חזרנו שנתיים ושמונה חודשים אחרי שיצאנו למסע. תאילנד, וייטנאם, הודו, החוף המערבי בארה"ב ובריטיש קולומביה בקנדה. בלתי אפשרי לסכם תקופה כזאת. ספגנו כמות של חוויות שלא נוכל לספור, ולעולם לא נבין באמת כיצד הן השפיעו עלינו ועל תפיסת עולמנו. אנחנו השתנינו, צמחנו, השכלנו, הילדים גדלו. הכרנו אנשים נפלאים, הצצנו אל תרבויות מרתקות וראינו נופים עוצרי נשימה. היה נפלא! בשלב מסוים בתחילת השהות שלנו בקנדה הפסקנו לכתוב כתבות. זה קרה במקביל לתקופה שהפסקנו לטייל באופן אינטנסיבי והתחלנו לחיות חיים "נורמלים" במדינה חדשה. למרות שהמשכנו לטייל, להתבונן וללמוד את בריטיש קולומביה, לא הצלחנו להביא את עצמנו לתעד את החוויות כפי שעשינו במהלך הטיול במזרח. עם חזרתנו לארץ אנו מנסים להשלים את התמונה ולנסות לסכם שנתיים מדהימות באחד המקומות היפים בעולם.
בשנה הראשונה שלנו בקנדה גרנו ב-Lions Bay (סוג של גן עדן). כפר קטן, על שפת מפרץ Howe למרגלות הרי ה-Lion, כ-30 דקות צפונית לונקובר. במקום מתגוררים כ-1500 איש, ובמבנה המסחרי היחיד בכפר יש מכולת, דואר, בית קפה, משרד נדל"ן וגלריה של אמן מקומי. הכפר נצמא על כביש 99 המוביל בין ונקובר לאתר הסקי המפורסם Whistler-Blackcomb. הכביש, The Sea to Sky Highway, נחשב אחד היפים בעולם, והנוף מהבית שלנו היה עוצר נשימה. במשך שנה קמנו כל בוקר ולא האמנו שזכינו לגור במקום כזה.
את הבית (המרוהט) השכרנו מזוג, לא צעיר, שיצאו מצוידים בקרוון, גלשני רוח ואופני הרים לטיול בן שנה ביבשת אמריקה. את הקשר איתם יצרנו עוד לפני תחילת הטיול דרך אתר אינטרנט נחמד בשם sabbaticalhomes.com. התמזל מזלנו והבית היה לא פחות מדהים מהסביבה ותושביה. היות ובראין והילדים נושאים דרכונים קנדים הם השתלבו בחיי המקום בקלות. הילדים נכנסו לבתי ספר, אני (בראין) התחלתי לעבוד כעבור מספר חודשים בונקובר בהנהלת מרכז הקהילה היהודית Jewish Community Centre)) בתור מנהל תוכניות. ואילו אני (דנה) המשכתי להיות תיירת (הכי שווה).
התפקיד שלי (בראין) ב-JCC שם אותי במקום בו פגשתי חלקים ניכרים של הקהילה היהודית בכלל והישראלים שמגיעים לונקובר בפרט. הקהילה היהודית בונקובר רבתי מונה כ-25,000 איש. כ-55% מהם חיים בעיר ונקובר. את היתר ניתן למצוא פזורים בכל האיזור, במיוחד ב-Richmond שנמצאת דרומית לונקובר. מרכז הקהילה נמצא באיזור של ונקובר שהיה פעם השכונה היהודית בעיר. לאורך רחוב Oak ניתן לראות את המוסדות שהיוו את מרכז החיים היהודים בעיר: שלושה בתי כנסת מרכזיים, בית אבות, מסעדות יהודיות, בית ספר ואת בנין ה- JCC. שבימים אלה מוקם לצידו גם מבנה חדש לבית ספר תיכון יהודי. כיום, הרכב התושבים באיזור שונה במקצת וטיול בשכונה יזכיר לך יותר את הונג קונג מאשר שטטל יהודי. די נחמד ומשעשע לראות בטכס קבלת שבת של ילדי הגן, ילדים סינים מברכים על הנרות ושרים שירי שבת. ב-JCC מנסים להגיע ליהודים שכבר לא גרים בשכונה ויחד עם זאת נותנים גם שרותים לתושבי האזור. אין נתונים עדכניים לגבי כמות הישראלים בעיר, אך נוכחותם מורגשת באירועים מסוימים כגון משחקי הכדורגל וחוג רקודי עם שמתקיימים בימי רביעי.
בעקבות עבודתי, והקשרים שיצרתי בקהילה החלטנו להשאר (לאחר לבטים) בקנדה שנה נוספת, לעזוב את הפריפריה ולעבור לונקובר ממש. לצאת מ-Lions Bay לא היה קל בכלל. לילדים היו חברים טובים, הקהילה שם קיבלה אותנו יפה, והנוף, היערות והים לא רצו שנעזוב אותם. אבל המרחק מהמרכז, עלות המחייה והרצון לנסות את החיים בעיר הביאו אותנו לעבור לאזור יפיפה אחר בצד המערבי של ונקובר העיר (Vancouver Westside). דרך אותו אתר אינטרנט מצאנו משפחה שנסעה לשבתון ונכנסנו לביתה (המרוהט) בשכונת Dunbar שליד יערות האוניברסיטה של בריטיש קולומביה (UBC), המכונים Endowment Lands.
אפשר לכתוב ספרים על חוויותינו בעיר המיוחדת הזו שמדורגת במקום השני בעולם באיכות החיים. טיילנו בלי סוף וחרשנו כל פינה אפשרית, ולמרות זאת עדיין נשאר מה לראות. רכבנו סביבה על אופניים, שטנו במעבורות, בקיאקים ובקנו, טיפסנו על הרים, החלקנו על הקרח, שחינו בים ועשינו סקי, לא התעייפנו, ואפילו התרגלנו לגשם. מצאנו פינות חמד בפארקים עירוניים, גלידריה עם 208 טעמים (כולל וואסבי ושום), מעגלי תופים בחוף, שווקים סינים ליליים וחנויות סרי הודיות. השתתפנו בחלק מהמוני הפסטיבלים שמתקיימים בה (זיקוקים, אורות, סירות דרקון, סרטים ועוד ועוד) ראינו ירוק, המון גוונים של ירוק, ופגשנו אנשים מנומסים ולבביים שבאו כמעט מכל מקום בעולם (את אלה שנולדו וגדלו בעיר עצמה אפשר לספור על יד אחת). לא אמרנו די, אבל אחרי שנתיים ושמונה חודשים ארזנו את אותם תרמילים שאיתם יצאנו מהארץ (טוב נוספו עוד שלושה - בכל זאת שנתיים ושמונה) וחזרנו הביתה.
חזרנו ארצה אל השפה, החיבוקים, החום של אוגוסט, אל תכולת הארגזים שהתרגלנו לחיות בלעדיה, חזרנו הביתה. והתחלנו לסדר מחדש את החיים. הילדים משתלבים מאוד יפה ושמחים למצוא חברים שחיכו להם. אנחנו, מסדרים את הבית ומחפשים עבודה. הכל מוכר, אבל אנחנו מסתכלים על הדברים בעינים קצת שונות. למרות החוויה המדהימה שהיתה לנו בקנדה, הטיול במזרח היה ונשאר השיא עבורנו. במהלך כל הטיול, אך במיוחד בהודו, היינו אנתרופולוגים, חקרנו את התרבויות שפגשנו אך יותר מכך בדקנו את עצמנו כמשפחה (אחרי הכל גרנו חמישה נפשות בחדר אחד ואכלנו כל ארוחה יחד במהלך שמונה חודשים). למדנו יותר על עצמנו מאשר על הינדואיזם, מסאלה דוסה או תרבות הטרנס בגואה. האנשים שפגשנו בכל מקום, טונג, אדיל, אלקס ולו ישארו חלק מאיתנו. והכי חזק הוא הרצון לעוד. ברור לנו שהטיול לא נגמר, אנחנו רק בפסק זמן (אם כי השיבה היא בהחלט סוג של מסע). תודה לצוות למטייל שנתן במה לחוויות, לקוראים שהגיבו בהתרגשות, לאלה שבאו לבקר ולאלה שחיכו בבית, תודה לכל מי שהיה חלק מחיינו בתקופה הזו.
