרעה, משה, עבדים, מוכר לא?) -ממש מרשים. אם אתם חושבים שהיום נגמר אתם טועים. נסענו לדאונטאון וטיילנו קצת ברחוב הראשי שמלא חנויות לתיירים וקבצנים. שוב הרגשה לא נעימה. ברחוב water street יש שעון מפורסם שעובד על קיטור - steam powered clock, נמצא במספר 105. אם לא היו עומדים על ידו תיירים ומצלמים היינו חולפים על פניו בלי לשים לב. השעון היה קטן וקצת אכזב, ציפיתי לביג-בן וקיבלנו משהו בגודל עמוד תאורה קטן.
נעשה מאוחר ורצינו לאכול ארוחת ערב, אבל לא באזור התיירותי והלא סימפטי הזה. קראנו שהמבנה דמוי הספינה שרואים במעבורת הוא קניון, אך למעשה כשהגענו אליו, התברר שהוא בעצם מלון ומרכז כנסים. חזרנו במעבורת מאוכזבים לכיוון הקמפ. כמובן שגם פספסנו את האוטובוס מהמעבורת לקמפ (האוטובוסים מתוזמנים עם זמני הגעת המעבורת) ונאלצנו להמתין כחצי שעה לאוטובוס הבא. הקמפ נמצא ליד מקום שנקרא park royal ושם האוטובוס עוצר. השעה תשע בערב, אנחנו רעבים, עייפים מכדי להכין ארוחת ערב, הילדים מקטרים והקניון סגור ונעול. אצלנו הקניונים מתעוררים לחיים בשעות אחה"צ והערב כשכולם חוזרים מהעבודה, כאן ובארה"ב "תרבות" הקניונים שונה והם נסגרים מוקדם. חיפשנו מסעדה והגענו ל-village, מרכז חנויות מסוגנן. כבר לא חשבתי שנמצא משהו. המקום שנראה הכי "מפוצץ" נקרא cactus club café והחלטנו לשבת בו. זוהי מסעדה מסוגננת ברמת מחירים בינונית עד גבוהה (במושגים של צפון אמריקה - 100$ קנדיים ל-4 נפשות, כולל שתייה חריפה). זה היה סיום מושלם ליום עמוס חוויות.
את היום הבא בילינו ב- stanley park או יותר נכון באקווריום שלו - Vancouver aquarium. הגענו באוטובוס קרוב לכניסה, האקווריום נמצא במרכז הפארק. נסענו בשאטל חינם מסביב לפארק. בפארק יש מתחם שעשועי מים לילדים שלא ידענו עליו, אחרת הילדים היו לובשים בגדי ים. המיוחד במתחם שעשועי המים, מלבד זה שהוא בחינם, הוא שיש בו מתקן "ייבוש ילדים" - כמו שמכונית נכנסת לייבוש אחרי השטיפה כך גם הילדים עוברים דרך אויר חם ומתייבשים. על האקווריום אין לי הרבה מה לספר, הוא לא גדול והגענו ביום צפוף וחם במיוחד. כאשר ראיתי את התורים רציתי לוותר אבל ידעתי שזה לא בא בחשבון, לא אחרי שהילדים כבר ראו את הכניסה. האקווריום לא ערוך לקלוט כל כך הרבה אנשים, שעות ההאכלה וההסבר לא מפורסמות ולא היה מקום לראות את ההופעות אם לא ישבת שם חצי שעה מראש. המיוחד באקווריום הזה הוא לוויתן לבן מסוג "באלוגה" שלא ראינו אותו עד כה. הוא נמצא באקווריום מרשים וניתן לצפות בהם מכל הכיוונים. היה מעניין לראות אותם, אבל בעיקרון ניתן לוותר על האקוואריום הזה, ההופעות היו מאוד מאכזבות ויש יותר מוצלחים ממנו. חזרנו לשאטל והמשכנו את הסיור בפארק. אם היה לנו זמן, היינו מטיילים בו יותר.
לפני שהגענו לוונקובר קראתי באחת מחוברות התיירים על אירוע של תחרות זיקוקי דינור בין מדינות. במרכז המבקרים של בריטיש קולומביה (זה שנמצא בעיירה גולדן (golden)) היו מקסימים והדפיסו לנו מהאינטרנט עוד פרטים על הפסטיבל הזה. כחמש מדינות מתחרות ובכל יום מדינה אחרת מעמידה מופע זיקוקים. כשאנחנו היינו שם הגיעה תורה של הרפובליקה הצ`כית. הפקידה בקמפ המליצה לא לרדת לעיר עם הילדים כי בלאגן וצפוף. היא המליצה לנו לראות את הזיקוקים מאחד החופים הרחוקים יותר. כשהגענו לתחנות האוטובוס ראינו באמת הרבה אנשים אבל גם סדרניות מטעם חברת האוטובוסים שאמרו לנו שכולם יגיעו וכולם יחזרו ושהם מוציאים את כל האוטובוסים שצריך. אז נסענו עם כולם. הרחוב עצמו סגור והרגשנו קצת כמו ביום העצמאות. יורדים לכיוון הים ושם, יחד עם אלפי אנשים יושבים ומחכים ולא מדובר בעוד זיקוקי דינור (ולנו בחולון יש המון זיקוקים ביום העצמאות. מכל הסוגים - the best). מדובר בזיקוקים מאוד מיוחדים שמותאמים למוסיקה. יש כמה סגנונות מוסיקליים ובהתאם לכך מראה הזיקוקים. מקסים ומיוחד. כל המופע מתוזמן בקפדנות ונמשך כ-25 דקות. היה שווה להגיע לעיר. חזרנו לקמפ בשלום (מלבד נפילה של רותם על המדרכה, קצת כואב), אכן היו אוטובוסים ולא הייתה בעיה. היה שווה לראות.
מחר חוזרים לארה"ב, בתקווה שלא יהיו בעיות מיוחדות בגבול. לסיכום ההרפתקה הקנדית שלנו אפשר לומר שהייתה מוצלחת מאוד. בקנדה "גילינו" מחדש את הקור: פתאום צריך לחמם את המים יותר זמן ופתאום אפשר היה לישון בלי מזגן (מיוזמתנו). השפה המדוברת בחלק הקנדי שבו היינו היא אנגלית, אבל להם היה קשה להבין אותנו ולנו היה קשה להבין אותם, אולי זה קשור בדרך שבה הוגים את המילה או במבטא שונה. אנחנו נוסעים לכיוון הגבול. הזמנו כבר מראש (בהמלצת מדריכי התיירים והטיפים) סיור בחברת בואינג שנמצאת צפונית לסיאטל. מה שלא לקחנו בחשבון זה את הפקק... הפקק בכניסה לארה"ב. כביש 99 הקנדי, כמעט שעתיים מייאשות של עמידה בפקק ומזל שהשירותים איתנו. מעבר הגבול היה הפעם בסדר גמור (בניגוד לחזרתנו מהניאגרה פולס עם השוטרת הקשוחה). ידענו שנצטרך להיכנס לתחנת המעבר, הם בודקים איזה מזון אנחנו מעבירים איתנו, הם שואלים ואחר כך נכנסים לבדוק בקרוון. הבדיקה עברה בשלום.
מגיעים לארצות הברית
אנחנו בארה"ב, כביש מספר 5 ואיחרנו לסיור בבואינג (דחינו למחר). מדינת וושינגטון, או לפחות החלק המערבי שלה, דליל מאד בקמפים. לא מצאנו מקום לינה וחנינו בוולמארט, במרחק חצי שעה נסיעה מאוורט (everett) שם נמצא מפעל בואינג. במפעל בואינג שבאוורט יש סיורים לקהל ומוזיאון קטן. קראנו שכדאי להזמין מקום מראש, אבל אף אחד לא כתב שזה עולה 10$ נוספים וזה קצת מרגיז. בסיור הבוקר שבו היינו, בשעה תשע, אנשים נכנסו ללא הזמנה מראש. העומס הוא בצהריים אבל גם אז יש מקום, פשוט צריך להמתין. המחיר: 56$ לכולנו, כולל חיוב 10$ על הזמנה טלפונית. הסיור במפעל מרשים, קצר ולעניין. מתחילים בשני סרטי הסברה קצרים, נוסעים באוטובוס למפעל כאשר בדרך רואים מטוסים שכבר כמעט מוכנים (ממש אחרי צביעה) ונכנסים להאנגר ענק. כדי להמחיש את הגודל מספר לנו המדריך כמה איצטדיוני כדורסל היו יכולים להיכנס למקום הענק הזה. אנחנו רואים בעצם את פס הייצור של המטוסים מלמעלה. הסיור נמשך כארבעים דקות ואנו מקבלים הרבה אינפורמציה. נרשמת התעניינות גם אצל הדור הצעיר. גם עידו, חובב המטוסים וגם רותם, שבדרך כלל לא מתעניינת, שואלים שאלות ורוצים לדעת. המטוס שאנחנו רואים על הקו כרגע הוא 747. בואינג מתכוננת לבניית מטוס חדש 787 - מטוס העתיד, כמובן. בינתיים בהווה, אנחנו חוזרים למרכז המבקרים, שם יש מוזיאון קטן ובו תצוגה של דגמי מטוסים, חלקי מטוסים ועוד. יש גם סימולטור, בתשלום. המוזיאון עצמו קצת מאכזב ולא שווה את עלות הכניסה אליו אם לא עושים את הסיור.
אנחנו יוצאים מבואינג ונוסעים לסיאטל (Seattle) על כביש 5. העיר כבר מתחילה לעצבן, כל הכניסות אליה פקק אחד גדול. החלטנו לפנק את עצמנו ולאכול צהריים במסעדה שנמצאת על מחט החלל (space needle sky city), המגדל שממנו נראית תצפית על כל סיאטל. מכיוון שסופשבוע מתקרב והמחירים בסופי שבוע כוללים בראנץ` שלא מתאים לנו ומחירי ארוחת הערב יקרים בהרבה, החלטנו להזמין מקום לארוחת צהריים. כשהגענו מאוורט לסיאטל ראינו שיש לנו מספיק זמן ללכת למרכז המבקרים, לברר על קמפים, חניות, אוטובוסים ועוד. ו.. כבר אמרתי שהעיר הזאת מעצבנת. הגענו למקום שמסומן בשלטים כמרכז המבקרים ברחוב stewart, יש אפילו שלט וחץ שמאלה. הלכנו, הלכנו והלכנו ולא מצאנו. קיבלנו הסבר איך להגיע, אבל לא היה שום קשר בין הרחוב שבו חיפשנו לבין אותו מקום. הלכנו כמעט קילומטר והשארנו את הילדים לבד בקרוון (עם מכשיר קשר). כאשר הגענו לבניין ומצאנו את הכוך הקרוי מרכז מבקרים הסתבר שהוא... סגור, החבר`ה בהפסקת צהריים. תזכרו לא להגיע בין אחת לשתיים. כמובן שלא עושים פה תורנות, אחד אוכל והשני עובד ואחר כך מתחלפים, פשוט סוגרים את המקום ושהתיירים יבואו אחר כך. לא היה לנו זמן לבוא אחר כך וכבר היינו ממש כעוסים על הדרך שעשינו לשווא. לידיעה, המרכז נמצא בשדרה השביעית פינת רחוב פייק במרכז הכנסים של וושינגטון. משם נסענו למחט החלל לאזור ה- seattle center ושם חיפשנו חניה המון זמן. בסוף, המזל שיחק לטובתנו (אחרי שעה) והתפנתה חניה מתאימה ממש לפני שעמדנו לחנות בעבירת תנועה.
הרעיון לארוחת צהריים היה מוצלח ביותר: ראשית, פסחנו על התור הארוך - יש מעלית נפרדת לאוכלים במסעדה. שנית, האוכל היה מאד טעים. זאת הפעם הראשונה שלנו במסעדה מסתובבת, זאת הייתה חוויה נעימה. שילמנו 125$, אבל אפשר לקזז מהם 42$ שלא שילמנו על התצפית. כהרגלנו, לא הזמנו קמפ וסיאטל לא מסבירה פניה לקרוונים. אין בה כמעט קמפים והמעטים שיש היו מלאים עד אפס מקום בגלל אירוע שהתקיים בעיר. אנחנו בבעיה, הביוב מלא, אין לנו מים, השעה שש בערב ואני אפילו מתחילה לשקול להיכנס למוטל. נסענו לחפש תחנת ריקון באחד הפארקים אבל לא מצאנו. מה שמצאנו היה שלט על קמפ בעוד כמה מיילים. מצאנו את הקמפ Issaquah highlands recreation club, אבל הריינג`ר לא היה. בסוף השגנו אותו בטלפון ולמזלנו היה מקום. יש חיבורים לחשמל ולמים בלבד. אנחנו נתקלים בקמפ מסוג כזה לראשונה, זה קמפ עירוני ששייך למועדון החברים של השכונה ונמצא בתוך חורשה. יש בו מסלולי הליכה ובריכת שחיה אבל לא הספקנו לנצל אותם. עוד לילה אחד לפי התכנון נישאר בסיאטל וכנראה גם אותו נבלה בוולמארט.
בסוף השבוע בו היינו התקיים פסטיבל seafair ויש המון אירועים. אנחנו ראינו אחד: מטס של blue angels, שנחשבים לאחד מצוותי האווירובטיקה הטובים בעולם: שישה מטוסי F18 עושים תרגילים בשמיים, עולים ויורדים ברעש מחריש אוזניים בצורה מדוייקת ומרשימה. מדהים היה לראות את האנשים. ישבנו בפארק, במקום שבו אפשר לראות את המטס בלי לקנות כרטיסים. איתנו ישבו עוד המון אנשים ובכל פעם שהסתייים תרגיל הם הריעו ומחאו כפיים כאילו שהטייס במטוס שומע אותם. גאווה לאומית, זה כבר אמרנו. פתאום חזרתי לימיי בצבא. הרעש הזה של מטוס ממריא וההתרגשות שהייתה לי בכל פעם שמטוס המריא או נחת (לכולם ברור עכשיו באיזה חיל הייתי). אני נשארת נאמנה לצוות האווירובטי שלנו!! לאחר המטס התקיים מירוץ סירות, אבל לילדים הובטח מוזיאון מדע והם לא הסכימו לוותר אז הלכנו למוזיאון המדע. אני רוצה לציין שמוזיאוני המדע הרבים שאנחנו רואים הם לפי בקשת הקהל (כלומר הילדים) בלבד. המוזיאון שנמצא גם הוא במתחם סיאטל סנטר (קרוב למחט החלל) היה כמובן מהנה והוא אחד הטובים שיש. המוזיאון מחולק לפי איזורים בצורה הגיונית, המתקנים קלים לשימוש ומוסברים היטב. יש רחבה עם מתקני מים וכן מתקן מיוחד שניתן לנסוע בו עם אופנים על מסילה צרה מעל בריכת מים בגובה 6 מטרים. גם לכאן הכניסה היא בחינם באמצעות כרטיס החברות המשפחתי ב-ASTC. בסיאטל, אפילו יותר מוונקובר, יש הרבה קבצנים ברחובות ובצמתים.
אנחנו מבלים עוד לילה בעיר הפקוקה הזאת ונוסעים לכיוון מאונט סנט-אלנס. אנחנו מתמקמים בקמפ מקסים - mount st.helens rv park (סוף סוף חיבורים מלאים אחרי כמה לילות בלי). הקמפ נמצא ביציאה 49 מכביש 5 והכביש שעליו הוא נמצא מוביל לאתר סט. אלנס. לאורך כביש 504 יש חמישה (!!) מרכזי מבקרים הקשורים בהר הגעש הזה שהתפרץ לאחרונה ב-1980. התשלום לכל אחד ממרכזי המבקרים הוא 3$. במחיר 6$ אפשר להיכנס לכל מרכזי המבקרים. הגולדן איגל (כניסה לפארקים הלאומים) מאפשר כניסה חינם גם לכאן. במרכז המבקרים הראשון - silver lake יש סרט מצמרר על סיפורי הניצולים מאותה התפרצות. מרכז המבקרים החמישי הוא המומלץ ביותר. קודם כל, ממנו אפשר לראות את ההר עצמו. לוע ההר עדיין מעשן. ההתפרצות הייתה במאי 1980, היו לה כמה שלבים והיא הייתה צפויה כמה שבועות קודם לכן. תושבי המקום התבקשו להתפנות ורובם עשו זאת. המפורסם שבהם הוא בעל המלון הארי טרומן שנשאר במלון שלו ונקבר כמובן תחת האפר של ההר. כמה מהתושבים חזרו לביתם אחרי שחיכו זמן מה וראו שההתפרצות לא מגיעה. 59 קורבנות נהרגו בהתפרצות, ההר איבד מגובהו והאפר התפזר רחוק יותר משחשבו. אור השמש הוסתר על יד ענן שחור אפילו בספוקן המרוחקת מהמקום. במרכז המבקרים הזה שנקרא Johnston ridge observatory יש סרט מאד מעניין עם סיום מרשים. הילדים מילאו גם פה את חוברת הריינג`ר הצעיר וקיבלו בנוסף לתעודה והסיכה גם פוסטר וגלידה. איזה כיף!!! בכתבה הבאה נגיע לאחד המדינות המקסימות שראינו בטיול הזה : אורגון. לא חשבתם על זה נכון? כן, גם אנחנו הופתענו.
הפינה של אפי: הלם המספרים
הגענו לקנדה אחרי שהייה של 4 חודשים בארה"ב. כשנמצאים כל-כך הרבה זמן במדינה זרה, מתחילים להתרגל לאופן החיים בה. כאשר הגענו לקנדה, חזרנו לשיטה המטרית והיה לנו קושי מסויים להתרגל. בקיצור, הלם במספרים. תחשבו על זה: בארה"ב התמרורים מראים מהירות מרבית במיילים לשעה ובקנדה זה בקמ"ש. מעבר לזה שלנסוע ב-50 מייל לשעה זה לא כמו לנסוע 50 קמ"ש (ויש שם מכמונות) ולהיכנס לסיבוב ב-80 קמ"ש במקום ב-50 זה קצת מפחיד. בנוסף, זמני הנסיעה "מתקצרים", כי כשהמרחק ליעד הוא 100 ק"מ, זה הרבה פחות מ-100 מייל!!!. כמו כן, אתה משלם בדולרים, אך הם קנדיים ולא בדיוק באותו ערך, וכמה זה מפחיד למלא דלק בפעם הראשונה ולגלות ש-30 גלון זה למעלה מ-100 ליטר (ואיך שהמונה רץ לו).
דרך אגב, הדלק שם יקר יותר. יש עוד הרבה דברים שגורמים לבלבול: החלב בליטרים ולא בגלונים, הפירות והירקות לפי הקילו ולא ליברות, הגובה במטרים ולא ברגל. הנה אתה נוסע ורואה גשר עם מגבלת גובה של 4.5 מטר, אתה שואל את עצמך האם הקרוון עם מגבלת ה-12 רגל שלו עובר שם ועד שאתה מספיק לחשב אתה מגלה שכבר עברת אותו. בקיצור, הלם תרבותי (שלא נדבר על כך שהקנדים מדברים בסגנון בריטי - מילים ומבטא ואנחנו התרגלנו לאנגלית אמריקאית).
