בדרך לקורקובדו
24.04.00 שבע בבוקר ליעד ואני עולות לאוטובוס, מתישבות אחת ליד השניה. הנסיעה תהיה ארוכה הפעם, אנחנו משעינות את הכסא אחורה, מקפלות רגלים בצורה עוברית ומוכנות לנסיעה. האוטובוס יוצא ל-CARATE דרום מזרח קוסטה ריקה. יצאנו מצוידות בתיקים קטנים, במצלמה יקרה וגדולה, פליס, גופיה ירוקה דהויה ואהובה מכיתה ז`, קרם נגד שיזוף, סנדלי שורש, HANDBOOK / התנ"ך למטייל המתוכנן, כלי רחצה, שק שינה ואוהל. את הפריט האחרון השאלנו מחוזה, איש גדול, גם בהיקף המותניים, שמאוד אוהב ישראלים ובעיקר את המילים "משוגע" ו"בלאגן", הוא האיש שלנו בסאן חוזה.
ההחלטה על הנסיעה לקורקובדו, שמורת טבע ענקית ומדהימה, ע"פ יודעי דבר, לא התקבלה בהטלת מטבע. אלא בהטלת שתי מטבעות, בכוונה שהסיכוי ששני הצדדים ירוויחו יהיה גדול יותר. ליעד לא היתה מוגבלת בזמן, ההפך היה לה את כל הזמן שבעולם, והמחשבה כי תזכה לטעום עוד נתח עסיסי מהמדינה הירוקה עד אינסוף נעמה לחכה. ואילו אני לחוצה בזמן, ליתר דיוק במרדף אחרי הזמן, שהעדפתי להישאר עם טעם של עוד, העדפתי לעבור למנה הבאה, "גואטמלה".
לאחר לשכנועים רבים בסגנון של "מתי יצא לך לעשות טרק?!, זה גם היחיד שיש ביבשת הזאת.."- אמר האיש על האופנוע, ו-"עיזבי אותך מקורקובדו - מסע של גולני!"- אמר האיש על הערסל, נפלה ההכרעה -נוסעים לקורקובדו וביום שחוזרים טסים לגואטמלה. כן, החלטנו שאנחנו עושות את קורקובדו, כמו גדולות, יש סיפור ש"רץ" בקוסטה, של שני בחורים בעלי כומתה אדומה, שעשו את קורקובדו ביומיים, המינימום הוא שלושה ימים- כל הכבוד לצ.ה.ל.!
כעבור- 10 שעות הגענו ל-PORTO JIMENES, אני אפסח על השעות הארוכות האלו מכיוון וברובן ניסיתי לנמנם, אך בפועל התנהלה מלחמה עיקשת בין הראש שלי לבין החלון זכוכית באוטובוס, בכל פעם שעלה האוטובוס על אבן קטנה ככל שתהיה, הראש שלי נחבט בחלון, שמצידי התנהג כחבר במשרד לעידוד התיירות, ודאג שאשר כל הנסיעה ערה בכדי שלא אפספס את נופי ארצו.
ממשיכים לפורטו ג'ימינס
זהו מקום שקשה לי לקטלג אותו ע"פ צורות הישוב המוכרות לי כמו- עיר, כפר או קיבוץ. הייתי מגדירה אותו כרחוב מרכזי אחד, זה לפחות מה שהספקתי לקלוט מהמקום כשהגענו בערב.המצב האנרגטי שלנו הראה על LOW BATTERY, ולפני שנגיע לפריקה, עסקנו בסידורים אחרונים לקראת מחר. המסע כאמור אורכו כשלושה ימים, לאורך החוף הפסיפיק וחלקו ביער הנושק לו, אין מים לשתיה בדרך ולכן צריך להצטייד, במים ובמזון. ליעד ברגע של בריאות קנתה רק תפוחים אדומים, ואילו אני ברגע מאוד לא בריאותי קניתי מאפה עם גבינה, שמור בשקית וואקום, מאוחר יותר התברר כבחירה גרועה.
רגעים אחדים לפני השינה ניסינו להרכיב את האוהל בכדי שיהיה לנו קל יותר ב"קרב". אני לתומי חשבתי שלהרכיב את אוהל יהיה פשוט. חשבתי שהאימונים בכיתה ח` בצופים, כשכל השכבה הרימה את האוהל בפחות משלוש דקות, לרקע צעקותיו של המדריך החתיך, יעזרו אך טעיתי. כל הניסיונות להקים את האוהל נכשלו ובהרבה אופטימיות קיווינו שכבר נמצא מי שיעזור לנו בשטח להקים את האוהל.
25.04.00 שש בבוקר, אחרי שסיימתי בשני שלוקים מהירים את קופסאת השוקו קר עלינו ל"קולקטיב", משאית טיוטה כחולה פתוחה מאחור, התישבנו מחזיקות בכל מוט ברזל שיכול לעזור ליציבותנו בזמן הנסיעה. מזג האויר היה מצוין, השמיים היו בהירים, הצבע הירוק ששטף את עיני לא התחלף כ- 3 שעות. בדרך אוספים אנשים, מצירים ללא שם ומורידים אותם בנקודה אחרת על הדרך, מגיעים לבית מרוחק מחליפים בלון גז, מעבירים חבילות, הקולקטיב עובר פעם ביום, והמקומות מרוחקים מאוד אחד מהשני. אני מתפלאת כל פעם מחדש באילו מקומות מרוחקים ומבודדים אנשים חיים, נראה כאילו אלוהים שכח מהמקומות האלו מרוב שהם שקטים ונתן להם להתקיים ע"פ חוקים שונים משלנו.
מגיעים ללה ליאונה
הקולקטיב מוריד אותנו ב-carate הנהג הראה לנו ללכת אל הים ואז לאורכו כ- 45 דקות, עד שנגיע ל-LA LEONA, שם נפגוש באיש השמורה. ההליכה על החול הייתה קשה, החול רך והרגל שוקעת והצעדים איטיים, בכדי להקל על ההליכה חיפשתי אזורים קשים של חול, אלו שהספיקו להתייבש מהשמש, ולא אלו שנרטבו שוב עם הגל. ב-LA LEONA, פגשנו באיש השמורה, שהסביר לנו בעזרת מפה את המסלול, אורך המסלול ע"ג המפה נראה בגודל של גרגר אורז וחצי, כך שאם מתעלמים ממה שנקרא קני מידה, קורקובדו נראה "פיס אוף קייק".
איש השמורה הסביר לנו בספרדית מטובלת באנגלית, שקורקובדו זו שמורת טבע גדולה מאוד יש בה 3 תחנות, שניתן לישון בהן בלילה, המרחק בין תחנה לתחנה הוא כ-16 ק"מ. בחלק הראשון של המסלול אפשר ללכת בתוך היער או לאורך החוף כבחירה, ביער יש סרטים צהובים לסמן את הדרך, בהמשך יש חלק שניתן לעבור רק ע"ג החוף, המרחק עד התחנה הבאה הוא כ- 16 ק"מ, צריך להגיע אליה עד השעה 16:00, יש נהר במרחק של כשני ק"מ מנקודת הפתיחה וחובה לעבור אותו לפני הגאות. ליעד התישבה והדליקה סיגריה, התבדחנו עם המקומיים שאת קורקובדו אנחנו עושות בפחות מיומיים, לא כמו כולם, אנחנו ישראליות, הגאווה הזו עוד תגמור אותנו יום אחד. ליעד סיימה את הסיגריה והמסע שלנו רק התחיל.
התחלנו ללכת בתוך היער, ג`ונגל, כ"כ ירוק שקשה להאמין שהוא נמצא קרוב כ"כ לים המלוח, בארץ כל מה שנמצא 2 מ"מ מהים צבוע בצבע חול. האקלים כאן טרופי, העצים ירוקים וגבוהים, כל עץ מנסה להגיע גבוה ככל שניתן בכדי שחברו לא יסתיר לו את השמש, העלים ענקיים, מבחר הגוונים של הצבע הירוק מקבלים משמעות אחרת בג`ונגל. העצים חלקם חיים בסימביוזה עם צמחים או אצות שגדלות בחיקם וחלק נחנטו ע"י צמח שהתלפף סביבם ויגרום למותם. בין הענפים קופים קטנים חומים תלויים עם זנבם מקפצים מעץ לעץ, מרחוק נשמעות שאגותיו של קוף הקונגו, מזכיר לנו מי כאן הבוס. פרפרים כחולים בגודל כף ידי מקשטים את הנוף, בין העלים הנשורים לטאות מוסוות מביטות ימינה ושמאלה יוצאות אל העץ הסמוך, סרטנים כתומים וסגולים, מרימים צבטותיהם כלפי מעלה מנסים לאיים וצפרדעים מקרקרות בקול סרנדות אהבה.
אל הנהר הגענו כמתוכנן, לפני הגאות, הזרימה בו היתה איטית, וגובהו היה עד הקרסוליים. ענפי העצים שימשו כחבלי "טרזן" וניתן היה לעבור את הנהר בשאגות "אווווו" ומכות אגרופים מצ`ואיסטיות על החזה. אנחנו בחרנו בדרך הפשוטה והבטוחה...לא בסיבוב בדו"ח. ליעד עברה את הנהר וכפות רגליה נשארו יבשות, אני עברתי את הנהר והחלפתי לסנדלים, כפות רגלי נרטבו ..מסתבר שהנעליים חדירות למים. המשכנו במסלול והפעם הלכנו לאורך החוף, הים הפסיפיק מדהים ביופיו, החול בחלקו צבוע בחום בהיר ובחלקו צבוע חום כהה, גלי הים הגיעו לגובה של כ- 2 מטר לפחות, בים נטועים סלעים ענקיים, כל פעם הים כמחזר טרדן שולח את גליו אל החוף ואלה נפרסים באיטיות כשולי גלימה לבנה.
העצים עצי קוקוס נוטים קדימה אל הים, כמעט נופלים על החוף , מדי פעם ניתן לראות עץ שקרס ונפל, פרות קוקוס שהתייבשו. החוף כולו מלא בסרטני חוף המתכנסים בתוך כונכיה כמו שבלולים, ציפורים שחורות בעלות מקור כתום צווחות בקול ועפות בזוגות, פסטורליה לשמה. אני מתבוננת בטבע בהערצה, נדהמת מהאופן שבו הוא מתאים עצמו לשינוים של הסביבה ,איך הוא מתחכם כל פעם מחדש. הביטוי "טבע מסוכן" נראה זר בעיני כשלמולי מתגלה הטבע ברוב הדרו.
ליעד ואני פותחות פערים, כל אחת הולכת בקצב שלה, כל אחת והמחשבות שלה. אני חושבת על כל הדברים שאני חושבת עליהם במחזוריות מתמדת כל הטיול , על X, על מה שפיספסתי, על מה הייתי צרכה לומר, ואיך הייתי צרכה לומר, מנסחת משפטים בע"פ, מפתחת את כל המצבים האפשריים, בכולם הוא מסכים והוא שלי. ואז אני מתעצבת, ולא מוכנה לקבל את העובדה שאין מה לעשות, שזה לא אפשרי, ואני בטוחה, שכלום לא קרה בעצם, אני מקווה עד מאמינה שכל הפוליטיקה בעולם, מנוהלת כמו בסרט "לכשכש בכלב", וכל חייל ש"מת", לא באמת מת, אלא הוא מקבל כרטיס פתוח לכל יעד שיבחר להתחיל בו את חיו מהתחלה. זה רק טרנספר של אזרחים, ולקראת סוף המחשבות על X, שהולכות וחוזרות, אני מתחילה לשחזר תמונות שלו בראש שלי, תנועות שלו, חיוך, חלקים ממנו. אח"כ עולים כל מיני פלאשבקים ממקרים שקרו מדברים שאנשים אמרו, הכל חוזר ואני משננת זיכרונות מהעבר. הנוסטלגיה סוחטת אותי, הים הגדול מזכיר לי את "חיל הים", את הצבא, את השקיעות היפות על ההרים ההוליוודים של ירדן, מזכיר לי כמה אני אוהבת את ה"ערבה", את הריק שב"ערבה". אני חושבת שכל המחשבות העבריות האלו הן בכדי לא לחשוב על העתיד.
אך כאן יש לי את כל הזמן שבעולם, גם למחשבות על העתיד, אך העבר אינו פרייר הוא נדבק גם למחשבות העתידיות שלי. כשהייתי קטנה אמרתי לעצמי שכשאהיה גדולה אהיה זמרת, ואני כבר גדולה בת 20, למרות שבטיול גיליתי שאני עדיין קטנה, רוב המטיילים הם בני 25. פגשתי אנשים שאין להם את ה"לחץ" התל אביבי, האמת היא שלא הכרתי אנשים בני 25 שעדיין לא החליטו מה ללמוד או מה לעשות, זה נראה לי חסר אחריות או אולי זה פרימיטיבי מצידי לחשוב כך. אני צרכה את הסדר בבלאגן, את המסגרת שתתן לי ביטחון הגנה.
אני הכי שונאת להחליט, אם הייתה לי אפשרות היתי בוחרת בשתי האפשרויות ולא משנה מה קודם וכך הייתי מנסה הכל, הבעיה היחידה היא הזמן, שאין זמן לעשות הכל. והזמן כאן ועכשיו אני וליעד והחוף הענק אין פה כלב חוץ מאתנו, אולי כמה קופים. הפערים בניננו גדולים אנחנו מתחילות לצמצם פערים עשינו הפסקה קטנה שתינו שרנו והמשכנו ללכת. השעה 16:00 ואנחנו היינו צריכות להיות כבר ב- SIRENA הנקודה בה אנו ננוח, נאכל כמו שצריך, נלך לישון ונקום לבוקר חדש. גשם החל לרדת, טיפות הגשם לא הפריעו לנו להמשיך ללכת, עם הגשם באה הגאות והים נעשה סוער.
הגענו לנקודה על החוף שבה היו נטועים סלעים ענקיים אם היינו מגיעות לפני הגאות לא הייתה בעיה לעלות על הסלעים ולהמשיך בדרך, אלא שעכשיו לא ניתן היה לעלות על הסלעים, הים היה שוטף את הסלעים ואותנו. ניסינו לחזור על צעדינו ולחפש פתח בג`ונגל שנוכל ללכת דרכו, ולא דרך החוף. ניסיתי לחפש פתח ובדרך נחתכתי בכף רגלי, ליעד ניסתה גם לחפש דרך כניסה לג`ונגל אך לשווא, הבררות הצטמצמו ומה שנותר לעשות היה לחזור לנקודת הפתיחה.
המשימה הייתה קשה, העייפות, התיק על הגב, הכתפיים הכואבות, הרגליים שהלכו כל היום, הגשם שיורד, המזון שנגמר, הזמן שאני משחק לטובתנו והחושך שמתחיל להשתלט על תאורת היום שלנו כל אלו עמדו נגדנו. היינו אנחנו והטבע ולא היה ברור אם הטבע איתנו או נגדנו. אחרי שעברנו יותר מחצי הדרך ליעד המתוכנן התחלנו ללכת לכיוון ההתחלה. חלק מהדרך הלכנו בג`ונגל שם ההליכה קלה יותר ומהירה יותר, אך האור חלש מאוד. כשהחושך ירד לחלוטין עברנו להליכה על החוף שם הכוכבים והירח עדיין האירו אולם עדיין פחדנו.
כל הנופים הפסטורלים קיבלו אופי מאיים, הסרטנים יצאו בהמוניהם אך לא הפחידו אותנו כי לא הצלחנו לראותם, הים היה סוער ומידי פעם הגיע ושטף אותנו. נזכרתי בפנס שקניתי ב"מטייל", אין לטעות לא מדובר בפנס עם טווח הארה למרחקים ארוכים אלא בפנס שהבטריות שלו יותר יקרות ממנו טווח הארה של הפנה הוא למטר הקרוב, יעודו היה להאיר הלילה את הדרך לשירותים. ליעד היה פנס משוכלל יותר שאם היה בנמצא היה יכול לעזור הרבה אך הוא נשכח ב"סאן חוזה".
החושך גבר והגחליליות החלו מופיעות, המשכנו ללכת מקוות להגיע לנהר שיהווה לנו סימן שהמרחק לתחנה של איש השמורה אינו רחוק. אחרי הליכה המשך שעתיים וחצי הגענו לנהר, אושר ופחד הציף אותנו, הנהר עומקו בגובה מותנינו והזרם בו חזק. עברנו את הנהר רטובות עד העצם והמראה לא היה רטוב כלל. במהלך כל ההליכה כל הקשיים הפיזים נעלמו להם כמעט לחלוטין, אני נכנסתי לרוח קרב והרגשתי כמו במסע של הקומנדו הימי (לא שיש לי מושג איך נראה מסע כזה, למרות שלא הייתי מתנגדת לצפות באחד כזה) ומטרה אחת ניצבת מולי, לנצח את האויב- כוחות הטבע הפועלים נגדי.
אחרי שעברנו את הנהר המשכנו בהליכה מרחוק הבחנו באור, ליעד ואני התחלנו לצרוח קריאות הצלה, קוף בקונגו השתתק. האור כבה, מאוכזבות המשכנו ללכת, הפנס כבר לא מאיר והתחלנו לחשוב שעברנו את התחנה. המשכנו ללכת ולפתע ראינו שלוש נקודות אור בטווח קרוב אלינו, האור התקרב והתקרב, למזלנו הגדול התגלו חיוכים גדולים, שני גברים ואישה אוחזים בפנס, בנהם איש השמורה. אני כמו בסיומה של דרמה טלוויזיונית התחלתי לבכות, דמעות של פחד, של אושר של הקלה.
המקומים הובילו אותנו לביתן האכילו אותנו, השקו אותנו ודאגו לנו למקום לישון. הסבירו לנו שבעזרת מכשיר הקשר, הם ביררו אם הגענו לתחנה ב-SIRENA, כשנודע להם שלא הגענו יצאו לחפש אותנו בטווח הקרוב. בתחנה אין חשמל וכולם (3 במספר) מסתובבים עם פנסים. נכנסנו לחדר, הנרות האירו ידעתי שהנר ידעך בקרוב ליעד הדליקה סיגריה ונרדמה מיד בסופה, אני לא רציתי ללכת לישון, פחדתי שלא נספיק להגיע לקולקטיבו שאוסף אותנו מהשמורה, אך לבסוף גם אני נפלתי.
26.04.00
בבוקר החלטנו שחוזרים ל"סאן חוזה" הודינו למקומיים האדיבים והמשכנו בדרכנו. הוכחנו שאת קורקובדו אפשר לעשות ביום אחד. (כנראה שהגאווה הישראלית (או הטיפשות הישראלית) כן מוכיחה את עצמה.
נכתב ע"י קרן מזרחי
[email protected]
