אגם אטיטלן - הר הגעש שקרס
אנחנו מגיעים לפנחצ`ל (Panajachel) אחרי שלוש שעות נסיעה במיניבוס. בקצה הרחוב הראשי, המסומן בעזרת דוכני רוכלים וטוק טוקים אדומים, שוכן אגם אטיטלן (Atitlan). אנחנו משתכנים במלון פוסאדה דה דון רודריגו שעל שפת המים. בספר כתוב שהאגם נוצר מקריסת הלוע של הר געש. אני מנסה לדמיין איך לוע קורס ולא מצליח, זה כמו לדמיין חור נופל, או חלל צונח מהשמיים, או ריק יורד, או לא כלום שנוחת עליך... בקיצור לא הבנתי איך נברא היופי הזה.
הפקיד במלון נותן לנו את המפתח לחדר ושובר כניסה למוזיאון קטן שבחצר. אנחנו יורדים לחוף להיפגש עם שקיעה איטית שעושה נעים בגוף. רוכלת מתלבשת עלי ומנסה למכור לי חולצה שנראית כמו חוג לציור, אני ממשש אותה ונזקק לטיפול רפואי עקב שריטות וחתכים.
זו לא חולצה, זו רשת ברזל צפופה וצבעונית, אני מתלונן לנעמה.
היא מחייכת אלי, ואני יודע שממנה לא תהיה לי עזרה. המקומית לא מוותרת:
- בשמונים דולר היא שלך.
- נו גרסיאס סניורה, נו נססיטה.
- או.קי., או.קי. שישים דולר.
- באמת שאני לא צריך תודה, למרות שזו עבודה יפה של מסגר.
- או.קי., ארבעים... שלושים... עשרים וחמש...
אני מנסה להסביר שזה לא המחיר, אבל הספרדית שלי עלובה מדי.
- עשרים, סניור.
היא מביטה בי בעיני קוקר ספניול (פטנט רשום מהתקופה של המלך פיליפו השני) ואני נכנע. יומיים הלכתי עם היוטה המגוחכת כדי להצדיק את הקניה, עד שנעמה סימנה לי שנענשתי מספיק.
למחרת הלכנו למוזיאון המפתיע וקראנו הסבר גיאולוגי מלומד כיצד נוצר אגם אטיטלן. הבנים יכולים לדלג על ההסבר המובא כאן ולגשת ישר לעמוד הבא, שם מתוארת בפרטים מערכת היחסים בין שתי מולאטיות חושניות לכושי מסוקס שיצא מעשרים שנות בדידות בכלא. הבנות יכולות לדלג לקטע בו אפרט את סוגי השרשראות והתיקים (עבודת יד) בשווקים המקומיים, או לעבור ישר לכושי. גואטמלה לפני מאה וחמישים אלף שנים היתה גיהנום גועש של לבה, עשן ואפר. באיזור האגם של היום חלו התפרצויות תכופות שהתפרשו על פני יותר ממאה אלף שנים. הסלעים והאפר נזרקו מעלה והתפזרו על פני כל מרכז אמריקה. מתחת לפני האדמה נוצר כיס שהלך וגדל, ולבסוף התחוללה קריסה אדירה של הקרום העליון פנימה (לא הלוע קרס, אלא כל האיזור שסביבו). כך נוצר מכתש עמוק ורחב - הוא אגם אטיטלן. האגם הגדול מן הכנרת שלנו, עמוק בשיאו כדי שלוש מאות מטרים, ומעוטר בפסגות הרי געש שנוצרו אחריו.
בכדי להבין את משמעות פרקי הזמן בהם התרחשו תהליכים אלו, אציין כי המחקר מצביע על כך שההורים מהם נולדה האנושות כולה חיו לפני כמאה אלף שנים באפריקה. חלק מהם עשה את דרכו לכאן לגיהנום שהפך גן עדן. הלבה הרותחת היא עתה הסלע ממנו בנויים הכפרים, החומצות והמינרלים הם עתה דשן לאדמה פוריה, והפסגות החרוטיות הן עתה מוקד המשיכה לתיירים כמונו.
למחרת, יום ראשון, אנחנו יוצאים בהפלגה עם קרלוס, ילד מקומי בן שבע עשרה. אנחנו יורדים בסן מרכוס (למרות שזה נשמע כך, לא שם פגשתי את המולאטיות) ודרך שביל צר ומבוכי מגיעים ללב הכפר. שם נגלית לעינינו עיר נמלים אנושית. כל תושבי הכפר כולל זקנים וטף לבושים אריגים אדומים, ועוסקים בחפירה, מיון אבנים לפי גודל, עירום ערמות, מילוי סלים, וסחיבת החומר על הראש לאזור האיסוף. הזקנים סוחבים מעט, והילדים הקטנים נושאים קעריות חול קטנות. אין פטורים, אין גימ"לים, כולם עובדים-בפקודה. נזכרתי בסרט "העד" שם מתוארים בני האמיש העובדים יחד בסוף השבוע להקים בית. נזכרתי שפעם היו גם בישראל כתות דומות שבהן הפרטים היו עוזרים האחד לשני למען מטרה משותפת (קראו לזה קיבוץ).
שאלתי את קרלוס מהסירה אם כך הם מתכנסים בכל שבוע, והוא צחק.
- הם כך כל יום, כל השנה.
- ומה עם בית ספר?
- הם לא מעוניינים בזה.
העוני מנציח את הבערות, שמשמרת את הדלות.
לתחילת הכתבה
שקיעה על שפת האגם
הסירה חוצה את האגם לצד השני, הפלגה של כחצי שעה. בכפר סנטה קתרינה כולן לבושות כחול, ובצידי השביל מקומיות אורגות לעצמן פרנסה. גלעד ותמר נותנים לילדים המקומיים את הקרטיב שלהם, וזוכים להכרת תודה. אנחנו מסתובבים עוד בשווקים, וחוזרים לפנחצ`ל. למחרת אנחנו מפליגים שוב, הפעם לכפר סנטיאגו. הצבע השולט שם הוא סגול וההמולה בשוק עוטפת אותנו. השוק של המקומיים פחות סטרילי מאשר דוכני התיירים שפגשנו עד כה. אני מסתכל על הריקבון בארגזי העגבניות, ונוכח לדעת שהדגים מונחים בארגז בתנאי חום ולחות השמורים לשבויים אמריקאים בויטנאם. אני מבין איך המקומיים לא מתים מהרעלה, פשוט בתנאי התברואה בשוק המחלות לא שורדות.
עוד יומיים נשארנו בפנחצ`ל והסתכלנו על האגם ושלושת הרי הגעש שלו. הפעם היחידה שבה הסטתי את מבטי מהחלון היתה לטובת שתי מולאטיות טובות מראה שרקדו לפני כושי מסוקס בחושניות משכיחת אגמים, ומעוררת געשים. אחרי עשרים דקות נגמרה התוכנית, כיביתי את הטלוויזיה והלכתי לישון.
כאשר הרוכלים ברחוב הכירו אותנו, והפסיקו לנסות למכור לנו, ידענו שזה הזמן לעזוב. חזרנו לאנטיגואה, ניגבנו חומוס אצל יוחאי, והתלבטנו כיצד להמשיך. אנחנו רוצים להגיע לצפון, לטיקאל (Tikal) לראות את עתיקות המאיה. והשאלה היא איך להגיע לשם. בטיסה, באוטובוס או ברכב שכור. טיסה נוחה, אך יקרה ומדלגת על הדרך היפה שבין לבין. לגבי רכב, אנחנו מתייעצים עם המקומיים. חלק בעד - הכבישים נוחים ובטוחים, וחלק נגד - לא קל להסתדר בלי מדריך, ויש דרכי עפר. החלטנו על אוטובוס, והלכנו לישון. למחרת שכרנו רכב משפחתי חמוד ויצאנו לדרך.
התוכנית הכללית היא לערוך טיול מעגלי, נגד כיוון השעון. מזרחה לריו דולסה (Rio dulce), צפונה לכיוון טיקאל, וחזרה לגואטאמלה סיטי דרך קובן (Coban). על הסיבוב הזה אספר בכתבה הבאה.
עמוס עוז מספר בספרו "על אהבה וחושך" כיצד סבו בן התשעים לקח אותו לשיחת גברים בכדי לספר לו על עובדות העולם (עוז כבר היה אז בן שלושים ושמונה ואב לנערה). הוא סיפר לו שנשים שונות מגברים בכמה דברים ושעל עמוס לדעת זאת. במה בדיוק הן שונות? ובכן את זה הסבא עוד מנסה להבין. להלן אותם ימים באטיטלן המתוארים מנקודת מבטה של נעמה. מצאו את ההבדלים:
כשנכנסים לחדר נכנסים למקום מלא מראות - ציטוט לא מדויק ממשפט ששמעתי השנה בלימודים באחת הסדנאות ועכשיו כשאני מסתובבת כאן במרכז אמריקה אני חושבת לעצמי - כשמסתובבים בעולם מתבוננים כל הזמן בהמון מראות. אני שואלת את עצמי - למה אני מתרגשת כל כך לנוכח העוני והפשטות? מה גורם לי להסתובב כמו מהופנטת נוכח הצבעים? למה אני לא יכולה להסיר את עיני מהילדים שמנסים למכור לנו מזכרות? או מהנשים שעומס חייהן ארוז על ראשן? למה? אולי כי אני לא מפסיקה להתבונן במראה.
אני יורדת עם הילדים לשפת האגם בפנחצ`ל. גלעד משחק בפחמים, מנסה להתחפש למקומי - אמא, את חושבת שיאמינו לי שאני מגואטמלה? הוא שואל וצובע את פניו. תמר מצאה אבן שאפשר לצייר איתה. אני מתבוננת ביופיו של האגם, עוד מעט שקיעה והכל ייצבע באדום - רגע של חסד, כל אחד לעצמו, אף אחד לא צריך ממני כלום - לא שוקו ולא משחק, לא אוכל ולא תשובות, אני נהנית מהזמן השאול.
ילדה מתקרבת אלינו, יש לה המון בדים צבעוניים על ראשה, היא מנסה למכור, יודעת שלא נקנה. אני לא עומדת בפניה וקונה כמה צמידים. תמר נותנת לה שוקולד והיא מתיישבת לידינו. איך העבודה? אני שואלת אותה והיא מתלוננת שאין הרבה תיירים, בדרך כלל בעונה הזו יש יותר תיירים, השנה אולי בגלל ההוריקנים שהיו אנשים לא באים, העסקים לא משהו... קוראים לה קרולינה, היא בת עשר, השניה בין שישה ילדים, כל שנתיים ילד. היא מגיעה מהכפר הסמוך סנטה קתרינה (Santa Katarina) - הכפר הכחול, אני מחייכת, יפה שם. כן, היא מסכימה, היא אוהבת את הכפר שלה, אבל כאן העסקים יותר טובים, כל יום היא באה לכאן - באה בשמונה חוזרת בשש, בטוק טוק. ואוכל? אני מתעניינת - אם היא מרוויחה היא קונה לעצמה לשתות, אוכל? אין צורך, היא אוכלת עם המשפחה בערב. לימודים? אני שואלת, אחיה הגדול הוא היחיד שלומד בבית ספר, בשביל האחרים אין כסף.
היא כבר יודעת לכתוב את שמה - היא מראה לי בגאווה. תמר מתלהבת, גם היא כבר כותבת את שמה בעברית ובאנגלית. הן מתחילות לשחק ואני מתבוננת במפגש ביניהן. תמר מזמינה אותה לצייר, קרולינה מחייכת בביישנות אבל נענית. הן מציירות על מדרגות הבטון, בלי מילים, הרבה חיוכים. גלעד צעיר מקרולינה בשנה וחצי, עולמו כל כך שונה משלה, אני מתבוננת בו, עסוק בדמיונות, משחק. לכמה דקות שלושתם שווים - ילדים, כאן כולם נפגשים - במשחק. פתאום קרולינה נזכרת שהיא באמצע העבודה, היא מתבוננת סביב, החוף ריק, אין תיירים, רק אנחנו, היא מציעה לנו לקנות אריג, תודה, אני מסרבת בקושי וקונה עוד צמיד בקצאל אחד. אני מציעה לה שוקולד נוסף לצמצם מעט את רגשות האשמה שמציפים אותי, היא לוקחת בביישנות ומחביאה מתחת לחולצתה... איפה תמר תהיה כשתהיה בגילה? לכמה חוגים היא תלך? מה היא תעדיף - ריקוד או נגינה? או אולי גם ריקוד וגם נגינה... אני חושבת על הלבטים שלי כאמא וכאשה, על השאלות שמעסיקות אותי...
לתחילת הכתבה
הפשטות של ליוינגסטון
בליווינגסטון (Livingston ) אנחנו יושבים לאכול ברחוב הראשי של העיירה - הרחוב שוקק חיים, מוסיקה, אוכל, צבעים, ריחות, שמחת חיים. צ`יקי מציעה לנו לעשות צמות, היא כבר העשירית במספר שמנסה לפתות אותנו, תמר מתבונת אלי במבט מתחנן, אני כבר מבינה שלא נצא מכאן בשיער פזור, למה לא בעצם? חוויה.
צ`יקי בת 29, יש לה חמישה ילדים, הגדול בן 13, הקטנה בת 3. ילדה יפה. איך העבודה - אני מתעניינת? קשה, בדרך כלל בנובמבר יש כבר הרבה תיירים, השנה לא משהו, אולי זה ההוריקנים, יהיה טוב... איפה אני הייתי בגיל 29? אחרי תואר, לפני ילדים, רק אני וברק - טיול מסביב לעולם - חופש... אני מספרת לה שאני בת 38, היא לא מאמינה - רק שני ילדים, אני קולטת את הרחמים בעיניה.
אני מתבוננת בפשטות, מקנאת בראשוניות, בקרבה לאדמה וביחד הכל כך טבעי. כן, אני רואה את העוני, מרחמת. מה יותר - קנאה או רחמים? גם וגם, מי יותר שפוי? אנחנו או הם? הקצב כאן כל כך שונה - הכל זורם לאט, הרבה יותר קל לשחות בזרם, לעקוב אחרי מה שקורה, להרגיש. ברור לי שהם יותר שפויים. מי יותר מאושר? הם או אנחנו? לא יודעת, מקווה שאנחנו, לנו לפחות יש את אשלית הבחירה...
גלעד לא מפסיק להגיד שהוא בר מזל, כנראה שגם לו קשה לראות ילדים עובדים. אני מרגישה שחשוב שהוא מקבל קצת פרופורציות, חשוב שתהיה נקודת השוואה - מראה. תמר אומרת שזה הרי ברור שהם עניים: כולם כל הזמן רוצים למכור לנו ואנחנו לא ממש רוצים לקנות. תמר באופן אישי דווקא מאד רוצה לקנות והיא מקפידה להזכיר לי גם כאן שהיא רוצה רק עוד ועוד ועוד... היא לא מרגישה ברת מזל כי יש עוד כמה דברים שהיא היתה רוצה לקנות ולא קנינו לה...
עד כאן תהפוכות הרגש והמחשבה של נעמה, שאין להם לא נקודת התחלה ולא קץ.
"מבט עין עירומה
שט על פנים
שואל לאור מלטף
טרם תתרצה
עפעף החשיכה."
לתחילת הכתבה
