ארוחה בסיבוב
את טורונטו עזבנו לאחר חמישה ימים, בהם גרנו בביתם של דפנה ומתיו. הכרנו אותם בנפאל לפני עשר שנים ומאז נפגשנו בארץ פעם נוספת. לנו נולדו גלעד ותמר ולהם שתי בנות מתוקות - יונה (6) ואיילה (3). מתיו מכר את חברת המחשבים שלו בסוף 99` ומאז מחפש את עצמו, הוא לא מסתיר את רצונו לעלות ונזכר בגעגועים בשנה שבה היה בכפר בתיה כשהיה נער. דפנה רופאה, היא השלימה כנראה עם עתידה בקנדה. אנחנו מערערים את שגרת יומם, והם מתלווים אלינו לביקור במגדל הגבוה ביותר בעולם בדאון טאון טורונטו (CN TOWER).
תיירים רבים מבקשים לצפות בעיר מלמעלה והתור למעלית אינסופי. דפנה ומתיו לא חושבים על כלום ונעמדים בתור, אנחנו באופן אינסטנקטיווי וישראלי חושבים בלי הרף. האם יש עוד תור? האם יש עדיפות בתור למשפחות עם ילדים? האם ייתכן ששני מיליון אנשים נאלצים כל שנה לעמוד בתור ענק כזה רק למעלית? האם לא היו ביניהם ישראלים? ואם היו מה הם עשו שהרי כיצד יכלו לסבול כזאת המתנה? האם יש מדרגות מעלה? מתיו מנסה לפרוץ את סכר החומה שיצרו מחשבותי צרות האופק ומסבר את אוזני. כחמש מאות וחמישים מטרים גובהו (הלכה אופציית המדרגות) נבנה בשנת 1976 במשך 40 חודשים (לא ידעתי שב-76` היו כל כך הרבה), אלף וחמש מאות עובדים 24 שעות סביב השעון בנו אותו (לא יכלו להוסיף מעלית לישראלים?). למעלה יש מסעדה מסתובבת שכל 72 דקות משלימה סיבוב (יופי, למה התור לא זז לעזאזל?) ולסועדים יש מעלית נפרדת... הבניין נבנה משלד...
אתם קולטים???!! לסועדים יש מעלית נפרדת!! אני סועד, אשתי שתחיה סועדת, וילדי אוהבים לסעוד יותר מכל. אני נהיה רעב בכל הגוף, ומרגיש איך אני חייב לסעוד. אני עוצר את מתיו, שממלמל משהו על האתגר ההנדסי שבבניית מגדל כה גבוה, ומנער אותו בעוצמה. תקשיב מתיו, איפה מעלית הסועדים?
- מה, אתם כבר רוצים לאכול? האם ייתכן שאנחנו שנינו בני העם היהודי? יכול להיות שאלוהים העניק שני סוגי מוחות לבני אדם, כזה שלא אכפת לו וכזה שתור מטרף אותו? ואולי מתיו אינו יהודי? אולי הוא התחזה כדי להתחתן עם דפנה?
- אנחנו רוצים מעלית נפרדת. אנחנו שונאים לעמוד בתור, ואנחנו מוכנים לצום לשם כך, או לחילופין לאכול ארוחת ערב חגיגית בתשע בבוקר. דפנה נראית שמחה מהסידור, ואנחנו ניגשים לקופת האח"מים ומקבלים פתק קטן ומתוק, שבעזרתו אנחנו עוקפים באופן חוקי את התור המסויט. בשעה שמאות תיירים קנדים מביטים בנו חולפים לצידם לעבר המעלית המיוחדת, אני חדור תחושת לאומיות עמוקה, אני מבין שיש לי שורשים יהודיים, וששעות של לימוד תורה על ידי סבא שלי הופכים אותי לישראלי-סגולה. המעלית המהירה ביותר בעולם מקרבת אותנו עוד קצת לאלוהים.
נס נוסף מחכה לנו בדרך, והמסעדה כמעט ריקה. מתיו אומר שזה בגלל השעה המוקדמת. כולנו משתיקים אותו. אנחנו אוכלים ארוחת צהריים דשנה והעולם פרוש לנגד עיננו, אגם אונטריו והספינות המפליגות בו, העיר עצמה, ואצטדיון הבייסבול המרשים שלמרגלות הבניין. המסעדה השלימה סיבוב, ואנחנו את הארוחה. ירדנו קומה למטה לראות כיצד הנוף נראה לפשוטי העם ונדחקי המעליות האומללים. התנאים המחפירים של צפיפות, ותנאי הראות (דרך סורגים ורשתות) העלו בי מידה מסוימת של רחמים, ולאחר כעשרים שניות של רחמים, חזרנו למעלה למעלית המיוחסים בכדי לרדת חזרה. את מתיו ודפנה פגשנו, כאמור, בנפאל ואחר כך שוב בארץ. הפעם הזו, השלישית, הותירה בי ספקות האם הם יכולים לעלות ארצה. האם הם יוכלו לשרוד בתנאי הג`ונגל הישראלי שבו איש לא היה מפספס את מעלית הסועדים.
למחרת, יום שני, הם מבקשים להתלוות אלינו לגן החיות של טורונטו שאמור להיות מהיפים בעולם. מתיו מזהיר שעלול להיות עמוס עקב החג. איזה חג אני שואל? כל יום שני הראשון באוגוסט הוא חג. אני מהרהר לעצמי, כיצד הגננת מכינה את הילדים בקנדה לקראת החג היחיד והמיוחד הזה. האם הם צובעים לוחות שנה, או האם הם מכינים הצגה להורים שבה הם סופרים עד אחד? כאשר אנחנו מגיעים לאזור היעד, חושכות עיני. מאות מכוניות עומדות בתור להיכנס לחניה של הגן. לאחר שאני מרגיע את עצמי, אני נכנס להיסטריה ומנסה לאותת למתיו הנמצא במכונית שלפני. אני רוצה לסמן לו שיגיד שאנו רוצים לתור של הסועדים, אבל הוא לא רואה. לפתע באורח נס הוא מבצע פניית פרסה ונעמד להתייעצות בצד השני של הכביש.
- מה אתם אומרים, הוא שואל, נראה שצפוף כאן, אתם רוצים לנסות משהו אחר? דמעות של אושר חונקות את גרוני ובא לי לחבק אותו. הוא משלנו, מתיו יכול לעלות ארצה. הוא יסתדר מצוין, ובנותיו יהיו ישראליות למופת, ישרתו בצה"ל, ויהיו מלצריות אנטיפטיות אחרי.
-בוא נעוף מכאן, אנחנו צועקים בחדווה. את היום בילינו בגן חיות קטן וחמוד כארבעים דקות נסיעה מטורונטו. אמנם המשחקיה שם הרוסה וחלודה, אבל יש להם פיל שאפשר לרכב עליו, והם מרשים, ואף מעודדים, להאכיל את החיות. למותר לציין שהתור לקופות ריק מאדם, ואנחנו היינו עיקר המבקרים בגן באותו היום. אחרי חמישה ימים בביתם של דפנה ומתיו אנחנו עוזבים. אנחנו מרגישים שהשליחות שלנו הושלמה ובמידה והם יעלו ארצה, יש להם סיכוי לשרוד. גלעד אומר שהבית שלהם היה המלון הטוב ביותר שבו היינו עד עתה. גם תמר, נעמה ואני מתקשים להיפרד מהם - אנחנו אוהבים אותם.
בדרך למפלי הניאגרה
שעתיים נסיעה לאורך אגם אונטריו (שהוא מסדר גודל של מדינת ישראל) ואנחנו בדרכנו למפלי הניאגרה (Niagra Falls). מי לא שמע על המפלים, שהם פלא טבע. אני מדמיין לעצמי את המקום: עיירה קנדית ציורית טובלת בירק, צימרים ססגוניים מלווים אותך לאורך כביש חד מסלולי מתפתל, ומסלול קצר ביער מוביל אותך לעבר האשדות המלכותיים. אני מתבדה. כביש מהיר נכנס לעיר סואנת, מאות אנשים מצטופפים על כל בדל מדרכה פנוי, מלונות ענק מכל עבר, המולת אלוהים. לאורך טיילת ארוכה ומתפתלת ים של אנשים וגבם מופנה אלינו. אחרי כמה שניות אנו מבינים על מה הם מביטים, מפלי מים נמשכים כמו וילון אדיר ונשפכים בשאון מחריש אוזניים אל הסיינט לורן. אנחנו מתמקמים במוטל ויורדים לטיילת להצטופף עם כולם ולהנות מהפלא.
למטה בנהר מספר ספינות עמוסות תיירים נעות לכיוון המפלים הגועשים, למעלה מסוקים חגים עם בעלי ממון הנהנים מהחוויה השמימית, כדור פורח מתקרב ומתרחק חליפות ובסלו צופים נלהבים במחזה, ואנחנו מתקרבים ככל האפשר למים, ומנסים להרגיש את עוצמתם מבעד למסך המתקפה התיירותית. הילדים רוצים שמחר גם אנחנו נשוט בספינה אל תוך המפל. גם לנו זה נשמע רעיון טוב. המבנה הגדול ביותר בעיר הוא מלון - קזינו ענק הצופה למפלים. החלטנו שלא לשלם 350$ ללילה ולוותר על חלון בכיוון הקסם. בקזינו דווקא כן ביקרתי, הכניסה חופשית. כמו קזינו אמריקאי טיפוסי הוא בנוי כאולם אינסופי ובו כאלף וחמש מאת מכונות מזל.
בין לבין פזורים שולחנות משחק. אני פורט 100$ ומתיישב ליד שולחן הבלק ג`ק העמוס ביותר, כך אני מקווה יהיה לי יותר מעניין ואפסיד יותר לאט. בתור הראשון והשני כולנו זוכים, הדילר מקבל קלפים גרועים והאווירה בשולחן עליזה. אני מחלק את ההימור שלי לשתי קופסאות, מעשה שטורף את סדר הקלפים. הדילר מקבל שתי תמונות, כולם מפסידים. לידי ויאטנאמית נמוכה, עם פנים של לוחמת חופש עצבנית. היא שואלת אותי אם הוספתי קופסה.
- כן.
- למה עשית את זה, היה לנו מזל מצוין, כולם זכו, עכשיו תראה מה קרה.
אני מרגיש שהוייטקונג סוגר עלי ומנסה למלמל משהו להגנתי. הודי צעיר מקצה השולחן, מסתכל בי במבט אומלל. בזמן שהויאטנמית חינכה אותי, הדילר הוציא בלק ג`ק ומיד לאחר מכן עשרים ואחת מיד חלשה. אני עושה קולות של לבד, ומתפלל שמישהו בשולחן פרט לי ירוויח והקואליציה נגד העם היהודי תתפרק. אני מחליט להחזיר את הקלפים לסדר המקורי שלהם ונמנע מלהמר בתור הבא, אך כמעשה כשפים הקלפים עובדים עבור הקזינו ו....עבורי. בעוד כולם מתרוקנים, עבדכם הנאמן זוכה בממונם (אני מצטער בעיקר על ההודי, גם כך הם עניים ועכשיו בגללי הם הפסידו עוד 30$). בהמשך כל מה שאני עושה מצליח לי, הז`יטונים נערמים לידי, ואפילו מכונת מטבעות מנדבת לי 150$.
אנחנו עוברים למלון שרתון הצופה למפלים. את השהות שלנו יממן הפעם הקאזינו. בבוקר אנחנו הולכים לראות סרט ב-IMAX. על מסך ענק מוקרנת ההיסטוריה המבוימת של המפלים. מסופרת שם האגדה על האינדיאנית שהפליגה בקאנו בנהר מבלי לדעת מה מחכה לה בתחתיתו(לפי האגדה היא שרדה, אבל הילדים שלי לא פראיירים). מסופר שם על הראשונה שקפצה מהמפלים כשהיא בתוך חבית מרופדת (בסרט היא וחתולתה יוצאים בשלום, אבל את הילדים שלי לא יסבנו בקלות), מתואר שם לפרטים ובצילומי ענק חיים ומפחידים איך המנוע בסירת המשפחה נדם לפתע, ומפורט סיפור היסחפותם המצמרר. ההפלגה בספינה למפלים עולה כ-35$ לנוסע. בחישוב זהיר חסך לנו סרט ה-IMAX החביב 140$. יומיים נוספים נדרשו לי לשכנע את גלעד להניח את כף רגלו על סירת מנוע באגם קטן במדינת ניו-יורק.
עוד ביקרנו בעיירה השכנה, ניאגרה על המפלים (Niagra on the lake). המקום על שפת אגם אונטריו, בתים ציוריים, תיירים משוטטים בין חנויות המזכרות, הכל מטופח ופורח. מחוץ לרחוב הראשי בתי התושבים, ומאחור חלקות מעובדות, כרמים ויקבים קטנים. האנשים בעיירה מסבירי פנים, והיא משמשת מפלט מרענן משאון האתר התיירותי שתיארתי מקודם. עד כאן מה שאני מסוגל לתאר מתוך חמש דקות של מעבר עם הרכב דרך היישוב.
