הקדמה
הרבה התלבטויות עברו עלי ועל חברי לפני שהחלטנו סופית לצאת לטרק בקורקובדו. התלבטויות אלו נבעו מכמה סיבות: קודם כל סיפורים שקראנו פה במטייל נשמעו אתגריים מאוד אבל גם מסוכנים. הזמן שלנו לעשיית הטרק היה מאוד מוגבל (היינו בסה``כ שלושה שבועות בקוסטה ריקה עם כרטיס טיסה חזרה לגווטאמלה) ובעיקר ניסינו למצוא מישהו בקוסטה ריקה שעשה את הטרק ויוכל לאמת או להכחיש חלק מהסיפורים ששמענו על הטרק (לא מצאנו תייר אחד שעשה את הטרק, אפילו בפורטו חימנז עצמה לא שמענו יותר מדי על אנשים כאלה).
ובכן, לאחר כל ההתלבטויות הללו החלטנו שאנחנו נהיה מבין האמיצים שכן יעשו את הטרק. עזבנו את לה פורטונה, נסענו לסן חוזה ומשם לפורטו חימנז - נקודת היציאה הפופולרית לטראק עצמו (תחנת האוטובוס בסן חוזה לפורטו חימנז נמצאת כמה מטרים אחרי תחנת האוטובוס למונטה ורדה אותה סביר להניח שכל מי שהיה בקוסטה ריקה מכיר). לאחר תשע שעות של נסיעה הגענו לעיר חמודה וקטנה לרגלי החוף הקריבי. הגענו ביום שבת בלילה ולמצוא מקום לינה היה די קשה אבל לבסוף מישהו עזר לנו ומצאנו איזה חור (ממש חור, יום למחרת עזבנו אותו ועברנו לאיגואנה איגואנה שזה מקום נחמד עם בעל בית נחמד שעזר לנו מאוד גם בפרטים טכניים לטרק).
כיוון שמשרדי פארק קורקובדו סגורים ביום ראשון נאלצנו להעביר יום בפורטו חימנז מה שהתברר כחוויה נחמדה מאוד שכן כבר בעיר ניתן לראות די הרבה בעלי חיים (ראינו תוכי מקאו, קופים, איגואנות). יום למחרת המשרדים נפתחו ויצאנו מוקדם בבוקר כדי לתפוס מקום (דבר די חשוב שכן אין הרבה מקומות לינה בפארק וצריך להרשם מראש).
פה אציין שכאשר התחלנו לדבר על הטרק, חשבנו אם כדאי לקחת מדריך או לצאת לבד (מדריך עולה די יקר, תוספת לטרק עצמו שהוא לא זול כל כך) אך לאחר שקראנו את הכתבה בלמטייל החלטנו שניתן לעשות את זה לבד, מה שהתברר במשך הטרק כהחלטה לא בהכרח טובה ואפרט על כך בהמשך.
התארגנות לטרק
יצאנו למשרדים וקיבלנו חיזוק להרגשה שנראה כי אכן מדובר בשמורה מאוד מסודרת ושאכן ללכת לבד לטרק יהיה בסדר לחלוטין. במשרדים יש פקיד שמספר לך ממה להזהר, מה צריך ואת כל הפרטים שאותם כבר אציין בהמשך. לאחר קריאת טיפ זה הסיבה העיקרית שלכם להגעה למשרדים תהיה הזמנת הלינה והאוכל ולא הפרטים עצמם. ובכן הזמנו לינה ואוכל (במשרד עצמו לא משלמים כלום אלא בטרק עצמו כאשר מגיעים לתחנות) (נכון לספטמבר 2004 המחירים הם: 8$ ליום שהייה בפארק, 8$ לינה בלה סירנה, 4$ לינה בלוס פאתוס, 8$ ארוחת בוקר בלה סירנה, 11$ ארוחת ערב). חשוב כמובן לשמור את הספח שבו כל מה שהזמנתם כדי שיהיה לכם הוכחה לכך. בקשר להזמנת ארוחות ולינה: אנחנו הזמנו רק ארוחות ערב ובוקר שכן בצהריים תיארנו לעצמנו שנהיה בשטח. ארוחות לדעתי הן חובה משתי בחינות: דבר ראשון אין כמו ארוחה חמה או ארוחת בוקר טובה אחרי ימים קשים של הליכה כמו שתעברו בטרק (ותאמינו לי שימים כאלו בהחלט יעברו עליכם), ודבר שני ואף יותר חשוב הוא שהטרק שאנחנו עשינו התפרס על פני ארבעה ימים והמינימום המומלץ הוא שלושה, מה שאומר שיהיה לכם הרבה ציוד על הגב... הרבה מאוד ציוד ולכן חסכון בסחיבת אוכל לארבעה ימים הוא חשוב.
באופן עקרוני אעצור ואומר שלפני הטראק יש לפחות יום שלם של סידורים, אז תקחו זאת בחשבון. היום מתחיל כמו שאמרתי במשרד השמורה שנמצא דרך אגב ליד שדה התעופה של פורטו חימנז. לאחר הביקור במשרד הלכנו לעשות קניות של אוכל לטרק (תקנו בחוכמה, תזכרו שכל דבר שאתם קונים זה עוד קילו על הגב שלכם בטרק הקשה הזה). כמובן לקנות מים (אנחנו הבאנו כל אחד 3 ליטר מים מה שנגמר עד הטיפה האחרונה בכל יום. כמובן מטעמי כובד הבאנו רק שני בקבוקים של 1.5 ליטר כל אחד ובימים לאחר מכן נאלצנו למלא את הבקבוקים במים מהברזים - לא כל כך סימפטי אבל אין ברירה אחרת אלא אם כן אתה רמבו שיכול לסחוב 12 ליטר מים עליך בנוסף לכל הציוד האחר).
לאחר הקניות נשאר לנו לטפל באוהל ללינה בלוס פאתוס שם אין מיטות כמו בלה סירנה, שקי שינה וכילות נגד היתושים. אוהל קנינו, שכן עלות ההשכרה היתה יותר יקרה מקניית אוהל חדש לגמרי, שקי שינה לא מצאנו וויתרנו עליהם בסופו של דבר וכילות השכרנו מאחד המקומות בעיר. בזה הסתיימו ההכנות לטרק ויום למחרת כבר היינו על ההסעה לכיוון השמורה הנכספת - קורקובדו. את שאר הדברים שלנו השארנו באיגואנה איגואנה, בעל הבית שם את זה במשרד שלו ובכך עזר לנו אם הבעיה הזו. לאחר הטראק חזרנו ומצאנו את כל הדברים כפי שהשארנו אותם בדיוק.
מתחילים בטרק
לאחר כל ההקדמה הארוכה הזו (אך לדעתי חשובה) נגיע לטרק עצמו. יצאנו בשש בבוקר לשמורה, הגענו לשם בערך בשבע וחצי ולאחר קצת התארגנויות יצאנו לדרך. מזג אויר היה מאוד טוב מה שהתברר כדבר לא כל כך מובן מאליו. לאחר כשבועיים פגשתי חבר שיצא לטרק בדיוק שבוע וחצי אחרינו ובקושי הצליח להגיע לכניסה לפארק, ככה שתקחו בחשבון שצריך גם מזל, לפחות אם הגעתם באותה תקופה של השנה בה אנחנו היינו. לקחנו עלינו את התיקים שהכנו יום לפני וששקלו בערך 15 קילו לתיק, לאחר מחשבה ארוכה עד כמה שאפשר איפה אפשר לחסוך בכובד, והתחלנו ללכת על החוף מקראטה שזה התחנה בה מורידה אתכם ההסעה לכיוון לה ליאונה - התחנה הראשונה בטרק. מקראטה הולכים משהו כמו 4 ק``מ על החוף עד התחנה לה ליאונה. ההליכה היא על חוף הים מה שמקשה קצת ,אך הנוף הנראה כבר מההתחלה מדהים, מה עוד שכבר בכניסה לפארק ראינו מרחוק להקה ענקית של תוכי מקאו מדהימים.
כבר בהתחלה שמנו לב למשהו שיהיה מאוד קריטי בימים הבאים - כמעט ואין שילוט לחלוטין. עובדה די מפחידה בהנתן שאתה צריך ללכת בג`ונגל בארבעה ימים הקרובים. בהליכה על החוף לעיתים יש נחלים שנשפכים לים ועפ``י טיפים שניתנו פה באתר בהתחלה הורדנו נעליים כדי לשמור על רגליים יבשות מה שנשמע מאוד הגיוני, אך לאחר כמה שעות של הליכה אתה מבין גם שהוא בלתי אפשרי שכן אחרת תצטרך להוריד ולשים נעליים כל שתי דקות בערך. הגענו ללה ליאונה. כבר מתחילים להרגיש את כובד התיק שעל הגב אבל עדיין בשיא העירנות והכוח, לא התעכבנו הרבה ויצאנו לכיוון לה סירנה (על המפה 16 ק``מ מלה ליאונה, אבל לדעתי הלכנו משהו כמו 20 ואף יותר) כאשר אתה יוצא מלה ליאונה אתה מתחיל ללכת בתוך הג`ונגל ומחכה לראות את החיות עליהן כולם מדברים. ואכן עד מהרה פגשנו תוכי מקאו ממש מקרוב. עוד חצי שעה הליכה ופגשנו להקה של יצורים שאין לי מושג איך נקראים עד היום - מן חיה עם זנב ארוך שדומה לזנב קוף וחוטם מוארך שדומה לדב הנמלים. אין ספק שראיית חיות אלו כבר בהתחלה גרמה לנו להבין שאת הקורקובדו על כל הקושי שבו חייבים לעשות.
המשכנו ללכת כאשר אנו יודעים שלנהר לה סירנה חייבים להגיע מוקדם ככל האפשר כדי לחצות אותו בשפל (ענייני הגאות והשפל מאוד חשובים בטרק ויש לברר עליהם במשרד השמורה כדי לדעת עד מתי מותר לחצות את הנהר). לנו אמרו שאנחנו חייבים להגיע עד 14:00 בצהריים ולכן היינו על לוח זמנים מאוד צפוף. המשכנו ללכת מתחילים כבר להתעייף, חלק מהזמן בג`ונגל חלק מהזמן בחוף אך עדיין ללא כל שילוט. בשעה 13:30 כבר היה ברור שלא נספיק והגאות כבר התחילה. פגשנו זוג תיירים שאמרו לנו למהר ולעבור לפני שהדבר יהיה בלתי אפשרי. הקשבנו להם, מה שהתברר כטעות מרה. התחלנו לחצות את קטע החוף צמודים לצוק, שלפני חצי שעה היה במרחק רב מהים, כאשר הגלים כבר מכים בנו ומרטיבים את כל הציוד כולל מצלמות שלהן חששנו הכי הרבה. באמצע הדרך היה ברור שבלתי אפשרי כבר לעבור כאשר הגלים הולכים וגדלים ומכים בנו בחוזקה. מהר מאוד החלטנו לטפס על הצוק בתקווה שנוכל לעבור לצד השני. אני וחבר שלי טיפסנו כבר עד למעלה והבנו שאין סיכוי למעבר ולכן אמרנו לחבר השלישי שלא יטפס אלא יחזור אחורה. המצב הפך להיות מסוכן וחששנו שנאלץ לבלות את הלילה על הצוק התלול ולחכות לשפל של מחר. למזלנו חבר שלי הביא איתו את חבל הכביסה שקנה כמה ימים לפני זה במחשבה שאולי יהיה גשם ונצטרך לתלות בגדים רטובים. אולי זה הגזמה להגיד שהחבל הזה הציל את חיינו אבל אין ספק שהוא מנע חוויה מאוד לא נעימה של לישון על צוק תלול בגובה 20 מטר כשבקושי יש לך איפה לעמוד ולמטה גלים מתנפצים ומאיימים. לקחנו את החבל שהיה די עבה וקודם כל הורדנו את התיקים שאיתם כמובן טיפסנו ברוב טפשותנו. חבר שלי שנשאר על החוף שחרר את הקשרים כל פעם וכך הורדנו את כל התיקים. לאחר מכן נשארה המשימה הלא קלה בכלל של להוריד את עצמנו. נצמדים לצוק כמה שאפשר וכבר ממש לא צוחקים מהסיטואציה המפחידה חיפשנו את המקום שיהיה הכי בטוח לרדת ממנו (מהמקום ממנו עלינו לרדת עכשיו זה יהיה מיני התאבדות שכן הגאות כבר היתה ממש בשיאה). מצאנו מקום עם הרבה גזעים בולטים מהצוק ושבו הצוק היה ב-70-80 מעלות ולא 90, קשרנו את החבל סביב אחד הגזעים ויצרנו סנפלינג מאולתר עם חבל כביסה מצ`וקמק, לאט לאט ומאוד בזהירות ובפחד חבר שלי ירד וארח כך גם אני. כשנגענו ברצפה כבר התנשפנו בהקלה, מברכים על כך שיצאנו בלי פגע ומקללים את שני התיירים הטפשים שאמרו לנו לחצות מהר כאשר במרחק של עשרים מטר לתוך הג`ונגל נמצא שביל מסודר דרך הג`ונגל.
התחלנו ללכת בלית ברירה דרך הג`ונגל ולא דרך החוף מה שמקשה מאוד על ההליכה, שכן בג`ונגל הדרך היא לעלות על הר ולרדת לעלות ולרדת, דבר קשה מאוד כשאתה סוחב כבר שש שעות 15 קילו על הגב. פה יאמר שהדרך לא ללכת לאיבוד ביום הראשון בדרך ללה סירנה היא פשוט להשאר תמיד במרחק שמיעה מהחוף. אפשר ללכת בג`ונגל אבל אל תכנסו לתוכו אף פעם שכן להאבד שם זה ממש שנייה של חוסר תשומת לב. אם תשמרו על מרחק סביר מהחוף לא תאבדו. לאחר החוויה המפחידה הזו המשכנו ללכת בתוך הג`ונגל רואים עוד קופים מכל מיני סוגים אך כבר יותר ממהרים אחרי שפיספסנו שעה וחצי משמעותית על הצוק.
כיוון שאתה בתוך הג`ונגל הסבוך הלילה יורד מהר מאוד שכן כבר בחמש בערך קרני השמש האחרונות לא חודרות את הג`ונגל. בערך בארבע כבר התחיל להחשיך ואנחנו כבר נלחצנו שאולי אכן נאבדנו, אולי הדרך היא לא לשמור על החוף והשאלה המרכזית: איפה לעזאזל נהר לה סירנה אותו אמרו לנו שאי אפשר לפספס שכן זהו הנהר הכי רחב שתפגשו באותו יום. היינו בטוחים כבר שנאבדנו, לא אכלנו ארוחת צהריים כדי להגיע לנהר בזמן הגיוני והיינו מותשים. אבל לאחר אי ודאות ארוכה ולפחות 20 ק``מ הגענו סוף סוף לנהר. עדיין לא הסתיים היום. אחרי חציית הנהר ידענו שיש עוד לפחות חצי שעה הליכה.
כאשר מגיעים לנהר מוצאים פחות או יותר את הסימון הראשון שתראו בטרק וזה סימון לאיפה לעבור את הנהר. הנהר הוא רחב, חלקו מאוד עמוק ואי אפשר לחצות אותו, במיוחד לא עם כל הציוד ולכן חשוב שתמצאו את הסימון. הסימון הוא שני שלטים צהובים משני קצות הנהר כאשר אם לא מצאתם פשוט תלכו לחוף חזרה ותתחילו שוב לאורך הנהר עד שתתקלו בו (תזכרו שמלכתחילה סביר שהגעתם קרוב לחוף כי אתם חייבים להשאר קרוב לחוף). הגענו לסימון, עשינו בדיקת מעבר ללא ציוד כדי לראות אם לא פספסנו את המועד (לחצות בגאות זה גם קשה יותר וגם מסוכן שכן נאמר שיש תנינים בנהר למרות שגורמים מוסמכים אמרו שאין וחוץ מזה אף אחד עד היום לא נטרף על ידי תנין - עובדה שפחות ניחמה אותנו, מה שיותר היה מרגיע זה שהפקיד במשרד השמורה אמר שפשוט אין שם תנינים). חצינו את הנהר, כמעט כבר רצנו בדרך שאחרי ולאחר חצי שעה הגענו ללה סירנה.
אין מילים לתאר איזה שמחה זה להגיע לתחנה הזו, לאחר יום כל כך קשה כשהגב כבר הורג אותך למרות שבסה``כ הגעת לאיזה שתי בקתות שאם היית בעיר לא היית מתקרב אליהן. אתה מרגיש כאילו הגעת להילטון. הורדנו את התיקים, נישקנו את הרצפה עשינו תמונות נצחון. היינו עייפים ומותשים אבל מבסוטים מעצמנו חבל על הזמן. קודם כל על זה שעשינו את האתגר הזה שכל כך מעט מטיילים עושים וחוץ מזה ראינו בעלי חיים, ראינו נופים מדהימים, היו לנו חוויות מפחידות ומדהימות. אין ספק שהיום הראשון בטרק הוא הכי קשה אבל גם בין הטובים אם לא הטוב מביניהם. כשהגענו לתחנה עוד מיתוס נשבר. אמרו לנו שאם אתה נאבד בג`ונגל אז הריינג`רים יודעים שאתה רשום ויוצאים לחפש אותך ומרימים מערך הצלה גדול. האמת היא שמחכה לך שם ריינג`ר אחד שמן שלא מעניין אותו כלום ובכלל לא יודע שהיית בג`ונגל, אז ככה שאם אתם נאבדים אל תסמכו על הריינג`רים שיבואו לחלץ אתכם, לפחות לא בזמן נורמלי. ולכן חשוב שוב ולכן אני מזכיר את זה שוב - ביום הראשון לא להתרחק מהחוף.
לאחר ויכוח קצר עם הריינג`ר שטען שלא הגענו בזמן לארוחת ערב אותה הזמנו נכנסנו לחדר אוכל. נראינו כמו שלושה סמרטוטים וכל החברה שם, שכבר היו אחרי מקלחת, הסתכלו עלינו. לא שזה הפריע לנו. אחרי שלא אכלנו כלום מהבוקר כדי להספיק להגיע לנהר, מה שעניין אותנו זה אוכל ואכן טרפנו את הארוחה בשנייה בערך (הארוחה לא היתה כשרה, אז אלו מביניכם ששומרים יכולים לשלם ולאכול את הכל חוץ מהבשר - דבר די מבאס, הייתי אומר, אבל אני חובב בשר מושבע), הלכנו להתקלח ונרדמנו בשנייה. לפחות אני נרדמתי. אחרי זה גיליתי שחבר שלי די התקפל מכאבים אחרי שהברך שלו התחילה לכאוב מאוד - בעייה שהתחילה ביחידה הקרבית בצבא ונשכחה לאחר שנתיים על ספסל הלימודים.
היום השני שאנחנו עשינו הוא אופציונלי ולא כולם עושים אותו. לדעתי הוא חשוב שכן זה היה יום ``מנוחה`` בלה סירנה בו אפשר לצאת לטיולים רגליים קצרים מסביב למחנה או לשוט בקיאק בנהר בחיפוש אחר בעלי חיים נוספים. לאחר יום ראשון כל כך קשה, לדעתי כדאי להרגע קצת במחנה. זה לא היה כל כך רגיעה כי יצאנו לטיולים הרגליים אך היינו בלי הציוד הכבד אז היתה מנוחה לגב לפחות. לגבי הטיולים הרגליים שוב אומר, למרות שנותנים לך מפה, הדרך לא מסומנת. התחלנו ללכת ב``מסלול`` ועד מהרה איבדנו את דרכנו. התחלנו להסתובב בתוך הג`ונגל - הכל נראה אותו דבר ולמעט איזה שני גזעים שזיהינו כל פעם (כך גילינו שאנחנו הולכים במעגלים) לא היו עוד מרקרים. אחרי בערך שעה וחצי החלטנו סופית שהלכנו לאיבוד ומזכרוננו לגבי פעילות הריינג`ר מאתמול החלטנו לא להשאר ולחכות לעזרה. נזכרנו תרתי משמע בשיר ``כל הנחלים זורמים לים `` והתחלנו לצעוד בנחל הראשון שמצאנו עם הזרם. אחרי כשעה הליכה בנחל, כבר הרבה אחרי שאיבדנו כל זכר לשביל, סוף סוף מצאנו עוד שביל שהוביל אותנו חזרה למחנה, עוד חוויה מפחידה נוספה לחוויות קורקובדו ושוב סוף טוב.
אחרי היום הזה הטיפ שלי אליכם: תלכו בשבילים אבל כל עוד הם נראים כשבילים וכל עוד יש קצת שילוט ברגע שאיבדתם את השביל אל תנסו למצוא אותו מעבר לנחל או מעבר לגבעה, ככה אנחנו הלכנו לאיבוד. השביל נגמר - תחזרו אחורה. כשחזרנו החלטנו לקחת את המשוטים שוב (בבוקר לקחנו משוטים והלכנו לקיאק אבל היה זרם נגדי כל כך חזק שלא יכלנו לזוז אפילו. הריינג`ר ה``נחמד`` שכח לציין שניתן לשוט בנהר רק מהשעה 13:00 בצהריים בערך אז מתחילה הגאות והזרם נרגע). את האמת שלאחר החוויה של להאבד בג`ונגל שקלנו לוותר על הקיאק אבל טוב שלא עשינו זאת כי זאת היתה חוויה כיפית ומהממת. כשכבר אין זרם כבר יותר קל לשוט במעלה הנהר למרות שעדיין לא משימה קלה בכלל. אני וחבר שלי הזענו שם את נשמתנו צוחקים על כך שזה היה אמור להיות יום המנוחה שלנו. למרות הקושי זו באמת חוויה שלא כדאי לוותר עליה. הנוף מדהים. למרות שלא ראינו הרבה חיות, נאמר שבדרך כלל ניתן לראות שם חזירי בר ותנינים וחוץ מזה עובדה אחרונה זה שנכון שהדרך למעלה מאוד קשה אבל לכן כמובן הדרך למטה היא מאוד מרגיעה וכיפית. תנסו להגיע כמה שיותר למעלה במעלה הנהר כך שיהיה לכם הרבה לרדת למטה. היום השני נגמר והתכוננו ליום השלישי שהוא עוד יום קשה מאוד.
למחרת בבוקר קמנו אחרי שכל הלילה ירד גשם ובבוקר אף המשיך. יצאנו המחנה כאשר כולם מסתכלים עלינו במבט: ``תסתכלו על שלושת המשוגעים האלה שיוצאים בגשם הזה ללוס פתוס``. מהר מאוד נפסק הגשם והיום הפך לבהיר ויפה אך הגשם השאיר לנו מכשולים בדרך ולאורך כל הדרך של היום השלישי הדרך היתה בוצית מה שהקשה והאט מאוד את ההליכה. לזכות השמורה יאמר שהדרך מלה סירנה ללוס פאתוס היא דרך טובה, אין הרבה שילוט שוב אבל השביל ברור מאוד וב-20 ק``מ של היום השלישי למעט פעם אחת לא חיפשנו את השביל והגענו ללוס פאתוס ללא כל דאגות מאיבוד הדרך.
היום השלישי הוא פרופר הליכה בג`ונגל, שוב נתקלים בקופים לבני פנים (סטייל הקוף של רוס מחברים), קופים חומים וחמודים והוואלר מונקיס שנשמעים כמו גורילות ענקיות ובסה``כ הם מאוד קטנים. ההליכה היא שוב קשה מאוד אך פחות קשה מהיום הראשון (טוב אולי התרגלנו או חס וחלילה נכנסנו לכושר). תוך כדי ההליכה חוצים כמה נהרות. כאשר מגיעים לאותם נהרות, אני חייב לציין שזה החלק הכי טוב של היום השלישי, שכן אתה כל כך מזיע ומגעיל ואז אתה מגיע לאחד הנהרות הללו, מוריד את התיק ופשוט קופץ עם הנעליים (שכבר מזמן הפסקנו לדאוג אם הן יבשות או רטובות שכן הן היו ספוגות לחלוטין), עם הכל - אין מה להגיד זה פשוט כיף אדיר.
אחרי עוד יום מפרך כאשר שוב אתה גאה בעצמך על כך שעברת ועוד הינך עובר את הטרק המאתגר הזה הגענו ללוס פאתוס שם הקמנו את האוהל, התקלחנו, והכנו ארוחת ערב מ``מנות הקרב`` אותם הבאנו לטרק (שימורים בעיקר). באותו לילה גילינו שזה שויתרנו על שקי שינה כל כך בקלות היה טעות די רצינית שכן רצפת האוהל כמובן לא כל כך נוחה בעיקר כאשר אתה מקים אותו במקום המיועד על רצפת עץ. עבר עלינו לילה לא קל אבל גם מצחיק. בבוקר קמנו, נפרדנו מהריינג`ר שהפעם היה מאוד נחמד (טוב הוא שם כמעט לבדו באמצע שום מקום אז אני מניח שהוא נהנה מהחברה) והתחלנו את מסענו לכיוון סוף הטרק - התחנה הסופית לה פאלמה.
כאן יאמר שהדרך ביום האחרון ללה פלמה כוללת חציית נהר בערך 28 פעמים ואם היה גשם כבד ביום שלפני לא ניתן לחצות את הנהר מה שאומר שצריך לקחת החלטה האם להשאר עוד יום ולחכות או לחזור את כל הדרך הזאת חזרה לקראטה, אופציה שהיא די מייאשת אחרי שאתה יודע מה עומד לפניך. למזלנו למרות שירד גשם הריינג`ר אמר שיהיה בסדר לעבור את הנהר ולכן יצאנו לדרך. כרבע שעה אחרי היציאה מלוס פאתוס ניתן לרדת מהשביל לכחצי שעה על מנת לראות מפל חמוד בצידי הדרך (תשאלו את הריינג`ר איך מגיעים למפל). אנחנו ירדנו למפל, שחינו, הצטלמנו והיה ממש נחמד. לאחר מכן חוזרים לשביל הראשי, ממשיכים ללכת עד אשר מגיעים ליציאה מהשמורה בנהר אותו אמורים לחצות, כשעה הליכה לאחר הפנייה למפל. פה שוב נתקלנו בחוסר הארגון של השמורה כאשר גילינו שביציאה מהשמורה אין שום שלט שמפנה אותך ימינה או שמאלה לכיוון לה פאלמה. עצרנו, חיפשנו במשך כשעה איזשהו סימן לשביל אך לא מצאנו. בסופו של דבר ממש עשינו אן דן דינו ובחרנו ללכת שמאלה. למזלנו זה היה הכיוון הנכון. אז תזכרו כאשר אתם מגיעים ליציאה מהשמורה פונים שמאלה ומתחילים ללכת לאורך הנהר (חוצים אותו הרבה פעמים כדי להגיע כל פעם לאדמה שנמצאת משני צידי הנהר אבל תמיד להשאר לידו עד שכבר תגיעו לשלט בסופו של דבר שמפנה אתכם ללה פלמה). כמובן שאנחנו לא ידענו את העובדה החשובה הזאת ולכן הלכנו לאורך הנהר כאשר אנחנו חוצים אותו הרבה מאוד פעמים אך באי ודאות מוחלטת כאשר כל חצי שעה אנחנו בטוחים שזהו, איבדנו את הדרך. למרות זאת האופציה היחידה שנשארה היא פשוט ללכת לאורך הנהר כאשר מדי פעם אנחנו רואים עקבות בן אדם ונרגעים שלפחות היה פה מישהו אי פעם (לך תדע מתי).
לאחר כ-15 קילומטר של הליכה לאורך הנהר, וחצייתו בערך 30 פעם, הגענו לציוויליזציה. ראינו אדם עם טרקטור שאמר לנו שלה פלמה במרחק חצי שעה ממנו. עצרנו לחגוג את הרגע, לחגוג את זה שעשינו זאת, שעברנו את הטרק המדהים אך קשה הזה שנקרא קורקובדו. לאחר הפסקה המשכנו ללכת, עכשיו כבר בדרך לא מעניינת כאשר אנחנו כבר מותשים וכל אדם שאנחנו פוגשים אומר לנו משהו אחר לגבי המרחק ללה פלמה (מה שעוד יותר מייאש). לאחר הליכה של עוד כשעתיים (חגגנו מוקדם מדי את סיום הטרק), מצאנו איזה פיקאפ שאסף אותנו לישוב כלשהו משם שילמנו לאיזה נהג מונית/ משאית שיקח אותנו ללה פלמה ומשם עלינו לאוטובוס חזרה לפורטו חימנז. הנסיעה חזרה היתה מאוד ארוכה והיינו כל כך מזיעים ומגעילים, מהרגעים שאתה מעריך כל כך את המצאת המקלחת או התנור שהכין לנו את הסטייק העסיסי שאכלנו כאשר הגענו חזרה לפורטו חימנז.
לסיכום (למי שקרא את כל הטיפ המאוד ארוך שכתבתי עכשיו), קורקובדו היתה חוויה בלתי נשכחת. אמנם זה טרק קשה, מאוד קשה, אבל זה חלק ממהנאה. האתגר שבלעשות טרק כזה יחד עם כל בעלי החיים שאתה פוגש והנופים המדהימים, הופך את קורקובדו לחוויה שאסור להחמיץ לדעתי. ועכשיו אחרי שקראתם את כל הסיפור של,י גם אין סיכוי שתאבדו בג`ונגל או משהו כזה, אז מה שנשאר לכם זה פשוט ללכת. תעשו חיים (אין לי ספק שתעשו), אני הייתי מחליף איתכם עכשיו אם הייתי שם.
כתב וצילם: ניר
