בבירה וולינגטון

ענת כותבת על המעבר מהאי הדרומי של ניו זילנד אל אחיו הצפוני, היישר לבירת המדינה וולינגטון.
mashav10
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: בבירה וולינגטון
© Imagex/Depositphotos

פיקטון ו-וולינגטון

הגענו לפנות ערב לפיקטון, המקום בו ניפרד מהאי הדרומי לתקופה ארוכה, ארוכה מדי... אני מאוד מאוד מקווה שזו לא פרידה לתמיד. הלכנו לישון בקמפינג קטן וסימפטי, לא לפני שיצאנו למסע הכנה לקראת ההפלגה המיועדת למחר - עופר לא יכול היה להירדם לפני שיוודא שהכל מסודר לקראת הפלגתנו, ולפיכך נסענו כולנו למצוא את מיקומו של הנמל, לבדוק מהיכן עולים למעבורת ואיפה מחליפים את הוואוצ`רים שברשותנו לכרטיסים - מצאנו הכל והלכנו לישון רגועים. קמנו בבוקר ליום שטוף שמש ועלינו, על כל מטלטלנו וקאראווננו, למעבורת.

 אנו לקחנו את המעבורת המהירה, ה-Lynx, ההפלגה ארכה שעתיים וחצי בדיוק והיתה מאוד מהנה ברובה. המעבורת יצאה מפיקטון לכיוון וולינגטון, הפליגה כשעה בנוף עוצר נשימה בין איי ה"מארלבורו סאונדס". לאחר מכן, הפלגנו בים הפתוח כחצי שעה, הים היה די סוער ונראו מספר אנשים חיוורי פנים על הסיפון... ולסיום, הפליגה המעבורת כשעה נוספת לתוך המפרץ עליו בנויה וולינגטון. המעבורת היא בעצם אוניה ענקית בה יש קומה תחתונה המשמשת כחניון לכלי הרכב המועלים עליה, קומה עליונה שהיתה נעולה וקומה שנייה המיועדת לנוסעים- קומה ענקית מרוהטת בכורסאות ופינות ישיבה, יש בה כמה חנויות וקפיטריות ואפילו פינת ילדים הכוללת, לשמחת ילדינו, כריות לרביצה על הרצפה וטלוויזיה המקרינה סרטים מצויירים לאורך כל ההפלגה. זמן ההפלגה עבר בנעימים והגענו לוולינגטון בצהריי היום שמחים ורעננים - שכן חלק מאיתנו, אלה שלא צפו בטלוויזיה, ניצלו את הזמן לפעילות מועילה כמו מנוחה ושינה.

 ירדנו (בנסיעה) מהמעבורת וכסיור היכרות בעיר נסענו אחרי אוטובוס תיירים צהוב העוצר באתרים מרכזיים בעיר, קיבלנו הלם תרבות: וולינגטון, כיאה לעיר בירה בה מתגוררים כ-350,000 איש, היא עיר "אמיתית", ואילו אנחנו, אחרי חודש באי הדרומי, איבדנו פרופורציה והתרגלנו להתייחס לישוב בו יש יותר מסופרמרקט אחד כאל עיר גדולה.

מהר מאוד התרגלנו לקצב המהיר, וחיש קל מצאנו מקום בו נוכל לשחרר את הנוער שלנו להוציא קצת אנרגיה, מסתבר שבמהלך הטיול אנחנו עורכים לא רק סקר נדל"ן אלא גם סקר בנושא גני השעשועים בניו זילנד, מסקנותינו עד כה הנן שהגנים בניו זילנד מקסימים, מושקעים, מטופחים ובדרך כלל ריקים. פליאה בעיננו איך מספר התושבים בניו זילנד אינו הולך ומתדלדל וזאת משום שלפחות לפי מה שאנו ראינו ופגשנו, בניו זילנד יש מעט ילדים (או אולי יש יותר ילדים אך מקובל לנעול אותם בבית שלא יקלקלו את הנוף או שלא יפריעו לתיירים?!...). ובכן אחרי בילוי של שעתיים בגן שעשועים על הטיילת של וולינגטון ממנה נשקף נוף מרהיב של המפרץ ואחרי שרותם ועומר האכילו את כל ציפורי המים באזור בפירורי לחם הלכנו לאכול (כן, שוב מקדונלדס, נכון, לגדולים כבר נמאס, אך מה לעשות, לפעמים צריך לדעת מתי אנו כמבוגרים צריכים לומר את המילה האחרונה: "כן ילדים, בסדר, נאכל במקדונלדס"...).

 אחר הצהרים הסתובבנו בעיר, ראינו את סמלה הארכיטקטוני של ניו זילנד: בנין הרשות המבצעת, המהווה חלק מ"קריית הממשלה" והמכונה ה-Beehive = הכוורת, בשל צורתו (למרות שאנו לא ראינו את הדמיון), ועלינו ברכבל להשקיף על העיר. הרכבל הוא בעצם מין חשמלית אדומה המזכירה, מה לעשות, את הכרמלית בחיפה בימיה הטובים, היה נחמד ושמחנו שעשינו משהו שלפי ה"לונלי פלנט" חייבים לעשות כשמבקרים בוולינגטון. הערב רד והתחלנו לחפש מקום לינה. מסתבר כי בוולינגטון, עיר אמיתית או לא, אין חניוני קארוואנים ולפיכך נסענו כ-15 ק"מ, לפרבר מחוץ לעיר, לחניון קארוונים המנוי ברשת ה-Top ten ב-Lower Hutt. אחד הקריטריונים המכריעים בשאלת איכות הקמפינג הוא גודלו של גן השעשועים ומספר הטרמפולינות שבו ולפי קריטריון זה (וגם לפי אמות מידה "שוליות" נוספות כמו ניקיון השירותים ואיכות המקלחות...) הקמפינג הזה בהחלט סביר.

למחרת בבוקר, לאחר שבילינו כשעה בקפיצה על הטרמפולינה - בילוי שהתבסס על כך שהילדים קפצו על הטרמפולינה ולא הפריעו לעופר ולי לשתות כוס קפה ול"התחרדן" בשמש הנעימה - חזרנו לטייל בעיר, הסתובבנו במדרחוב, שוטטנו במרכז התרבות, בזבזנו כסף בחנות צעצועים מדליקה בשם הוקוס פוקוס והעיקר: ביקרנו במוזיאון מ-ד-ה-י-ם. שם המוזיאון:"Te Papa" (Museum of New Zealand). במאמר מוסגר אציין כי מאוד משתדלים כאן לתת למאורים ולתרבותם את הכבוד הראוי: שמות כל המוסדות והגופים מצוינים באנגלית ובמאורית ורבים משמות המקומות הנם שמות מאוריים, אני מוצאת שגישה זו היא הבסיס לדו-קיום וחוץ מזה הניגון של השפה המאורית נעים לאוזן ומתגלגל על הלשון. ו

 נחזור לענייננו, המוזיאון הנו באמת מוזיאון יוצא דופן, מוזיאון בן שש קומות, בחלקו תערוכות מתחלפות ובחלקו תערוכות קבועות ומרתקות על העולם, על הטבע בניו זילנד לרבות עולם החי, הצומח ורעידות אדמה, על התרבות המאורית ועוד. בחלק מהמוצגים מותר ורצוי לגעת, בקשר להרבה מהמוצגים יש פעילות שמעניינת את הילדים (ויש גם אגף ילדים נפרד ומרתק בקומה הרביעית), הכניסה לכל התערוכות הקבועות חינם ובקיצור, מוזיאון שאסור-אסור להחמיץ! לדעתי כדאי לבוא בבוקר ולהמשיך כמה שיש כוח ולקחת בחשבון שאפשר שהיום גם יסתיים שם... אנחנו היינו במוזיאון אחר צהריים שלם והמדריכים היו צריכים לרמוז לנו, בעדינות- כי אחרת הם לא יודעים..., שהגיע הזמן לומר שלום.

לתחילת הכתבה

מאסטרטון

לבסוף, בצער, אמרנו שלום למוזיאון וגם לוולינגטון ושמנו פעמינו בדרך הארוכה לכיוון נאפייר. נסענו, נסענו, נסענו, נסענו, עד שלא יכולנו לנסוע יותר ועצרנו, פשוט כך, החנינו את הקארוואן בצד הרחוב באיזו שהיא עיירה קטנה, הדלקנו את תנור הגז, כזכור חורף קר בחוץ, כיבינו את האורות והלכנו לישון, איזה כיף לנו שיש לנו קארוואן! ככל שעובר הזמן, או כפי שעומר אמר: "הזמן חופל וחופל...", אנו משוכנעים שהדרך הנעימה והנוחה ביותר לטייל עם ילדים לתקופה ארוכה היא בקארוואן, הכל כך נוח, כל כך נגיש, כל כך פשוט: מישהו רעב? המטבח במרחק חצי מטר, מישהו עייף? המיטה מוכנה מאחור, מישהו משועמם? ארגז הצעצועים והמשחקים, המלא כל טוב, ממתין לו בארון, מישהו צריך לעשות פיפי? שיתכבד, יפתח הדלת הפנימית וישתחרר... והכל תוך כדי תנועה... מומלץ !

בבוקר קמנו, התמתחנו, שילחנו את הילדים להתרוצץ בגן השעשועים המקומי ושתינו קפה ואכלנו מאפים ולחם ברמה שלא היתה מביישת את לחם ארז ובמחיר שהיה גורם לכל קופה רושמת בבית קפה בארץ להתבייש (משהו כמו 12 ¤ לשתי כוסות קפה + מאפים לשנים + כיכר לחם גבינה).

 בירור קצר העלה שאנו במאסטרטון, העיירה החשובה בניו זילנד הכפרית ומקום שמתגאה בכך שברדיוס של 16 ק"מ ממנו חיות להן בשמחה ובנחת 30 מליון כבשים... (כשחלקתי את המידע המסעיר הזה עם הילדים אמר עומר: "ואנו ראינו כמעט את כולן..."). לאחר נסיעה של כ-100 ק"מ נוספים עברנו ליד המקום בעל השם הארוך ביותר בעולם, אחסוך מכם את השם המלא הכולל כ-80 אותיות, (את הפירוט ניתן לקרוא בכתבה של ירדן שמאוד התלהבה מקירבתנו למקום שזכה במקום ראשון בספר השיאים של גינס ולכן גם העתיקה לכתבה את השם ואת משמעותו). מדריך מאורי באחד המוזיאונים בהם ביקרנו, הסביר לנו כי שמות של מקומות וגם של אירועים, המכונים בשמם המאורי, הנם שמות ארוכים מאד משום שמאורי המכבד את עצמו לא ינקוב בשם בלבד אלא תמיד יוסיף ויציין משהו משמעותי שקרה באותו מקום/אירוע, לדוגמא: "עמק הבכא בו מתה בתו של המנהיג" או: "המלחמה הגדולה בה הפסיד השבט מהאי הדרומי", מי אמר שהחיים פשוטים?...

בילינו את כל היום בנסיעה נינוחה, עצרנו פה ושם לקפה ולדלק, לגלידה ולמנוחה ובערב הגענו ל- Napier, העיר נראית ממש מקסים, אך כולנו עייפים מאוד מיום שלם בו עופר נהג ואנחנו ישבנו מאחור ושיחקנו... אז נמשיך מחר. תזכירו לי לספר לכם על חנויות היד השנייה כאן, זה משהו שאינו רגיל במחוזותינו.

 להשתמע,
ענת

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על וולינגטון