עפתי לתרמילאים

רוטוראה וזורבינג (פרק י``א)

אתם יודעים איך אומרים שאסור ללכת לסופר רעבים, כי אז קונים הרבה אוכל? אז באמת לא קניתי הרבה אוכל - פטה, שוקולד ותפוזים. אבל מסתבר שהכלל הזה תקף גם למקרים של צמא, כי קניתי הרבה שתיה- בקבוק גדול של L&P ובקבוק קטן של ספירולינה, שזה מיץ שמזמן רציתי לנסות אותו...
מערכת אתר למטייל
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: רוטוראה וזורבינג (פרק י``א)
© Imagex/Depositphotos

השהות בטאופו

טוב, האוטובוס שלי יוצא היום בסביבות 14:00, אז תכננתי סתם להישאר בהוסטל ולבהות, אבל בסוף יצאתי עם מאיה לשוטט בעיר בזמן שנורית נסעה לעשות צניחה חופשית. עד שהן התארגנו, פטפטתי עם ג`ין וקצת ניגנו ביחד. מכיוון שברור לי שאני לא עושה עוד טרקים, שאלתי את מאיה אם היא רוצה ציוד ומכיוון שהיא לא רצתה, הצעתי את זה לבחור ישראלי שהסתובב בהוסטל. שאלתי את הבחור בקבלה איפה אני יכולה להשאיר את התרמילים שלי והוא אמר ליד הפסנתר בסלון, ולכן הלכתי והשארתי אותם בחדר של מאיה ונורית. עם כל הכבוד (והאמת? אין יותר מדי כבוד), אני לא הולכת להשאיר את התיקים שלי באמצע ההוסטל. מה שכן, שאלתי אם הם יוכלו להקפיץ אותי לתחנת האוטובוס והוא אמר שכן, ושאני אבוא אליהם חצי שעה קודם. סבבה. אחר כך (או אולי קודם), ישבתי עם מאיה במטבח ופיטר הגיע, והחל להחמיא לה על הגבות שלה, לא פחות, ולשאול אם יש לה שורשים ספרדיים. היא לא הבינה כל כך מה הוא רוצה ממנה, אבל אני ניצלתי אותו לצרכי האפלים- נתתי לו יוגורט וככה סוף סוף נגמר היוגורט המחורבן. שטפתי את הקופסה והחזרתי אותה לשקית האוכל שהיתה לי במקרר, והכילה פטה, עגבניה, חצי מלפפון וקרקרים. למה החזרתי למקרר? כי שם היא היתה קודם, פשוט מאוד. כוחו של הרגל.

 הלכנו לאינפורמיישן, שם מאיה אספה פמפלטים בנוגע לפעילויות בטאופו ואני התחלתי לבחון את הפעילויות של רוטורואה. אחר כך נכנסנו לבית קפה, הזמנו לאטה (לה), מיץ אננס (לי) ומאפין פסיפלורה ושוקולד (לשתינו), לקחנו את האוכל והלכנו לשבת למרגלות האגם, להמשיך ולהבהיר עניינים ולחלוק חוויות. המיץ היה מוצלח, המאפין לא. בניגוד למה שחשבתי, זה היה מאפין פושט עם קצת פסיפלורה וכמה שוקו-צ`יפס. לא נורא.

חזרנו להוסטל ופגשנו את נורית, שביטלו לה את הצניחה בגלל מזג האוויר ועוד שתי בנות ישראליות חדשות, שהגיעו להוסטל ואחת מהן צילמה את שלושתנו בחוץ. מכיוון שלא היה אף אחד בקבלה, ביקשתי מהבנות שיקפיצו אותי לתחנת האוטובוס וזה מה שהן עשו ואחר כך הן המשיכו, עם הבנות החדשות, לתייר את טאופו רבתי. הגעתי לתחנת האוטובוס די מוקדם יחסית, וניהלתי שיחה עם הסבל שעבד שם (רק כאן נתקלתי בזה- כמה אנשים, שכשאוטובוס מגיע, מורידים ממנו את התיקים ומעלים עליו את התיקים החדשים). הוא היה מאורי מבוגר, עם כמה שרשראות שעליהן תליונים ממש גדולים, וקצת דיברנו על המצב בארץ, לא פחות ולא יותר. מכיוון שאני בעצם לא סופי בראון, חששתי שיבקשו ממני תעודה מזהה, למרות שהיא הרגיעה אותי שאף פעם לא עושים את זה, אבל דווקא הלך בסדר גמור, למרות שהוא לא מצא את השם שלי (שלה בעצם), אבל הראיתי לו את מספר ההזמנה ואז הוא מצא אותי. סבבה- דפקתי המערכת! אלא מה? בדרך, בנסיעה, פתאום נזכרתי ששכחתי משהו בטאופו- את השקית במקרר! כפרות על האוכל, אבל אני צריכה את הקופסה, כי אני בונה עליה בתור לאנץ` בוקס לתאילנד. נו, מילא, אני אשלח מייל לבנות שיביאו לי אותה, כי הן גם מתעתדות להגיע לרוטורואה.

הנסיעה היתה די קצרה, שעה וקצת, ואז עצרנו מול האינפורמיישן של רוטורואה. היתה לי מין מפונת של העיר מהחוברת של ה-BBH, אבל לא היה לי מושג איפה למקם את עצמי בה, אז שאלתי את הנהג, שהראה לי. התחלתי ללכת ובערך כל חמש דקות עצרתי לנוח, כי התיקים היו ממש כבדים והכתפיים שלי איימו לקרוס. בדרך עברתי את כל הרחוב הראשי של העיר וקלטתי כמה חנויות של מזכרות, וגם שלושה סופרמרקטים- פאק`נ`סייב, וולוורת` וקאונטדאון. את ניו-וורלד, שאני הכי מחבבת, דווקא לא ראיתי. לא נורא. בסופו של דבר הגעתי להוסטל, שנראה ממש נחמד. הסתבר שאני לא נמצאת בבניין המרכזי, אלא מעבר לכביש, ביחידה נפרדת. היה שם בניין אחד עם חדר גדול שבו שמונה מיטות, שירותים ומקלחת, חצר עם ספסל נדנדה ובניין נוסף, שבו היו הסלון, המטבח, חדר הכביסה, וכמה חדרים זוגיים. למרבה הצער לא היתה מיטה תחתונה פנויה, אז בלית ברירה תפסתי את אחת מהמיטות העליונות וגיליתי שמחכה לי סוכריה על הכרית- how lovely.

 קצת התארגנתי, פגשתי חלק משותפי החדשים לחדר - סוזן, מריו וביק - שלושה שווייצרים-גרמניים שלמדו אנגלית באוקלנד ועכשיו הם מטיילים. אחר כך יצאתי לבניין המרכזי בהוסטל, אני כבר לא זוכרת למה, ושם פגשתי זוג ישראלי חביב. התחלנו לדבר ואז הם היו צריכים ללכת לעשות כמה טלפונים אז באתי איתם וחיכיתי. פתאום הופיעה בחורה עם תרמיל נורא גדול, וכדי לעודד אותה אמרתי לה שההוסטל ממש כאן. היא אמרה שהיא יודעת ושהיא כבר היתה כאן. סבבה. הזוג לא עשה סימנים שהוא הולך להתנתק מהטלפון, אז עזבתי אותם והלכתי לשוטט בעיר. נכנסתי לכל מיני חנויות, בחנתי את היצע המזכרות ואת המחירים, והתחלתי להסתכל על תליוני ג`ייד. נראה לי שאם אני אמצא משהו שממש מוצא חן בעיני אני כבר אקנה אותו וזהו, כי אולי באוקלנד אני לא אמצא.

בסוף הלכתי לסופר וקניתי אוכל, המון אוכל, כולל חומרי גלם לסלט יווני (מלפפון, עגבניות וזיתי קלמטה), שנפשי חשקה בו שחבל על הזמן. בנוסף קניתי גם כמה נסיונות, כמו בצלים מוחמצים, קופסה קטנה של פרינגלס בטעם חומץ ומלח, חטיפי אורז יפניים ופאדג` שוקולד. חטיפי האורז היו נטולי טעם לחלוטין ובסופו של דבר העברתי אותם לקופסה של הפרינגלס והשארתי אותם במדף השיתופי בהוסטל. מעניין כמה אנשים התאכזבו לגלות אותם שם במקום הפרינגלס והאם הם קיללו אותי... בקיצור, ישבתי בגינה קטנה ליד הסופר ואכלתי ארוחת ערב מאוד לא מזינה.

 חזרתי להוסטל, עייפה מעבר לכל דמיון. בחדר, ליד המיטה שלי, היתה כורסה, אז צנחתי לתוכה, ללא שום כוונה לקום. ואז נכנסה הבחורה שכבר שהתה פה- סטפני מגרמניה, שמכיוון שיש לה ויזת עבודה היא מטיילת ועובדת מדי פעם, ועכשיו היא רוצה לחפש עבודה בנלסון או בבלנם. בעודנו מדברות נכנס לחדר איש, שהציג את עצמו כמייקל מבלפסט, והצטרף לשיחה. אחרי שאמרתי שאני מישראל, הוא שאל למה אני לא נמצאת בדרום אמריקה כמו יתר הישראלים. כשמחיתי ואמרתי שלא כל הישראלים מטיילים בדרום אמריקה, הוא צחק ואמר שכן, כל השאר נמצאים במזרח הרחוק. די בצדק, האמת. מסתבר שהוא עושה טיול מסביב לעולם והיה כבר בדרום אמריקה, ופגש שם המון ישראלים, ואמר שהוא די מחבב אותנו, למרות המוניטין שאנחנו מתמקחים על כל דבר. לטענתו, אם אתה עם ישראלים אתה לא צריך לדאוג כי הם יחלקו איתך את כל מה שיש להם.

מתישהו, למרבה ההפתעה, הוא שאל אותי אם הייתי קצינה, ואמר שאני נראית כמו קצינה. אמרתי לו שאני מתכוונת להתייחס לזה בתור מחמאה והודיתי לו. משום מה, גם סטפני וגם הוא טענו שהם לא פגשו בהרבה ישראלים בניו זילנד. לא ברור לי איך. כשסיפרתי להם שהגעתי עם שני דרכונים, הוא סיפר שבמדינות העולם השלישי זה די מסוכן, כי מבחינתם, ברגע שיש למישהו שני דרכונים שונים, אפילו אם יש בהם את אותו שם, ישר חושבים שהוא מרגל, וסיפר על איזשהו בחור שהיו לו דרכון אירי ודרכון בריטי והוא נסע לעבוד בפקיסטן או קירגיזסטן או משהו בסגנון, וזרקו אותו שם לכלא ועינו אותו. סיפרתי לו אחר כך שישר אחרי שנחתתי בדבלין יצאתי ממנה והוא אמר שזה מה שהוא תמיד אומר לאנשים לעשות. וכשהזכרתי שהכרתי מישהו שעבד בפאדי-ווגן (המקבילה הקלטית לקיווי אקספיריאנס) הוא שאל אם נסעתי איתם, וכשאמרתי שלא, הוא אמר לי good girl, והמחמאה חזרה עוד פעם-פעמיים בהמשך. הוא גם סיפר שהוא לא היה בקולומביה, כי הממשלה הקולומביאנית נוטה שלא להכניס אליה אנשים מאירלנד, בגלל שה- IRA מאמנים את המורדים שם, אבל מה שכן, אם אתה כן נכנס, אתה הכי בטוח. כי אם למשל אתה נוסע באוטובוס והמורדים רוצים לחטוף אותו, הנהג אומר להם שיש שם מישהו מאירלנד ואז הם עוזבים את האוטובוס, כי הם לא רוצים להכעיס את אנשי ה- IRA. לא שאלתי אותו אם הם בודקים אם הוא אירי קתולי או פרוטסטנטי, אבל אני מניחה שמה הם כבר מבינים בזה? קולומביאנים, יו נואו.

 במהלך השיחה קרו שני דברים. הראשון, מבעד לוילון ראיתי בחור הולנדי שפגשתי בטאופו, שהיה לו שם מוזר שסירב להישאר בזיכרון שלי. אחר כך שאלתי אותו שוב ומסתבר שזה משהו בין תייש לטייץ. נפנפתי לו לשלום אבל לא נראה לי שהוא ראה אותי. זה בסדר, הוא יראה אותי אחר כך, כי הסתבר שהוא ישן מתחתי. השני, לחדר נכנס ויצא ונכנס בחור חביב, שישן מתחת לסטפני, והוא הסתכל עלינו אבל היינו יותר מדי בדינמיקה של השיחה בשביל לדבר איתו, עד שבסוף הצלחתי לדבר איתו. קוראים לו גרהם והוא מסקוטלנד. אני ממש מחבבת את המבטא הסקוטי, כמעט כמו זה האירי. ואז אירע מהפך- מייקל התחיל לדבר איתו והופה סטופה זה נהפך לדואט בין שניהם. אז הלכתי להתארגן, טיפסתי למיטה ונרדמתי. או-יה!

לתחילת הכתבה

זורב בניו זילנד

המיטה היתה נוחה מאוד אבל עם כמה בעיות. ראשית, משום מה, בקיר שהיא עמדה לידו היתה פעם דלת שנחסמה, אבל הגומחה שלה נותרה, אז חלק מהמיטה לא היה צמוד לגמרי לקיר, ככה שלא יכולתי לשים לצידי דברים שאולי אצטרך בלילה, או דברים שרציתי להוריד, כמו החזיה, או את השעון המעורר. וגם לא היה שום מדף או משהו שהיה יכול לעזור. אז את השעון המעורר הכנסתי לכיס של הפליס ותליתי אותו איכשהו על המיטה, ואת החזיה הנחתי לידי וקיוויתי לטוב. כמובן שבבוקר כשקמתי ראיתי שהיא צנחה לה למטה, על הרצפה, בערך 30 ס"מ מהפרצוף של טייץ. אבל הוא ישן אז חשבתי שהוא לא ראה אותה. כמובן שקמתי לפני שהשעון צלצל, אבל זה נתן לי זמן להתארגן. ולמה אני צריכה לקום מוקדם אתם שואלים? ובכן, התשובה היא שהיום אני נוסעת לעשות זורבינג!!! אלפיים שנות חיכיתי והנה סוף סוף זה קורה. סטפני תפסה לי את המקלחת אז ישבתי בחוץ, על הרצפה, וחיכיתי, ואז הגיע בחור חדש, איאן, שהצטרף לתור. הוא וניקה, החברה הסלובנית שלו, עובדים בהוסטל, ולכן יש להם מין חדר זוגי ליד. סטפני הואילה לצאת, נכנסתי, התקלחתי, יצאתי ומכיוון שלא הייתי רעבה, לקחתי צידה לדרך.

האתר של הזורב נמצא כעשרה ק"מ מרוטורואה, ולידו יש עוד כמה אטרקציות תיירותיות כמו מקום של בנג`י והאגרודום, שאמור להציג כל מיני תצוגות חקלאיות וכאלה. ומכיוון שזה מקום תיירותי במובהק, יש להם הסעות. אמנם, פעמיים ביום, ב- 9:00 (סליחה, 8:57 כמו שאמרו לי בטלפון) וב- 12:00, אבל עדיין, הסעות. שמחה וטובת לב שמתי את פעמי לעבר האינפורמיישן, שמשם יוצאת ההסעה. בדרך ראיתי ששער הדולר די טוב, אז החלטתי להחליף את הדולרים שלי כשאחזור. בדיוק כשהגעתי בא המיניבוס ויצא ממנו בחור חביב אך די מכוער, שהדבר היחידי שהיה חסר לו ללוק זה ג`וינט. הוא אמר לי בעליזות לקפוץ פנימה, העמיס זוג תיירים יפניים ויצאנו לאסוף עוד אנשים. בדרך הנהג ואני פצחנו בשיחת נפש. הגענו לזורב והוא אמר שהוא יבוא לאסוף אותנו בסביבות 11:30, ושיש לו עוד אתרי איסוף, כך שאם אני רוצה אני יכולה ללכת אחרי הזורב לאגרודום. שאלתי מה יש שם והוא אמר לי "כבשים". אמרתי לו משהו בסגנון של "אוי, יופי, כי בכלל לא ראיתי כבשים בניו זילנד". הוא טיפה נעלב, אבל הסכים איתי שאחרי כמעט חודשיים כאן, כבשים כבר לא מהוות חידוש.

יש שני סוגי זורב- יבש ורטוב. ביבש, נכנסים לתוך הכדור, נקשרים ברתמות ואז מגלגלים אתכם וביחד עם גלגולי הכדור, אתם מתהפכים. ברטוב, אין רצועות אלא מים, ואתם לא מתהפכים, כי בגלל המים אתם כל הזמן למטה, במין מגלשת מים בתוך כדור ובמורד גבעה. כמובן שרציתי לעשות את היבש וכמובן שאי אפשר היה. מסתבר, שכשיש רוחות חזקות הם עושים רק את הרטוב. הבחורה ניסתה לשכנע אותי לעשות רטוב, אבל היו לי די הרבה סיבות שלא לעשות את זה, והכי חשוב, לא הייתי מוכנה נפשית לאמבטיה בכדור. אז החלטתי לוותר היום ולחזור מחר, בתקווה שמחר יהיה אפשר לעשות את היבש ומקסימום אם לא, אני אעשה רטוב, אבל לפחות אבוא מוכנה. אז יצאתי לי לאגרודום.

משמאלי- שדה מגודר עם כבשים. מימיני- שדה מגודר עם פרות. ואז לפתע, מולי, הבריחה מאלקטרז- שלוש כבשים, שתיים עם צמר ואחת קירחת (מכאן ומכאן), דוהרות להן בכביש לעבר החופש (או יותר מסתבר- פגוש של מכונית). אחרי דקה או שתיים הגיעה מכונית עם מישהו ואז הגיע לשם עוד מישהו עם שני כלבים והם ניסו לתפוס את הכבשים, אבל הן הצליחו לברוח להם שוב ושוב. יפה, ככה צריך! אני בעדן! אחר כך התקרבתי לאיזור של האגרודום, ועברתי ליד מכלאה עם חמור. החמור ראה אותי והתקרב. אני פירשתי את זה כמו שכל אחד היה מפרש את זה- "בואי לשחק איתי". אז התקרבתי וליטפתי אותו והוא הנשיך אותי! נכון, לא נשיכה רצינית עם דם ואצבעות קטועות, אבל עדיין, נשיכה! כואבת! חוצפן!

 אחרי שהתגברתי על ההלם והעלבון, הלכתי לשוטט במתחם. היתה שם תצוגת כבשים שעלתה עשרים דולר ועם כל הכבוד, זה קצת יותר מדי בשביל לראות כבשים, אז המשכתי להסתובב שם, בין כמה חנויות ובתי קפה, ואז קניתי פחית L&P כדי לנסות. היה נחמד, מין ספרייט משודרג והכי אהבתי את סיסמת הפרסומת שלהם- world famous in New Zealand. התיישבתי ליד שולחן בחוץ, אכלתי, שתיתי, כתבתי ובהיתי. בסוף הגיעה ההסעה וסיפרתי לבחור מה היה עם הזורב, וכשנפרדנו בעיר אמרנו "להתראות מחר". בסוף זה לא יצא, אבל הכל לטובה.

תיכף ומייד נכנסתי לאינפורמיישן כדי לדחות ביום את הנסיעה שלי לאוקלנד. נתתי לדודה את מספר ההזמנה ואז היא ביקשה ממני את הסיסמא, וזה קצת בלבל אותי, מזל שזכרתי את הסיסמא של סופי בעל פה, וככה הכל הסתדר, וגם קיבלתי ממנה כרטיס, וככה יהיה לי משהו רשמי להראות לנהג. בדרך עצרתי כדי למדוד תליון ג`ייד שראיתי אתמול, והתלבטתי בינו לבין תליון שראיתי בחנות אחרת, אבל מהשניה שהחזקתי אותו ידעתי שזהו זה- את זה אני רוצה. ואם את זה אני רוצה, אז את זה אני לוקחת. אחר כך החלפתי דולרים בשער הכי טוב שאי פעם ראיתי כאן ואז התחלתי ללכת לכיוון ההוסטל, ובדרך התכוונתי ללכת לסופר לקנות כמה דברים ששכחתי אתמול. אבל ליד הסופר שהיה הכי קרוב להוסטל היה פוד-קורט, אז החלטתי ללכת ולבדוק מה יש שם. התבייתתי על דוכן שמכר כל מיני צ`יפסים, ובין השאר, צ`יפס קומארה, שרציתי לנסות וזו היתה הפעם הראשונה שנתקלתי בו. אבל מכיוון שגם היו להם וודג`ס שנראו טוב, ביקשתי מנה קטנה מזה ומנה קטנה מזה, וקיבלתי צלחת עמוסה בפחמימות ובשומנים, בלי כל מיני שטויות מיותרות של ירקות או חלבונים. היה מאוד משמין ומוצלח ואז הלכתי לסופר.

אתם יודעים איך אומרים שאסור ללכת לסופר רעבים, כי אז קונים הרבה אוכל? אז באמת לא קניתי הרבה אוכל- פטה, שוקולד ותפוזים. אבל מסתבר שהכלל הזה תקף גם למקרים של צמא, כי קניתי הרבה שתיה- בקבוק גדול של L&P ובקבוק קטן של ספירולינה, שזה מיץ שמזמן רציתי לנסות אותו. מיץ הספירולינה מכיל, כך הסתבר, קיווי, בננות, תפוחים ורק 0.5% ספירולינה. ככה שעדיין אין לי מושג מה זה ספירולינה ואיזה טעם יש לה.

 חזרתי להוסטל וישר הלכתי להאריך את השהות שלי שם בלילה נוסף. התקשרתי להזמין מקום בהוסטל באוקלנד, אבל ההוסטל שרציתי אמר שיש לו מקום פנוי רק מיום שבת ואני הייתי צריכה מיום שישי, אז ויתרתי. אני כבר אחפש הוסטל אחר. אחר כך חציתי את הכביש, הגעתי למתחם שלי ופצחתי בטיפול 10,000. התקלחתי, חפפתי (ובאמת הגיע הזמן, השיער שלי נראה כמו סחבות), ואז גיליתי ששכחתי להביא מגבת. אין מצב שאני יכולה להתגנב החוצה ולהביא את המגבת שלי, אז נאלצתי לאלתר. התנגבתי בחולצה שלבשתי בבוקר, למרות שזה היה די ג`יפה, ולכן גם לא התנגבתי ממש טוב, אלא העברתי "ויש" כללי, ואז התלבשתי ויצאתי, די לחה. לא נורא, גם אני וגם הבגדים התייבשנו בסופו של דבר. כשגמרתי הלכתי לסלון, שם פגשתי את טייץ עם עוד בחור חמוד ונורא גבוה. משום מה שאלתי אותו אם הוא גם הולנדי, וזה שעשע את טייץ, שאמר לי שלא כולם פה הולנדים. קוראים לו יאן (אחר כך יסתבר שקוראים לו יאשו), ולמרבה ההפתעה הוא שוויצרי-גרמני. פטפטתי איתם וגם מייקל הגיע מתישהו, והיה נורא נחמד. קבענו שיוצאים בערב לפאב, סוף סוף. אחר כך הם הלכו לטייל ואני עשיתי התארגנויות. אחורי זה ישבתי בסלון עם כמה אנשים, ואז הגיעו שני זוגות ישראליים מבוגרים, ודיברתי איתם קצת, וגם תירגמתי לאלה שישבו איתי מה הם אומרים.

היום הלך ונגמר והכנתי לעצמי סלט יווני מושקע, והייתי גאה בעצמי עד אין קץ. משום מה, טייץ ויאן טרחו להזכיר לי מדי פעם שאני עוד מעט חוזרת הביתה. בהתחלה צעקתי עליהם שישתקו, אבל משלב מסויים נקטתי בטקטיקה אחרת- הדחקה. "את עוד מעט חוזרת הביתה", "לא אני לא". "דווקא כן", "מה פתאום?". בין השאר טייץ ביקש ממני לשמור את החזיות שלי לעצמי- מסתבר שהוא כן ראה אותה. אופס... הסתבר גם שהוא ויאן פגשו היום בחורה אוסטרלית ושגם היא הולכת לבוא לפאב הערב. בסוף, באיחור קל (שהיה די בגללי, כי התחלתי להכין את הסלט די מאוחר) יצאנו לפאב- אני, טייץ, יאן, מייקל, עוד בחור הולנדי משונה שאני לא זוכרת איך קוראים לו וזה גם לא ממש משנה. בדרך, אגב, ראינו רחוב בשם hinemoa, מה שמאוד שיעשע אותי, מכיוון שהמואה (זוכרים? יען גדולה ועצבנית?), נכחדה לפני מאות שנים, והנה, היא פה. כן, אני יודעת, טיפה מפגר, אבל זה מה יש.

הלכנו לפאב אירי, ואז טייץ ויאן הלכו להביא את הבחורה, או כמו שמייקל הגדיר את זה: go, go and bring your hussy. בפאב הזמנתי סיידר, ההולנדי הזמין איזושהי בירה, ומייקל שילם על כולנו. עוד לא התיישבנו אלא חיכינו לטייץ, יאן ולזנזונת, שהתגלתה בתור בחורה נחמדה מאוד, עם שיער בלונדיני עד התחת, בשם קארה. התיישבנו סביב שולחן קטן, קארה מימיני וטייץ משמאלי. היה ממש כיף, דיברנו וצחקנו. קארה שתתה רק מים, בניגוד אלי, ובעצם בניגוד לכולם, ולא שעתה לשידוליו של מייקל לקנות לה משהו טיפה יותר חזק, או אפילו לימונדה. לא יודעת מה יש לו מלימונדה. מקודם הוא שאל אותי אם אני מתכוונת לשתות בפאב לימונדה וכשעניתי בשלילה, הוא שוב קרא לי good girl, ואחרי שבפעם השניה לקחתי גינס, המחמאה חזרה על עצמה. באיזשהו שלב נהיה לה יותר מדי קר, כי היא ישבה מול הפתח של המזגן. הצעתי לה להתחלף במקום והיא לא רצתה, ואז מייקל התעקש להתחלף איתה, ועבר לשבת לידי. כשגמרתי את הסיידר, קמתי לקנות גינס. רציתי להחזיר למייקל, אבל בגלל שהכוס שלו (השניה או השלישית במספר), היתה די מלאה, קניתי שתיה ליאן, שהכוס שלו היתה די ריקה. אחר כך, כשקמתי לקנות את הפיינט השלישי, קניתי גם למייקל, שהגיע דקה אחרי, אז אמרתי לו שהפעם זה על חשבוני. בהמשך, הוא הביא לי עוד פיינט גינס.

 באיזשהו שלב הצטרף אלינו איאן, ואני התחלתי ללכת לשירותים. האמת היא שהפאב היה די מאכזב. לא היו בו כל כך הרבה אנשים, ולא היתה בו שום אווירה, אבל החברה היתה מוצלחת ומשעשעת, אני הייתי, סוף סוף, אחרי כמעט חודשיים בטיול, די שיכורה- מה רע? הצטלמנו, החלפנו מיילים, גילינו שליאן לא קוראים יאן. סבבה. ואז יצאנו החוצה, הלכנו להסתכל על האגם ומתישהו חזרנו להוסטל שמחים וטובי לב. היה ממש ממש כיף.

לתחילת הכתבה

חוויות מההוסטל

קמתי בבוקר. מוקדם בבוקר. מאוד מוקדם בבוקר. הלכתי לישון בסביבות 2:30 וקמתי ב-4:00, כי טייץ התחיל לנחור למטה. לא נחירות חזקות, אבל ברורות וקצובות, ואני ביקשתי את נפשי למות. התהפכתי אנה ואנה במיטה, משתדלת לא להתגלגל למטה, ולא הצלחתי להירדם. בסביבות 6:00 זחלתי מהמיטה ועברתי לסלון. ישבתי על הכורסה, עיינתי במגזינים והרגשתי די שפוכה. לא היה לי הנגאובר, אבל היתה לי קצת בחילה, והתגבשה בי ההחלטה שעדיף להישאר כאן ללילה נוסף וללכת מחר לזורבינג ולאיזורי הפעילות התרמית. אנשים התחילו להופיע, ואני עברתי מתישהו לשכב על הספה. טייץ התחיל להציק לי בגלל שאמרתי שאני יכולה לשתות כמה שאני רוצה ולא יהיה לי הנג אובר ולא תהיה לי בחילה. הכחשתי שאמרתי את זה והוספתי גם שאני צריכה לסגל את הגוף בהדרגה לאלכוהול, לא בבת אחת, והוא אמר שכן, שהוא ראה איך עשיתי את זה בהדרגה במשך כל אתמול בלילה.

בין לבין שמעתי שאחד הזוגות הישראלים, למרות שאמרו להם במפורש לא להשאיר ציוד ברכב כי יש פריצות, השאירו מזוודה אחת ברכב וגנבו להם אותה. נו, באמת. ואז הגיעו עוד אנשים, ואני התיישבתי על הספה ושמתי רגליים על אחד הכסאות, כי הספה היתה קרובה לשולחן האוכל. יותר מדי זמן לסמול טוק אין לנו, כי מייקל עוזב היום, וגם נותן טרמפ לטייץ, וגם יאן עוזב. ועם מי אני נשארת? עם ההולנדי המוזר, תודה רבה באמת. נפרדתי בחיבוק ממייקל ומטייץ וכך הם נטשו אותי פה, ולא עבר הרבה זמן עד שחיבקתי לפרידה את הבטן של יאן (הוא ממש גבוה, כמו שטרחתי להגיד לו מתישהו. הוא שאל אם יש בזה משהו רע ואני אמרתי שלא- אני בעד). וכך, בודדה וגלמודה, עם קצת בחילה, הלכתי לדחות בעוד יום את האוטובוס ולשלם על לילה נוסף (הלילה של מחר) בהוסטל ולהזמין מקום להוסטל המקורי באוקלנד, כי עכשיו אני לא צריכה את יום שישי. בפני טואי, האחראית, התלוננתי שכל האנשים הנחמדים עזבו ושאני עכשיו בודדה וגלמודה, ותבעתי ממנה לסדר לי אנשים נחמדים לא פחות.

חזרתי לחדר והחלפתי את המזרונים שלי ושל טייץ. נמאס לי לטפס למעלה, אני צריכה להיות קרוב לקרקע ולתיקים שלי. ואז תהיתי מה לעשות. הפור נפל- כביסה. התיישבתי בכורסה, פתחתי את התיק ובזה הסתכם העניין. ואז נכנסה טואי ואמרה שהיא הביאה לי שתי בנות. שאלתי אם הן נחמדות והיא אמרה שכן, אז אמרתי סבבה, תביאי אותן. ואז נכנסו פנימה מאיה ונורית! שמחתי נורא לפגוש אותן, אבל מסתבר שהן לא גרות בהוסטל הזה, אלא בהוסטל אחר בעיר, ובאו לחפש אותי. גוללתי בפניהן את עלילותי אמש ויצאנו לקרוע את העיר. איכשהו כבר היה צהריים, אז הלכנו לאכול, שוב בפוד קורט ליד ההוסטל, והפעם החלטתי לגוון- צ`יפס רגיל ודיאט קולה וניל, לתת לזה ניסיון נוסף. עדיין- מעניין, אבל אני לא הולכת לקנות את זה שוב. אחר כך שוטטנו בעיר, עד שהעייפות הכריעה אותי. בישרתי להן שאני חוזרת להוסטל וסיכמנו שאני אבוא אליהן בערב.

בהוסטל פגשתי בבחור חדש, שנראה ישראלי, אבל בכל זאת, הצגתי את עצמי באנגלית וברגע שהוא אמר איתי, עברתי לעברית. הוא וחבר ילדות שלו, שגם לו קוראים איתי (ומכאן והלאה הם יהיו איתי א` ואיתי ב` בהתאמה), מטיילים בניו זילנד ואחר כך עוברים לאוסטרליה. שניהם היו חמודים נורא ומשעשעים להפליא ואיתי א` עזר לי להתאים את האורך של השרשרת, כי קצת הסתבכתי עם זה. אחר כך הם נסעו לעשות קניות ואני הלכתי לנוח. לקראת הערב נפגשתי שוב עם האיתיים במטבח. הם השקיעו בעצמם, בישלו פסטה והכינו סלט ואני אכלתי לחמניה ריקה, כי הבחילה מהבוקר עוד לא עברה, ומסתבר שהצ`יפס לא עזר. דיברנו המון, וכשסיפרתי להם על הבנות ושאני הולכת אליהן בערב, הם ישר הביעו רצון להצטרף.

מכיוון שהיה להם רכב נסענו לשם, וכך חסכנו מעצמנו הליכה מאומצת של חמש דקות. אלא מה? לא מצאנו את הבנות. הן לא היו בחדר ולא במטבחים, אז ישבנו בגינה הפנימית וחיכינו. איתי ב` הקפיד לברך כל מי שעבר שם, והסתבר שאחד הבחורים הוא מהונגריה וקוראים לו אדם. מייד הפגנתי את שליטתי בשפה, מה שגרם לו אושר רב, כי אין כל כך הונגרים בניו זילנד וכמו שהוא אמר, כמה טוב לשמוע את שפת האם שלך. אחר כך הוא הלך והבנות הגיעו, והסתבר גם שבהוסטל הזה נמצאות שרון וג`ולי מטאופו ומנלסון. סיכמנו שמחר אנחנו יוצאים ביחד לאגרודום, לזורב, ולאתר של פעילות תרמית שיש בו גם הופעה מאורית בצהריים. הופעה מאורית זה משהו שכולם אומרים שצריך לעשות, רק שבדרך כלל הן בערב וכוללות ארוחה, ועולות שמונים דולר, בעוד שבמקום שאליו אנחנו הולכים, תמורת 22 דולר נקבל גם הופעה, גם פעילות תרמית וגם ביתן קיווי. כן כן, אנחנו ממשיכים לדפוק המערכת.

שרון וג`ולי פרשו די מוקדם וחמשתנו נותרנו יחד, והחלטנו לשחק קלפים במשחק שקוראים לו "יניב". איתי א` התחיל להסביר לי את הכללים אבל אני, וכבר גיליתי את זה מקודם, כשמסבירים לי כללים של משחק קלפים, זה לא כל כך חודר לי למוח. נכון, אני איטית, אין מה לעשות. המטרה של המשחק היא להישאר עם סכום נמוך ככל האפשר של קלפים, ואז, אם מישהו חושב שיש לו סכום ממש נמוך, הוא אומר ואז כולם צריכים להראות את הקלפים שלהם. אם הסכום שלו הוא הכי נמוך הוא מקבל אפס, וכל השאר מקבלים את מספר הנקודות לפי סכום קלפיהם, וברגע שלמישהו יש יותר ממאתיים, הוא יוצא מהמשחק. אבל אם למישהו יש סכום יותר נמוך, הוא מקבל אפס וזה שעשה את הקריאה מקבל 35 נקודות, או בשם הרשמי של זה- "יניב לפנים". אני לא שיחקתי בשביל לנצח, אני שיחקתי בשביל החוויה. מתישהו היו לי שני אסים (אס שווה אחד) וג`וקר, ולא הייתי סגורה מה אומר ג`וקר, ואז בדיוק איתי ב` הכריז וכולם הראו את הקלפים, וכדי לדעת איך לחשב את הנקודות שלי, שאלתי כמה זה ג`וקר, ואז פתאום איתי א` צוהל לעבר איתי ב` "היא עשתה לך יניב לפנים!!!", כי מסתבר שג`וקר שווה אפס. ונורית אמרה שמה שהיא אוהבת זה את התמימות שבה שאלתי מה זה ג`וקר, בדרכי לרמוס את איתי ב`, ובאמת שלא התכוונתי. אבל זה היה רגע התהילה היחיד שלי, ולמרות שהלכתי והשתפרתי, הייתי הראשונה לעוף. קשה, קשה מאוד.

 התקרובת של הערב, דרך אגב, היתה בחסותי. הבג`יה שקניתי נשלפה מהתיק וגרמה לחנק קל בקרב האוכלוסיה, כי משום מה זה היה חריף מהרגיל, אבל שטפנו אותה בבקבוק ההייניקן המסיבי שקניתי בטאופו והעברתי לבנות. ודרך אגב, קיבלתי בחזרה את הקופסה! בניגוד למה שכתבתי להן במייל, הן לא השתמשו במצרכים כדי לעשות סלט יווני, אלא לקחו את השקית, כפי שהיא, דחפו אותה לבגאז` וזהו. אי לכך, ובהתאם לזאת, לקחתי את השקית, שלפתי את הקופסה, וזרקתי את כל השאר. אפילו לא טרחתי לבדוק מה המצב שם. מה המצב? פאכסה אחד גדול, מה? אני צריכה לרחרח את השקית כדי לדעת שהכל שם נרקב והצחין אחרי בילוי של כמה ימים בבגאז`? בסופו של דבר שבנו להוסטל, והאיתיים ניפחו על הגג של האוטו את המזרון המתנפח שלהם, כי הם ישנים באוהל בחצר הפנימית. עזרתי להם לסחוב דברים ואז נפרדתי מהם והלכתי לישון. מחכה לנו יום עמוס מחר.

כתבה וצילמה: מייב, כותבת "מסעותי עם עצמי באירלנד"

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על וולינגטון