איטליה - סקי ספארי בעמק אאוסטה

הנה דיווח של גולשת מתקדמת, שיצאה לסקי ספארי - 11 ימים באתרים השונים של אזור עמק אאוסטה באיטליה: צ'רביניה, מונטה רוסה, פילה, לה טוויל, קורמאיור ועוד. כאן תמצאו מידע רב על המסלולים, המעליות, המקומות השווים ועוד חוויות.
לאה מיכאלי
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: איטליה - סקי ספארי בעמק אאוסטה
Shutterstock/Taiga

ימים 1-2: סנט וינסנט וצ'רביניה

לאחר כמה חופשות בשנים האחרונות, השנה החלטתי לעשות סקי ספארי באיזור אאוסטה שבאיטליה, אחרי עצות רבות וטובות שקיבלתי בפורום הסקי של למטייל. טסתי בטיסת אל על למילאנו באמצע ינואר 2010, במחיר 400 דולר. הדיילים היו נחמדים להפליא, הנחיתה במילאנו בתשע וחצי היתה חלקה. אף אחד לא מחא כפיים, לשם שינוי, חוץ מילד חמוד אחד. ויתרנו לו... בישראל הטמפרטורה עמדה על עשרים מעלות בצל. במילאנו כבר שלוש מעלות ודרומה. הגענו.

למרות האזהרות המבהילות מתחזיות מזג האוויר והחדשות, שהראו אנשים תקועים ברחבי אירופה ומכוניות קבורות מתחת לשלגים אימתניים, השנה החלטתי לנסוע ישירות לסנט וינסנט - העיירה המוכרת לי היטב מביקורים קודמים באיזור. הנהיגה החלה בצורה חיובית - מזג האוויר האיר לי פנים, אולם כשהתחלתי להתקרב לאיזור הפניה לטורינו, החל ערפל כבד מאד לכסות את הכביש והוריד את מהירותי מ-140-150 קמ"ש (אוטוסטרדה איטלקית, ברור!), ל- 80 קמ"ש ודרומה. מפחיד ביותר! לא היה קרח על הכביש וטוב שכך. הגעתי למלון המפואר שלי "גראנד הוטל ביליה" בשתים עשרה ורבע בלילה, לחדר מפואר ואווירה הדוניסטית משהו ב- 77 אירו ללילה (המלון הקבוע שלי ב-53 אירו נסגר, מסיבות משונות, לכמה ימים ולכן היה עליי לסגור מלון מיידית דרך אקספדיה). מיטה בגודל קינג שנראתה כאילו הוברחה היישר מלאס ווגאס, קינחה את הערב הראשון כשנחתתי עליה גמורה מעייפות.

היום הראשון: למחרת בבוקר התעוררתי לקרה, שכיסתה את חלקה האחורי של שמשת הרכב - משהו מעצבן במיוחד, במקומות הקפואים האלה (טמפרטורה ממוצעת באיזורים הנמוכים 3 מעלות, באיזורים הגבוהים- מינוס 10 ודרומה). אחרי כמה סיבובים של המגבים והפשרה תוך כדי נסיעה, זכיתי לראות את חלקו האחורי של הכביש. מזל טוב! פתרון שגיליתי אחרי מספר ימים היה לשפוך מים על השמשה. המים ממיסים את הקרח ועוזרים בהפשרה. פתרון נוסף אפשרי: חניה תת קרקעית, אם יש. נסעתי לצ'רביניה, האהובה עליי. בדרך עצרתי בוואלטורננש, כדי לרכוש סקי פס ולשכור ציוד. מחיר סקי פאס ל- 11 יום, לכל עמק אאוסטה (כולל האיזורים האדומים והכחולים, פירוט באתר האינטרנט של סיסקי www.skivallee.it) הוא 328 אירו בתוספת 3 אירו פקדון לכרטיס. הכרטיס נותן בונוסים שווים, כמו כניסה לכל הטירות באיזור, בילוי בבריכת שחייה מחוממת ועוד צ'ופרים נחמדים. ציוד שכרתי מהמשפחה הנחמדה שאני מכירה מהבוט'קה שליד הקופות (Penssion Ski Nollegio), במחיר 15 אירו למגלשיים ומקלות. איכות הציוד טובה והמחיר כמעט הכי זול לאיזור. שווה.

 נסעתי משם לצ'רביניה - מזג האוויר התחיל טוב, נהיה רע והשתפר שוב. השלג - חלומי. תירגלתי כמה מסלולים כחולים ואדומים וירדתי אחרי 3 שעות מההר. על אף משך הזמן הקצר, יחסית, שגלשתי כדי לחזור לעניינים, היה קר ביותר. הייתי לבושה היטב, לפי טכניקת השכבות שאני מכירה ממקומות קרים בהרבה מאאוסטה בחורף, אבל אצבעות ידיי סבלו להחריד מהקור העז. חניתי באיזור נמוך, בחניה העליונה של פלאן מייזון ונתקלתי בבעיה, כשניסיתי לעלות חזרה לכביש הראשי, כיוון שמתפעלי המקום לא פינו את השלג. כמה נסיונות וקדחת! עצרתי מדריך סקי שניסה וניסה וגם הוא לא הצליח - עד שהוא קרא לעוד שני אנשי תחזוקה. נכנסתי לרכב, שמתי גז ושלושת הגברים הנחמדים דחפו את האוטו מאחור ועברנו את איזור הסכנה. נס! מסקנה- לא לפחד לשים שרשראות שלג כשצריך, ואם מעדיפים שלא, עדיף להחנות במקום לא תלול.

היום השני: ביום הזה לא גלשתי, בשל סיבות דביליות להפליא. בבוקר עברתי מאיזור צ'רביניה לאיזור מונטה רוסה (www.monterosa-ski.com). אחרי שהצטיידתי באיבראה (יש שם סופרמרקט גדול של בנט), נסעתי לגרסוני. בשל טעות של הבחור הנחמד מהמלון, שהסביר לי איך להגיע מפון סנט מרטין והדפיס לי את ההוראות באיטלקית (עצלה שכמותי, לא הדפסתי אותן בעברית), נסעתי לגרסוני, שאמנם מחוברת לשמפולוק, אבל רק בגלישה... כשהבנתי את הטעות, חזרתי לפון סנט מרטין, משם ל-Verres ולשמפולוק. הדרך לשמפולוק היא הכלאה של הדרך לצ'רביניה ופילה (www.pila.it) - עליה מטורפת בהתחלה ואחר כך נהיה קליל יותר. חייבים לנסוע בזהירות. שמפולוק היא אפילו לא עיירונת, אתה משתעל והופס - פספסת. כדי להגיע למלון קסטור (www.hotelcastor.eu), יש להמשיך ולצאת מהעיירה (פניה ימינה), עד שמגיעים אליו דרך כביש חד סטרי, שמוליך חזרה לעיירה. המלון נמצא ממש ביציאה מהכביש הראשי. את המלון סגרתי דרך אתר booking.com במחיר 50 אירו ללילה, בחדר ספרטני, אבל נחמד. המכונית נתקעה בעת שחזרתי מהשכרת הציוד למחר וכך נתקעתי למטה, מחכה למוסכניק. קיוויתי שלמחרת העניינים ישתפרו. היום השני - מבוזבז.

לתחילת הכתבה

ימים 3-5: גלישה במונטה רוסה, אנטניוד ופילה

היום השלישי: קמתי מוקדם בבוקר. ארבע וחצי לפנות בוקר, ליתר דיוק. כשהולכים לישון מאוכזבים בשעה תשע, זו תוצאת לוואי צפויה. המתנתי בסבלנות לפתיחת חדר האוכל של המלון בשבע וחצי, בזמן שאני צופה באיי פוד טאץ' בסדרות נחמדות. האוכל - בסדר ולא יותר, חוץ מהגבינה הצהובה האיומה! לא מנסה שוב את המעושנות האלה. גבינות, נקניקים, פירות, שתיה קרה וחמה, קרואסונים אלוהיים, קלילים כמו נוצה, לחמניות, נוטלה, יוגורט ודגני בוקר. נשמע מוכר, לא? דומה למקומות רבים באירופה ופחות או יותר דומה לכל ארוחה שאכלתי בטיול הזה, בוורסיות שונות.

 הלכתי לחנות השכרת הציוד Telemark, הנמצאת ממש ליד המדרגות למעלית להר, משמאל. המדרגות נמצאות 7 דקות הליכה פשוטה מהמלון, ניתן להתלבש שם ולחסוך הליכה עם הנעליים הקשיחות. 19 אירו לסקי חדשים דנדשים של רוסיניול (מחיר סביר פלוס) ומקלות. את נעלי הדאלבלו הבאתי מהבית וטוב שכך. רכישת הנעליים דאז היתה אחת ההחלטות הנכונות שעשיתי, הן מתאימות לי בדיוק רב ואין להשוות החלקה עימן מאשר החלקה בלעדיהן. הבעלים של חנות ההשכרה הינם משפחה הולנדית, שהשתקעה בשמפולוק, אשר נעימה להם לעין שיעור אחרי מדינתם השטוחה והנחמדה. שם כבר שמעתי חוות דעת ראשונה על המקום: צ'רביניה, נאמר לי, הינה אתר שטוח. מכאן, כבר יכולתי ללמוד מה מחכה לי על המסלולים, הנמצאים בין שלושה עמקים ויוצרים מתחם סקי בינוני בגודלו, המכונה מונטה רוסה.

נסיעה קצרה בגונדולה, 5 דקות וזהו, הובילה אותי לאיזור ההדרכה, שם פגשתי את סימונֶה אוריגונֶה, אלוף העולם בשנים 2004 ומעלה, לפי הכרטיס שנתן לי. עם סימונה התחלתי להכיר את האתר, אולם זכיתי לבלות עימו רק שעה, כיוון שהימים שבת וראשון הינם הימים העמוסים ביותר במתחם וקולטים את פליטי מילאנו וטורינו לסוף השבוע. שעה בבוקר היתה כל מה שנשאר פנוי להדרכה. התור במעליות, לאורך כל היום, היה זוועתי והאיטלקים כל כך דומים לנו, שזה מצחיק - תור של 10 אנשים לרוחב, שמטפסים אחד על השני, עד שמגיעים למעבר סקי פס צר של שלושה אנשים. תמיד מישהו דורך על המגלשיים או הסנובורד של מישהו אחר ונאמר ה"סקוזי", המיוחל, או שלא. יש לציין גם את החיבה לסלולארים של קרובינו האיטלקיים. גם על המדרונות מישהו תמיד מדבר בטלפון. מוכר?

סימון המסלולים במונטה רוסה הוא קצת משונה - על המפה מופיע שילוב של אותיות ומספרים, לדוגמא c4. אולם, למסלול יש שם וצריך לבדוק מה שמו של המסלול בחלק התחתון של המפה. בשטח, אגב, למסלולים יש שמות בלבד. גם המעליות לא ברורות - במפה מופיע מספר ובפועל למעלית יש שם, בדרך כלל שמות המסלולים שלידה. למרות זאת, הצלחתי להסתדר. כרגיל, שגיאותיי על השלג היו צפויות - נטיה להתיישב, לא מכופפת די את הברכיים ונטיה להתכופף מדי בחלק הגוף העליון, מה שיוצר עומס על הגב. בסוף היום היתה לי רגרסיית עייפות וזה היה הסימן שהגיע הזמן לרדת מההר. קשה להתקדם דרגה אחת למעלה...

המסלולים שעשיתי היו מבולגנים מבחינת רמתם: היו אדומים, שבפועל היו שחורים, לפחות בחלקים מהם; היו אדומים קלים יותר מהכחולים וכחולים שהיו בעצם אדומים. אין הגיון כלל. אגב, מונטה רוסה אינה מתאימה כלל למתחילים. יש להתחיל לשקול את האתר רק משבוע רביעי לפחות והלאה. חרשתי את האתר, עד גרסוני, כולל חלק ממנו ועשיתי מסלולים אדומים רבים כדוגמת:
c3 = אוסטפה 2, c1 = דל בוסקו. עליתי במעלית 12 עם המדריך, שהזהיר אותי מתחילת מסלול
 c6 = Sarezza-Contenery וציין כי מדובר במסלול שחור לגמרי בתחילתו, שאכן היה קשה לי בהחלט. הוא התעקש, כיוון שזה החיבור למונטה רוסה ואין דרך אחרת להתחבר למתחם משמפולוק (אפשר מפרנשי, שהיא תחנה המרוחקת דקות ספורות ברכב מתחנת שמפולוק - יש לפנות שמאלה ב"T" ולא ימינה לשמפולוק).

עם סיום המסלול, נפרדנו ואני המשכתי לבד למשך שאר היום: דל לאגו הכחול, שהוא הרבה יותר אדום ומשם במעלית 15, שהיתה המעלית הצפופה ביותר ובצדק, כי המסלולים מסביבה נפלאים: ירדתי חזרה במסלול c13 = Liaison, שהוא מסלול מדהים, עם נופים נפלאים ורשתות, המכסות את צידו הימני, בשל סכנת נפילה לעמק ועצי מחט יפהפיים. משם, עליתי שוב לבדיקה מחודשת של דל לאגו - אכן, מסלול אדום - מי מסמן שם את המסלולים בשמפולוק? איזה ברדק. ירדתי שוב בליאיסון ועליתי במעלית 16, לשני מסלולים אדומים ארוכים ומעניינים, c14, שהינו בפניה ימינה מהמעלית, ועדיין שייך לשמפולוק, ו-b1 וכן b2, האדומים, שכבר שייכים לגרסוני. השעה כבר היתה 14:00, כשהתחלתי במסעי חזרה. c14, c13 ועליה במעלית ה-15, בחזרה לשמפולוק (לפחות הדרכים לעיירות משולטות כמו שצריך). בהמשך חזרה לעיירה, יש את ה-c9, התלול מאד בתחתיתו (שחרחר?) והקרחי לגמרי, מה שמאד הקשה על הגלישה, מעלית 13 ומסלול c7 - בלוודרה הכחול, המוליך חזרה למעלית הראשית לשמפולוק. למתעניינים בהמשך לכיוון גרסוני-לה טריניטה, רצוי לשלוט בשחורים, כיוון שזו היתה הדרך למסלולים נוספים בעיירה והדרך חזרה עוברת דרך מסלול שחור ארוך.

היום היה ארוך, מתיש, אבל שווה. האיזור נחמד מאד ליומיים-שלושה, לא יותר. למרות שהעיירה משעממת ברמה שעוד לא הכרתי, האנשים היו נחמדים להפליא. בעל המלון, ששמו הרמן, ביקר בישראל, ולטענתו נרגם באבנים על ידי פלסטינים בירושלים. הרמן מאד שמח לארח ישראלים, יש לו זכרונות טובים מישראל וישמח לבקר בה שוב עם הילדים.

 אחד הדברים המעצבנים באיטליה הוא שבזמנים שאני מעוניינת לאכול, דהיינו 16:00, המסעדות סגורות. בשבע בערב אני מחליפה מצב צבירה ולכן אני מעדיפה שלא לאכול. ברדתי מההר, אכלתי פיצה בפסטיצ'ריה סמוכה ששמה "קפה דל אורו" וביום אחר דגמתי שם פוקאצ'ה עם תפוחי אדמה (לא משהו) וקלצונה עם מוצרלה ועגבניות (או במילים אחרות - פיצה סגורה), שהיתה נחמדה מאד. כמו כן, ניסיתי מאפה חומוס, שהיה טעים מאד, אבל קצת מלוח. במסעדות ההרים ההיצע היה גרוע וכלל המון פולנטות, שנראו כמו דייסה לא אטרקטיבית ופיצות קרות. אכלתי חלבה במקום, עדיף.

 יש לציין כי בשעות אחר צהריים, ראיתי בשמפולוק שבחלק מהמסלולים נוצר קרח, והמון. כל נפילה, מפחידה. סיכום היום השלישי - קריעה, אבל איזה כיף!

היום הרביעי: התעוררתי עייפה. כדי להקל על עצמי, נסעתי לאנטניוד (Antagnod), הסמוכה לשמפולוק, מרחק 10 דקות ברכב. מדובר באתר ששייך למונטה רוסה ומתאים לגולשי השבוע השני ומעלה, לחצי יום מקסימום. יש בו מסלולים כחולים, שרובם רחבים וטובים, חוץ מהאיזור שעובר בין ההרים, שם נהיה צר מאד. המוגולס באתר היו גדולים כל כך, שהיו להם מוגולס קטנים משל עצמם. לא נעים. מזג האויר היה נפלא - שמשי וחמים יחסית. לפני שחזרתי לחדר, עליתי שוב לאיזה סיבובון קטן בשמפולוק, כדי לאתגר את עצמי. השלג בסוף היום היה פחות מוצלח, לדעתי עדיף לגלוש עד הצהריים.

היום החמישי: ביום זה ירדתי משמפולוק, לכיוון אאוסטה ומשם לפילה. בשמפולוק היתה הטמפרטורה מינוס 10 ובאוטוסטרדה היא עלתה לכיוון האפס. מזג האוויר היה נפלא, השמש זרחה והשלג בפילה היה איכותי מאד. שכרתי ציוד של Head מהחנות שליד המעלית, 22 אירו (שודדים!). קצת קשה לי לדעת מה המידה שלי במגלשיים, כי בכל פעם נתנו לי מידה אחרת. לדבריהם, מידתי במגלשיים הינה 1.6 מ' מינימום, רצוי אפילו קצת יותר, וביום זה קיבלתי מגלשיים במידה 1.63 מ', שהיו בסדר גמור (גובהי 1.7 מ'). גלשתי קצת ב-15, אבל הרגשתי שאני חייבת לשפר טכניקה ודחוף. לכן, לקחתי שיעור אצל מדריך טוב מאד בשם פטריק, שעבד איתי במקצועיות על שיפור הפוזיציה. לאחר שעתיים הרגשתי טוב בהרבה. יחד איתו דגמתי כמה מסלולים שלא ניסיתי, כמו ה-2, ה-22 וה-24, האדומים והטובים; 5 הכחול ואחרי כן 13 האדום, שהינו מסלול אהוב עליי מאד. שעתיים פרטיות עלו לי 72 אירו - שווה.

 אכלתי פיצה שמנונית, אך טעימה, ב-4 אירו בבר-המסעדה, שממול בית הספר לסקי וחזרתי להר, לגלוש בכיף, כשהעניינים נראים הרבה יותר טוב מבחינתי. בסוף היום הצטיידתי בסופר הענקי Carrefour, שנמצא באאוסטה, ממש לפני הירידה לכביש המהיר ונסעתי לקורמאיור
(www.courmayeur.com), דרך הכביש המהיר A5, לכיוון מון בלאן. בירידה לכביש המהיר הזה גובים סכום קבוע, לא כמו בשאר האוטוסטראדות, שם משלמים לפי אורך הקטע בו נוסעים.

 לנתי במלון "אמיל ריי מובלה" בלה סאקס (www.hotel-rey-courmayeur.com), שהינה כפר קטנטן ליד קורמאיור. הבעיה - אין גישה נוחה ברכב ומאד קשה להעלות את המזוודות! מה שאומר אקסטרה עבודת ידיים, חוץ מכאבי השרירים של הרגליים... עכשיו הבנתי מדוע המלון גובה רק 39 אירו ללילה באמצע שבוע! בכל מקרה, קיבלתי חדר עם בלקון (שלא משקיף לים התיכון, אלא לרכס המון בלאן, היפהפה) בו אפשר לשמור הכל - יותר טוב ממקרר! בבוקר שתיתי ברד במקום מים. בחיי שנורא קר שם בחורף...

לתחילת הכתבה

ימים 6-8: קורמאיור, לה טוויל

היום השישי: ביום זה עליתי לקורמאיור. שלוש מעליות מוליכות אל האתר: אחת ממרכז העיירה, שניה בשם ואל ווני ומעלית בשם דולון, ממנה עליתי. האתר בינוני בגודלו וחולש עליו המון בלאן, שנצנץ בשמש החורפית. ניתן לרכוש כרטיס מון בלאן, הרלוונטי לכל האתרים באיזור המון בלאן, אולם רק לחלק קטן מאאוסטה. הכרטיס רלוונטי לנוסעים לצרפת ולא לאיטליה. שכרתי ציוד של Volkl, שהיה טוב (המידה- 1.56 מ' - הם נחושים לשגע אותי עם מידותיי הטובות שידועות בכל הארץ, האיטלקים האלה), ב- 14.5 אירו ליום, בשל הנחה שקיבלתי מהמלון. זה היה המחיר השווה והזול ביותר, מכל המקומות בהם שכרתי בעמק אאוסטה. משם, הלכתי למעליות, שחייבים לטפס בהן, כדי להגיע לקומה השביעית, שם מתחילה הגונדולה של דולון (אפשר גם במדרגות, אבל למה?).

מדולון, ניסיתי כמה מסלולים, לתרגול הפוזיציה מאתמול- 6 הכחול (Pra Neyron), מסלול Tzaly הכחול ו-6A וה-Del Colle, האדומים. המקום משולט היטב, אולם גם שם יש מסלולים בעלי שמות וכאלה בעלי מספרים ושמות. בצהריים החלטתי החלטה מצויינת - לקחת מדריך ב- 77 אירו לשעתיים. המדריך פול היה מעולה. מסתבר, שהוא מתגורר באיזור גרסוני, אולם שוכר למשך העונה דירה בקורמאיור ומכיר את המדריך שהיה לי בשמפולוק. לדבריו, מדובר בפסיכי (חיובי!) עם קבלות. לא סתם הוא אלוף העולם - האיש הגיע למהירות של 260 קמ"ש בסקי (שוב, לדבריו!).

פול לקח אותי לרוב האתר. עברנו באיזורים רבים ומעליות רבות כל כך, עד כי ביקשתי שיסמן לי אותם כי עשינו זאת כל כך מהר...מדל קול, עברנו לכמה מסלולים אדומים: Aretu האדום, המוליך לרחבה שטוחה, המחברת בין מסלולים רבים ומשם למעלית Aretu, שממנה ירדנו ל-Citecrouit, האדום והתלול. חזרנו לגלוש מאותו איזור לאינטרנציונלה האדום ומשם עלינו במעלית הפלאן דה לה גאבה וגלשנו במסלול הלאראי, הארוך מאד והאדום מאד (כמעט שחור). משם, המשכנו ל-A2 הכחול, לכיוון הואל ווני, איזור מרוחק יותר. לקחנו את מעלית ה-Peindent למסלול הגיגאנטה והמשכנו לואל ווני הכחול וחזרה לאיזור הפלאן שקרוט (שהוא האיזור אליו מובילה המעלית מהדולון), דרך ה-Dzeluna, שמחבר אותנו חזרה למסלול הפרה ניירון, 6 המפורסם. מבולבלים? גם אנחנו! אבל עם מפה, זה נראה ברור יותר. בכל מקרה, כל המסלולים מעולים והנוף - בין המרהיבים באלפים. בדרך חזרה למלון, נסעתי מכיוון אחר ועליתי עם הרכב למלון, במסלול צר כל כך ומלא קרח. יום מעולה ומעייף עבר על כוחותינו!

היום השביעי: ביום זה התעוררתי לבעיית רכב חמורה, שצמצמה את זמן השלג שלי. בכל מקרה, אחרי שהלכתי ברגל לדולון, עליתי במעלית להיפגש שוב עם פול, המדריך שלי מאתמול, שהיה פשוט מעולה. המשכנו עם מסלולים נוספים שעשינו יום קודם וכאלה שלא עשינו, כדוגמת היולה (Youla) - מסלול תלול מאד בתחילתו, אליו מובילה מעלית משונה, שלוקחת אנשים שמעוניינים באוף פיסט (כדי להגיע למסלולים אלה, יש לקחת מעלית קטנה נוספת), מסלול הגאבה, הארטו, השקרוט, הפרה ניירון וה- 12. היום היה יפה בתחילתו ומעונן בסופו, ובמעלה ההר היו רוחות עזות. היום הקודם היה, ללא ספק, מוצלח יותר. תרגלתי את המעבר מליגת הכסף לזהב, שדורש, מסתבר, לחץ גדול יותר של הברכיים, ללא הזזת הרגליים. בדיעבד, האתר הוא יפהפה ושווה להקדיש לו יומיים. הוא אינו מיועד למתחילים, כיוון שאפילו המסלולים הכחולים שלו תלולים יחסית. יש לציין, כי לעיתים ניתן להסתבך בכיוונים, כיוון שהאתר אינו משולט כמו שצריך.

היום השמיני: לאחר לחץ כבד, אך חיובי, שהופעל עליי בפורום הסקי, לגבי לה טוויל
 (www.lathuile.it) החלטתי שמחובתי לדגום את האתר. יצאתי מקורמאייר לכיוון אאוסטה, אולם טעיתי - מאאוסטה לכיוון המון בלאן יש ירידה ללה טוויל, אולם בדרך חזרה מאיזור המון בלאן לאאוסטה אין ירידה שכזו. כלומר, הייתי צריכה להמשיך בכביש הבין עירוני מקורמאייר ללה טוויל ולא לעלות לכיוון אאוסטה. את סיבוב הפרסה עשיתי באאוסטה, מה שהוסיף לי כמה ק"מ למסלול ועוד כמה אירו (עם הירידה מאאוסטה למון בלאן יש תשלום חד פעמי בכניסה לכביש). מהירידה ב-Morgex יש עוד כ- 15 ק"מ לכיוון לה טוויל, כשעשרת הק"מ האחרונים הינם במסלול סלאלום מפחיד בעליה תלולה (!), שמוליכים את לה טוויל בכבוד למקום הראשון, מבחינת האתרים שהכי קשה להגיע אליהם. פילה, לנוסעים ברכב, יכלה להתחרות אף היא בתואר מכובד זה, אולם עם הגונדולה מדובר באתר שהכי קל להגיע אליו. עם ההגעה לעיירה, יש להמשיך ולנסוע אחרי הגשר שמאלה עד הגונדולה, להחנות את הרכב בחניונים המוסדרים ולעלות על הגונדולה. שכרתי ציוד ב-Berthod, מתחת לעליה לגונדולה, ב- 20 אירו למגלשי רוסיניול, 2 אירו נוספים לביטוח מגלשיים. ציוד טוב מאד.

אחד הדברים שהזהירו אותי ממנו לגבי לה טוויל, היה שמדובר באתר עם רוח עזה. רק כשהגעתי לשם הבנתי את משמעות הדבר. מדובר ברוח אגרסיבית, במהירות שיכולה להגיע ל-100 קמ"ש, מה שיכול להרוס את יום הגלישה בכיף. נסו לגלוש אתם עם רוח כזו, שמשבשת את שיווי המשקל, ומייצרת ענני שלג מיסטיים למראה. פריקי. ביום שבו הייתי אני, היה מדובר ברוח עדינה יחסית של 30 קמ"ש ועדיין, היה מדובר ביותר מדי רוח, לכל הדעות. השמש זרחה, אולם היה קר להפליא באתר הגבוה ועם הגיעי לאתר, התחלתי לדגום אותו. מסלול 9 האדום הינו מסלול רחב ונהדר, עם שלג איכותי, שמוביל לרחבת המתחילים של לה טוויל והופך אותו לאתר המתאים מכל אתרי עמק אאוסטה למתחילים. אחריו, ניסיתי את מסלול 10, התלול להפליא, וכך דגמתי את המסלולים הכחולים 15, 16, שמהם ניתן להגיע למעלית ה-Chalet Express, שממנה עולים על מעלית Chaz Dura. ממעלית זו ניתן להגיע גם כן למסלולים 9 ו-10 וכן להמשיך הלאה, לאיזור הקרוב יותר לצרפת, כמפורט בהמשך. ניתן להתחבר ברחבה זו גם למסלולים 11 ו- 20, הכחולים שמשיקים זה לזה ומובילים כל אחד למעלית אחרת. ה-20 לוקח אותך חזרה למעלית Chaz Dura Express, המוליכה למסלולים 9 ו-10 וניתן לרדת באמצעה למסלולים הכחולים בלבד. ה-11 לוקח אותך לאיזור הגונדולה, שמשמאלה בית הספר לסקי. ניתן להמשיך ממנו גם ל-12 הכחול, ממנו עולים חזרה במעלית הגרירה פילוני (כן, כן. זה השם...).

פגשתי את גוסטבו המדריך, שהכיר את פול, המדריך שלי מהיום הקודם. הוא בחן אותי ואז החלטנו לדגום מסלולים מורכבים יותר, לפי בחירתו ולאור בקשתי. הוא לקח אותי דרך ה-Chalet Express ל-Chaz Dura ומשם גלשנו דרך ה-7 האדום, שחלקו שטוח להחריד ואפילו בעליה, ויש לטפס אותו אם לא הפסקתם לבלום בזמן, למסלול 8 התלול. המדריך החליט, שמכל מסלולי ה-7, עליי לנסות את ה-7A, התלול מכולם והאהוב עליו ואכן, מדובר במסלול תלול וטוב. משם, עלינו שוב דרך ה-Fourclaz Express למסלול 7, שהוליך אותנו ל-8 האדום התלול מאד, שהינו אפילו שחרחר. לאור ביצועיי המשופרים (yay), חזרנו שוב דרך אותה מעלית לגלישה ב-25 השחור, שהינו השחור הראשון שעשיתי מימיי! מזל טוב! המסלול מדווח כמסלול 58% ולדבריו, בשל איכות השלג, המסלול הופך לקל יותר. טוב, הוא טועה. היה מדובר במסלול קשה, אולם לאור העובדה שמדובר במסלול רחב, היה ניתן לעשות אותו יחסית לאט ובכיף.

 איכות השלג בלה טוויל אכן מעולה ובשל הקור העז והרוחות, היו מקומות עם שלג נוצתי ונעים, שיכול היה להיות גן עדן לסנובורדיסטים, אם לא היה האיזור השטוח, כמובן. בלה טוויל יש מסלולים לכל הרמות - מהירוקים למתחילים ירוקים אף הם, ועד לשחורים תלולים וקשים מאד. כל מסלולי האמצע קיימים אף הם, כולל מסלולים כחולים-אדמדמים ואדומים-שחרחרים. הבעיה היחידה: הרוח, ויש לקחת אותה בחשבון. מלה טוויל ניתן להמשיך בגלישה לאיזור הצרפתי לה רוזייר, שהסקי פס של עמק אאוסטה תופס גם לגביו, וואל דיזר קרובה מאד בנהיגה של כחצי שעה, לדבריו. כמו כן הבנתי כי ביום של מזג אויר רע בקורמאיור, כדאי לגלוש בלה טוויל ולהיפך.

 בסוף השיעור שאל אותי המדריך, האם ארצה להמשיך ולגלוש או שארצה לרדת עימו בגלישה מההר - כמובן שהעדפתי את האפשרות השניה כדי להתנסות במסלולים נוספים: ואכן גלשנו דרך ה-19 הכחול, ל-18 האדום הנחמד, שבחלקו הנמוך, בחיבור עם מסלול ה- 6 האדום אין בו גיבוי תותחי שלג, כך שהיה מדובר בגלישה על קרח - חוויה שהיא תמיד מפוקפקת. בקיצור- יום פורה ונעים עבר על כוחותינו!

לתחילת הכתבה

ימים 9-11: חזרה לצ'רביניה, וואל טורננש ופילה

היום התשיעי והעשירי: צ'רביניה, אהובתי (ובאיטלקית - "מי אמורה", www.cervinia.it). לצ'רביניה שמחתי לחזור, כי אני מאד אוהבת את האתר האיטלקי- שוויצרי הזה. מי שרוצה להרחיב את הסקי פס של עמק אאוסטה, ליום מיוחד בצרמאט, יכול להוסיף 30 אירו ליום הספציפי בלבד, אבל חשוב שיעשה את זה עוד בטרם עלייתו להר, כמובן.

עליתי לצ'רביניה, לדגום מסלולים רבים. ביום הראשון שכרתי ציוד דיינאסטאר בחנות השכרת הסקי, שליד הפלאן מייזון, ב- 20 אירו וביום השני שכרתי ציוד אטומיק אצל Pession Ski Nollegio, ב-15 אירו ליום. התחלתי עם כל מסלולי ה-6 לדורותיהם, 6 כחול, 6 אדום, 6.00, ו- 6bis הכחולים וכן, לתרגול הפוזיציה, גם ב-47, היחסית צר והתלול בתחילתו. המשכתי דרך ה-5 הכחול להתפצלות לכיוון ה-3 האדום הנפלא ומשם עליתי דרך שתי המעליות Cretaz ואז Plan Torrette ל-29, 24 ומשם ל- 9 האדומים. משם ל- 5 הכחול - מסלולים שקטים ונפלאים, עם נוף יפה. חזרתי לאיזור הפלאן מייזון בנסיעה דרך אותן שתי מעליות ומשם 29 כחול, 26 כחול, ו- 6 כחול.

כשישבתי לנוח, שאלתי מדריך סנובורד, איך הכי כדאי לרדת מההר. הוא המליץ לי על ה-7 אדום, שאליו הגעתי דרך מעלית ה-Plan Maison-Laghi Cime Bianche . המדריך הנחמד שמח מאד לספר לי שיש לו המון גולשי סנובורד מישראל, שמגיעים אליו כל שנה להדרכה. לאחר שיחתנו, המשכתי לכיוון המסלול ואכן ירדתי מההר, לא לפני שדגמתי בירידה מהפלאן מייזון את בוט'קה הפיצה האהוב עליי - שהייתי אצלו שנה קודם! דגמתי פיצה מעולה, עם זיתים, ב-3.5 אירו, עם פחית קולה (דיאט, כמובן. גם בסקי שומרים על דיאטה..!), וסיימתי את היום הנפלא.

 למחרת, התחלתי מוואל טורננש, תרגלתי קצת את מסלולי 4 ו-7 הכחולים, הטובים מאד למתחילים, ואז את 5 האדום. משם המשכתי לכיוון צ'רביניה, דרך מעלית הגרירה Gran Sometta, ל- 36 , 38 ול-7 האדומים, בדרכי דרך מעלית הבקר הצפופה Laghi Cime Bianche - Plateau Rosa, לכיוון 6 האדום המוכר, רק מתחילתו ולא מעט אחרי. עם הגיעי לפלאן מייזון, המשכתי חזרה בדרכי לואלטורננש דרך ה-Plan Maison - Laghi Cime Bianche, רק שהפעם, עשיתי רק חלק ממסלול 7 ועליתי דרך מעלית ה-Lago Goillet למסלול 11 הכחול. ממנו, דרך מסלולים 5 ו-7, ירדתי לכיוון המעלית לואלטורננש לסיום היום המתיש שעבר על כוחותיי...

היום האחד עשר: פילה. ביום האחרון יש נטיה כזו להיזהר, כי אם הגענו עד הלום... ואכן, ביום זה, למרות שהשלג היה קרחי מעט ומזג האוויר מעט מאכזב וקפוא, עשיתי כמה מסלולים נחמדים, בהם 13 האדום, 15 הכחול, 22 האדום, 4 המאד מאד קרחי ושומר נפשו ירחק. המשכתי לתרגל שוב ושוב את הפוזיציה והטכניקה, שנוטה לעבור רגרסיה עם ההגעה לסיום הטיול. ירדתי מההר, הצטיידתי בשוקולדים מספיק להשמנה של גדוד שלם, ונסעתי לשדה.

 זהו, תם ולא נשלם. חופשה קצרה נוספת מחכה בקרוב ואחרי 11 יום בעמק אאוסטה, אני חייבת לומר, מדובר בחוויה מדהימה ומומלצת ובכלל בחופשת הסקי הטובה ביותר שהיתה לי.

לתחילת הכתבה

הכותבת היא גולשת ותיקה בפורום הסקי של אתר למטייל, תחת הכינוי rozmar.
 שוחחו איתה שם!

דיווח זה משתתף בתחרות דיווחי סקי לשנת 2010 ומתמודד על הפרס הראשון:
 חופשת סקי חינם באתר Passo Tonale! 
פרטים נוספים באתר התחרות >>

יעדי הכתבה

הזמנת חופשה לאיטליה

כתבות מומלצות עבורך על איטליה

קצת השראה לטיול הבא

הכתבות הכי נצפות השבוע

הפוסטים הכי נצפים השבוע

הטיפים הכי נצפים השבוע

עקבו אחרינו לכל העדכונים החמים בארץ ובעולם