אגם אטיטלן וואואטננגו
שיט באגם אטיטלן לעבר הכפרים פותח לנו את היום. יום שמש נהדר, השמים כחולים, שלושה הרי געש נישאים מעל האגם -; טולימאן, אטיטלן ומחובר אליו, סן פדרו. בקדמת הטולימאן נמצאת סרו אורו (גבעת הזהב) שנוצרה מסלעי בזלת שנפלטו מהטולימאן.
האגם הוא תוצאה של קריסת כמה הרי געש ביחד, תופעה הנקראת קלדרה. כתוצאה מכך נוצר אגן ניקוז חדש. העומק של האגם הוא 450 מטר, אבל בלוע שהיה של הר הגעש, באמצע האגם, העומק 950 מטר. סביב האגם פזורים כפרים. ניתן להבחין כי צד אחד של האגם וההרים חום והצד השני ירוק. האזור הדרומי (סן פדרו ואטיטלן) עשיר, קרקע וולקנית, יותר גשם. האזור הצפוני עני יותר ומשתמש יותר בדגה.
כאן חיים 3 שבטים - שבט הצ`וטוחיל, שבט הקאקצ`יקל ושבט הקיצ`ה-; לשלושת השבטים תלבושת שונה, שפה שונה ותרבות שונה (גם שוני באלים), גידולים שונים. כל כפר מאופיין בירקות ובפירות שלו (פירות, קפה, בצל). רוב התנועה בין הכפרים היא דרך האגם. אפשר להגיע לרובם גם עם פיקאפים, בדרכי עפר. במבט שני, אנו מבחינים כי קרוב לגדת הנהר נמצאים בתים גדולים, יפים, בתי מלון. מתברר כי בחלק התחתון, קרוב לאגם, חיים הקריאולים או עשירים זרים אשר הגיעו לכאן במהלך השנים. האינדיאנים חיים למעלה.
פנינו לסן פדרו, כפר בו מתקיימת סימביוזה בין המקומיים למוצ`יליירים אשר אימצו אותו לעצמם (קוראים לו הודו הקטנה). לאחר טיול בחוצות הכפר, בו נשמעת יותר עברית מספרדית ושיחה על עולם התרמילאים בגבעת הריקודים המשקיפה על הכפר. אנו לוקחים בשבי שניים מהם וממשיכים בשיט לעבר הכפר סנטיאגו אטיטלן, הצד הירוק של האגם, כאן חי שבט הצ`וטוחיל, היחיד שנלחם בכוח ולא נתן לספרדים להיכנס.
הספרדים מגיעים לאגם, שבט הצ`וטוחיל התנגדו, ולכן הרבה מאד מהם נהרגו בכיבוש. שבט הקיצ`ה בצ`יצ`י -; הצטרפו לספרדים אך גילו שהספרדים לא נותנים להם אוטונומיה דתית וחברתית. השמועות מתחילות להתפשט ואז מתחיל מאבק, הקיצ`ה מורדים ואז הספרדים שוחטים אותם: מלך הקיצ`ה מתכנן מהלך מדהים -; לעשות מארב ולתפוס את פדרו אלווראדו. הם מחפשים אותו על פי בגדיו בכדי לשלוח בו חץ וקשת ולנצח אותו, אך שבט הקטקצ`יל המסוכסכים עם שבט הקיצ`ה, מדליפים את המידע לספרדים. פדרו נוקט באסטרטגיה מתוחכמת, לוקח חייל, מלביש אותו במדיו ובפאה ג`ינג`ית. האינדיאנים הורגים אותו ואז הספרדים מתקדמים לעברם, עושים להם מארב על מארב וכך העיר צ`יצ`י נופלת והופכת לעיר המרכזית של מחוז הקיצ`ה
ליד המזח של סנטיאגו אטיטלן מחכות לנו כבר נשות הכפר. הן לובשות חולצת וויפיל אופיינית ולראשן כובעים מיוחדים העשויים מחגורת בד רחבה באורך של כ-10 מטרים, המסובבת סביב הראש ובסופה חלק רקום, עבודת יד יפהפייה. בשמחה הן פורמות את הסרטים ומגלגלות מחדש בתקווה שנקנה אצלם חולצת וויפיל או עבודת יד אחרת. כמובן ששמעון לא מאכזב אותן.
אנו עולים בריקשות לעבר הכנסייה העתיקה משנת 1547. מדרגות הכנסייה בנויות משרידי מקדש המאיה. כאן אין מיסות , רק טקסים שמאניים. קדושים לבושים ונראים כמו אינדיאנים ואפילו פסל של האל מאשימון. אבל אנחנו מבקשים לראות אותו בפעולה ועל כן ממשיכים, דרך סמטאות צרות, לבית של משפחה. שם, בחדר קטן וחשוך, הוא נמצא- זהו פסל חסר רגליים בגובה של פחות ממטר -; שתי מגבעות, האחת על השנייה לראשו, ז`קט מהודר, עניבות או סרטים לצווארו. בקצה המעיל, נעליים. נרות דולקים לפניו.
לידו יושבים 2 אנשים. האחד דואג לספק כל הזמן סיגריות לפיו ומנענע כדור עם קטורת. השני, המבוגר יותר, מדבר כל הזמן אל מאשימון. ניגש אדם המבקש את עזרתו. מגבעת אחת מורדת מראשו של מאשימון ועוברת לראשו של מבקש העזרה. הכהן המבוגר מדבר ומדבר, משקה את מבקש העזרה ברום וממשיך לדבר אל מאשימון, לעתים בשקט, לעתים בתחינה, ולפעמים אף מרים קול, וכך זה ממשיך שעה ארוכה כאשר כל הזמן משקים את המבקש ברום. בשלב מסוים אנו חשים שנוכחות כל כך הרבה אנשים מכבידה על מבקש העזרה להגיע לאקסטזה הנכספת (ואולי גם על מאשימון) ובשקט אנו יוצאים מהמקום.
כל שנה מועבר מאשימון לבית אחר. בשנה זו הגברים במשפחה משמשים אותו ככוהנים, דואגים לו ואינם משאירים אותו ולו לרגע אחד לבד. כל היום הוא בתפקיד. בלילה הוא מושכב לישון, כשאחד מבני המשפחה שומר עליו. הליכה בסמטאות חושפת אותנו שוב לדוכנים עם העבודות הרקומות היפהפיות. אבל אין זמן לעצור, הריקשות מחכות לנו ולוקחות אותנו לפוסאדה דה סנטיאגו. שם מחכה לנו ארוחת צהריים, אשר לקינוח שלה אנו זוכים לקונצרט משותף של חברינו, רן בגיטרה ועדי בפסנתר. אנו מצטרפים בשירה ויש חגיגה.
מהמלון יש מדרגות ישר למזח וסירה מביאה אותנו הישר לג`יפים, המחכים לנו לנסיעה ארוכה לעבר ואואטננגו. עוברים בדרך שוב את צ`יצ`יקסטננגו. הדרך יפהפייה, עליות ומורדות, הכול מעובד או מיוער. העצים לצדי הדרך מלאים בברומליות, חלקן פורחות. מטעי שקדים בסוף פריחה ותחילת ההנצה של עלים. בצדי הדרך כפריים בבגדים מסורתיים שראינו בסולולה (Solola), אחרים מעבדים את השדות, הכול באופן ידני.
בסן פדרו יורדים מהכביש הראשי, ועוברים לכביש חדש שעדיין חלקו בעבודות עפר. הכביש ממומן בכסף גרמני ונבנה על ידי סולל בונה. כביש רחב, יפה אך אין הגנה על צדי הכביש והכביש מלא מפולות ועם הרבה פחות עצים. גשם קל יורד ויש מעט ערפל. לאט לאט יורדת שקיעה מדהימה עם עננים בצורות מיוחדות. קריאות התפעלות עוברות בקשר. כאשר מגיעים לואואטננגו, למלון פרמייר, כבר חושך בחוץ.
רכס הקוצ`ומטנס
הבוקר מקבל אותנו בוקר ערפילי. היום אנו מטיילים בהרי הקוצ`ומטנס וחוזרים לעת ערב לואואטננגו.
עולים לעבר הרכס בדרך עפר מתפתלת. משמאלנו נראית הפסגה הגבוהה ביותר בשטח. זהו וולקנו טחמולקו השייך לרכס הסיירה מדרה החוצה את גואטמלה וממשיך לעבר דרום אמריקה. נוף המחטים המיוער מתחלף באחת לנוף קרח עם עצים בודדים. ככל שעולים בגובה, רכס גיר היוצר צורות מעניינות בנוף. במרחק נראים הרי הגעש של אגם אטיטלן ולפנינו הרים עם תצורות עגולות. בגדי הוויפיל נעלמים ובמקומם מופיעים מעילי צמר ועור של חיות. הרבה צמחי אגבה בפריחתם. הם מסמנים את הגבולות בין שטחי הכפריים. מתחילים להיכנס לכפרים הקטנים (אלדאות) של שבט המאם. כאן מדברים מאם. חשיבה אחרת, תלבושת אחרת.
המאיה היו אימפריה שחיה בתוך הג`ונגלים טיקאל, ופלאנקה -; ערים של 80 אלף איש בתקופת 400 לספירה. ב-900 לספירה הערים נופלות והאינדיאנים שחיו עד אז ביערות הגשם, עולים להר. חלק משבט המאם מגיע לקוצ`ומטאנס ומשנה את אורח חייו. מיער טרופי חם עוברים להיות רועי צאן, מגדלי נשירים. הפנים משתנות והלבוש משתנה -; ג`קטי עור.
איש ההר הוא האיש הקשה שיכול להתמודד עם דברים. עדיין חיים כמו אז -; אלדאות קטנות, משפחות משפחות. הגובה כאן 2800-3000 מטר. הקוצ`ומטנס שובר את אגני הניקוז -; יוצר אגנים למקסיקו ולקריביים (בין הקוצ`ומטנס לסיירה מדרה). הנחלים ממשיכים ללאגו איזבל וחלקם יורדים לכוון גולפו דה מקסיקו (מפרץ מקסיקו).
מגיעים לכפר ששמו "חווה קטנה" ועוצרים ליד המכבסה המקומית לקפה של בוקר. הילדים בורחים. לאט לאט הם מתקרבים ושוב בורחים. סקרנים אבל מפחדים. הם לא זוכים לראות כאן תיירים, ועוד לבנים. לבסוף הסקרנות גוברת. גם העוגיות עוזרות. כרמלה ומוטי מפשילים שרוולים ועוזרים לכפריות בכביסתן. צחוקן נשמע למרחקים. קשה להאמין כמה שהילדים עדינים. אנחנו שותים את הקפה בשקט, איש לא נטפל אלינו. מחזה סוריאליסטי -; קרחת דשא, מכבסה אינדיאנית כפרית, ילדים אינדיאנים מתרוצצים וקבוצה של תיירים לבנים יושבים על כסאות מתקפלים, מתחממים בשמש ושותים קפה עם עוגיות שוקולד-צ`יפ.
ממשיכים בדרכנו בנוף של דולינות קרסטיות. רוב המים מחלחלים לגיר ונוצרות דולינות ומערות תת קרקעיות. לאחר זמן מה, מתחילים שוב לטפס על ההרים והאדמה הופכת לאדומה. נכנסים לדרך עפר לכוון הכפר צ`אנצ`וקאל. מתחתינו מראה מדהים של כנסייה, לידה, המכבסה המקומית שהפעם אנו משקיפים עליה מלמעלה ובית קברות צבעוני. שילוב ססגוני ביותר. למזלנו, מתקיים כאן היום יום של שוק מקומי ואנו עוצרים להכיר את אורח חייהם של בני שבט המאם. טועמים מהדגים המלוחים, בוטנים טריים, פופקורן מיובש, מנגו ובננות קטנות אך מתוקות מאד. הגברים לבושים מעילי עור ומגפיים, והנשים בוויפיל עם צווארון לבן משונן, סרט שזור בשערן. ילד קטן מחזיק רוגטקה מגולפת בידו ולבקשתנו קולע בה ופוגע בול. הנשים אינן מבינות מאיפה צנחנו עליהן והילדים הולכים אחרינו ומסתכלים עלינו במבט משתומם.
מכאן אנו יורדים בירידה תלולה ומפחידה ואנו ליד נחל אחול. עוצרים ונערכים לארוחת פיקניק. הג`יפים מצוידים בכל טוב. שולחן עץ מתקפל, כיסאות, מחצלות ואוכל ללא סוף. התגייסות כללית ותוך זמן קצר זוללים כיד המלך. שוב מטפסים, הפעם לכוון קונספסיון, הנמצאת בראש ההר, ומשם אנו פונים לעבר טודוס סנטוס, עיירה מרכזית בקוצ`ומטנס, אשר את גבריה מאפיין לבוש אחיד ומיוחד - ג`ינס בפסי אדום-לבן עם בד שחור באזור החלציים, צווארון גבוה וכובע.
לפי הבגדים, ניתן להבחין לאיזה שבט שייך האדם, באיזה שפה הוא מדבר, איפה הוא חי ובמה הוא עוסק. הנשים לובשות וויפיל - חולצה - וחצאית רקומה. לכל כפר יש וויפיל בצבע ודוגמא משלו. כל הבדים נארגים ביד, ובדרך כלל מעטרים אותם ברקמה צבעונית. הדימויים המשמשים לאריגה הם דימויים מעולם המאיה -; פרחים, ציפורים וכו`. סוגי הבדים משתנים בהתאם לאזור האקלימי -; קלים יותר באזורים החמים וכבדים, צמריים באזורים הקרים.
בדרך כלל הגברים לא לובשים לבוש מסורתי. במשך דורות הם יצאו לעבוד בפינקות של הספרדים או בנמלי האוקיאנוס השקט וסיגלו להם שם את הלבוש של הספרדים. במקומות יותר עשירים שמרו הגברים על צביון הלבוש. הם יכלו לעשות זאת כי כשהאדמה פורייה, יש כסף ולכן לא הצטרכו לצאת לעבוד במקומות אחרים.
הספרדים השתמשו בחלוקה האתנית בכדי לעשות הפרד ומשול. כל שבט קיבל צבע ועיסוק. וגם אחרי שהספרדים עזבו את גואטמלה בשנת 1821, הכפרים נותרו עם אותם הבגדים, הצבעים והמלאכות. וכך, כיום, כל כפר לבוש אחרת ועוסק בעיסוק אחר.
במקום הזה התחילה מלחמת הגרילה ששיסעה את העם והשליטה טרור עד לפני כ- 10 שנים. נשימה אחרונה וממשיכים לעוד נוף ועוד מצפה, כפר ועוד כפר. נוף מדהים, העננים משתגעים בשמיים בסילואטות מדהימות. ושוב, עם חושך, מגיעים למלון פרמייר בואואטננגו.
קובאן
היום אנו עוזבים את ואואטננגו לתמיד. נחצה את הקוצ`ומטאנס ונמשיך לעבר מזרח-מרכז, לעבר יערות העננים של קובאן.
מטפסים במעלה ההר, הכול מיוער מסביב, יערות אורנים. שוב רואים את הרי הגעש של אטיטלן באופק. והעננים, גם היום הם שחקן ראשי. המראה הנשקף הוא שכבה של הרים, עננים משייטים ביניהם, שכבה נוספת של הרים ושוב עננים. העמק כולו נפרש לפנינו. ככל שעולים נעשה צחיח יותר. יורדים לדרך עפר. ליד כל בית יש מיכל גדול של מים. פעם בשבוע מגיעה משאית עם טנק של מים וממלאת את המיכלים. בנוסף יש גגון עם מרזב, האוסף את מי הגשמים למיכל.
ליד כל בית יש גם מתקן לכביסה המכיל 3 מאגרים -; למים נקיים, למלוכלכים ולמי סבון. זאת בנוסף למכבסות הציבוריות הבנויות גם הן באותה השיטה. באמצע הרמה אגן ניקוז מלא בולענים ונביעות של מים, משטחים גדולים עם בורות ענק פעורים בהם. כאן אנו עוצרים, כמנהגנו, לקפה של בוקר עם... עוגיות שוקולד-צ`יפ כמובן.
מתחילים לרדת מהרכס. בכפרים, נשים יושבות במרפסות ואורגות. באחד הכפרים עוצרים ונכנסים לבית, לראות את מעשה האריגה מקרוב. המשפחה מארחת אותנו בלבביות ובחום. כולנו סביב האורגת. אני ניגשת לצלם אישה זקנה והיא מתיפייפת ונעמדת לי בפוזה של שחקנית. לפתע מגיעה אישה עם חולצה בעלת רקמה יפהפייה. אני מראה לה על החולצה, עושה לה סימנים שהיא מאד יפה ואני רוצה לצלמה. לאחר טקס הצילום היא נעלמת לרגע וחוזרת עם חולצה עוד יותר יפה. אני מבקשת לקנות את החולצה אך הם מסבירים שזה לא למכירה. אבל מי יכול לעמוד בקסמיו של שמעון. לאחר שכולם הולכים הוא נשאר, מנהל משא ומתן והחולצה היא שלי.
יורדים לעבר נהר הצ`קסוי, ממולנו משולש אישיל המאופיין במלחמות הגרילה. הקהילה של האישילים אימצה את הגרילה ונתנה להם מחסה. כאן היה הבסיס ליציאה לפעולות. היה קל להתחבא בהרים. אנחנו נוסעים ישר וימינה, משמאל העלייה למשולש. הנהר מצד ימין -; צ`קסוי שתחילתו בריו בלנקו בקוצ`ומטנס וסופו במפרץ של מקסיקו. דרך ארוכה ומתמשכת. מספר נהרות זורמים מהקוצ`ומטנס למקסיקו. כשהצמחייה סבוכה, דרכי הברחות הסמים פשוטות. המעבר בין הגבולות הוא עניין של מה בכך.
סמים -; במאה ה-20 נחקר שבט במקסיקו שמקורותיו אצטקים. השבט היה נוהג לשתות צמח שנקרא היוטה (דומה לאגבות). החוקר (כתב את מגילתו של דון חואן) שתה את המשקה ועבר מסע רוחני גדול. צמח זה הוא אחד האלים של האצטקים. הרבה מטיילים הגיעו לנסות, חלקם לא חזרו וחלקם נותרו משוגעים.
עם תחילת הרפורמות האגרריות (חקלאיות), הממשלה מקצה הרבה שטחים לחקלאות וגידול בקר ביערות הגשם, בלי להשכיל להבין שהאדמה ביערות הגשם אינה המצע הנכון לגידולים אלה. אלפי דונמים של יערות גשם נעקרים. האיכרים מתחילים לגדל בקר וירקות בחוות ענק. היבולים מצוינים, אך כעבור כמה שנים מגיעה שנה קשה, אין יבול, הפרות מצטמקות -; מכיוון שהקרקע מאד דקה ומתחתה אדמת גיר, ולכן נוצלה רק שכבת הקרקע העליונה (ביער גשם השורשים של העצים אינם יורדים לעומק אלא מתפרסים לצדדים -; כי בגלל ריבוי המים אין להם צורך להעמיק). התוצאה הייתה, שטחים עצומים שאינם מניבים. לכן פונים התושבים לגידול שתמיד מצליח -; הקוקה, צמח הקוקאין. כל זה מתחיל בקולומביה, אשר תופסת את המקום הראשון בגידול הסמים. קולומביה מפתחת טכנולוגיה, מעבדות זיקוק שבהן מכינים את הסם (בניגוד לפרו ובוליביה שמשווקות את הסם הגולמי ונותנות למישהו אחר להרוויח). גואטמלה הופכת לדרך מעבר של הסמים מקולומביה, לעבר ארצות הברית.
אנחנו עוצרים כאן לפיקניק נוסף של צהריים בתרגולת המוכרת לנו כבר היטב. חוצים את הנהר על פני גשר, מטפסים מהצד השני. באחת עברנו לנוף הרבה יותר ירוק, עצים גבוהים הנלחמים על האור, הרבה יותר חם.
שבט הקקצ`י, מזג האוויר החם גורם לשינוי בלבוש. גופיות עם וויפיל אוורירי, בתים עם גגות קש, ג`ונגל סבוך, הרבה עצי בננות, עצים פורחים בכתום, סגול, צהוב ולבן. הרבה גוונים של ירוק. אלה הם יערות העננים -; מרבית המשקעים נחים בצורה של עננים על גג היער. המים שבעננים מתעבים כטיפות על העלים והגזעים, משם הם יורדים בטפטוף לקרקעית. יערות העננים הם מקום לח וצפוף מאד בצמחיה.
בסן קריסטובל פוגשים באגם. 6 אחר הצהריים, נוסעים ברחובות המתפתלים, המלאים ילדות החוזרות מבית הספר, לבושות חולצות לבנות וחצאיות סקוטיות. המורמונים נראים כאן -; הם באים להקים כנסיות ולנסות להעביר את האינדיאנים לדתם, תוך מתן עזרה ולימוד.
כדרכנו בקודש, עם חשכה אנו מגיעים לאזור קובאן. וכאן, ביער העננים, בגבול שמורת הביוטופ דה קצאל אנו לנים הלילה בלודג` מקומי. כבר הכניסה למלון עושה רושם מבטיח. אבל בהיכנסנו לחדר נעתקת הנשימה. חלונות ענקיים עם וילונות אווריריים קשורים בצורה מיוחדת ומאפשרים מבט החוצה. כל חדר פונה לכיוון אחר ואנו מחליטים להתעורר לזריחה.
לנקין
חמש בבוקר ואנו מתעוררים לזריחה מדהימה. ביתני המלון מוקפים ביער. באופק היער יש מעין אוכף הפוך, מתוכו מזדקר עץ יחיד והשמש זורחת לידו. הכול כל כך יפה מסביב. מצלמים ומצלמים ומצלמים. שלמה מגיע לארוחת הבוקר ומספר שראה את ציפור הקצאל, ציפור נדירה שמהווה גם את הסמל של גואטמלה וגם הכסף המקומי נקרא על שמה. הקנאה אוכלת אותי.
מטפסים בהרים, ביער העננים. לראשונה אנו רואים את עץ הסייבה -; עץ החיים של המאיה ומקום משכנה של ציפור הקצאל. ג`ונגל אמיתי. מטעי קפה, אוזן פיל, דטורה (את פרחיה מכניסים לכרית. הם עוזרים לשינה. אפשר להשתמש בהם להרדמה ממש). עץ עם גזע אדום הנקרא אינדיו דה סנידו -; האינדיאני העירום. פיקוסים מחבקים את העצים (עד שיהרגו אותם), ברומליות ואפיפיטים (טפילים) אחרים. על העצים קינים הנראים כמו בקבוקים ארוכים וצרים תלויים הפוך על העץ. אלה קינים של ציפור האורופנגולה הבונה את קיניה כך שהנחש לא יצליח להגיע לעומקם. אנחנו מתנהלים בדרך עפר, עליות ומורדות, נוף מופלא של הרים עם ערפילי הבוקר שטים ביניהם. לצדי הדרך עצי קקאו, עצים גדולים, פירות צומחים מהגזע ובתוכם שורות של פולים.
קקאו -; משמעות המילים צ`וקל אטל הן מים מרים. מכאן צ`וקולטה. זה היה משקה האלים, רק הם ובראשם מוקטסומה והכוהנים היו שותים את זה, מר כפי שהוא במקור. פולי הקקאו שימשו גם כתחליף לכסף.
לאחר כשעתיים מגיעים לפינקה -; חוות קפה מקומית, דור רביעי לקריאולים שהגיעו וקנו את השטח לפני 120 שנה. גרו כאן משפחה ומנהל עבודה והם פיקחו על האינדיאנים. הקפה הגיע לכאן, נשקל ונשלח לקובאן או לגואטמלה סיטי. בקומה השנייה יש מרפסת ממנה צופים על כל השטח של מטעי הקפה. כיום הפינקה משמשת את המשפחה לסופי שבוע, ומדובר במקום מוצלח בכדי לחזות כיצד חיה משפחה ספרדית במאות ה 17-18. מרפסות מכל הצדדים, ערסלים וכורסאות קש ומסביב הכול פורח בכל צבעי הקשת. אנו מתרווחים עם שתייה קרה עד שהצוות המופלא שלנו מכבד אותנו בפונדו שוקולד עם מלון שהכינו במו ידיהם.
עוד שעה ארוכה אנו נוסעים בדרך עפר המשתרכת במורד ההר עד שמגיעים לשער היציאה מהפינקה. בדרך מבחינים ברכב נוסף שהצטרף לשיירה שלנו. מתברר כי זהו דון רפאל, השותף הגואטמלטקי לארגון הטיול הזה. במפגש הנהרות של נחל צ`ילסקו ונחל פאנימה, עוצרים לקפה ורחצה בנהר. דון רפאל מצטרף אלינו. לא, לא לרחצה -; לקפה.
לאחר זמן מה של נסיעה אנו פוגשים בנחל הפולוציק ומעליו מונטני פיצרה בלנקס -; רכס האבנים הלבנות. דרך עפר צרה. לפתע באה מולנו משאית עמוסה לעייפה בקורות עצים, ואנו מתמרנים שעה ארוכה עד שמצליחים לעבור. אלפרדו אומר כי כנראה המשאית הובילה עצים שנכרתו בצורה בלתי חוקית, ולכן היא מתנהלת בדרך לא דרך. הפעם הצלחנו לעבור, אך כעבור זמן קצר שוב משאית מולנו הפוגעת בג`יפ הראשון, ג`יפ המדריכים המיומנים (איזו בושה עבורם). מתנהל משא ומתן כספי. נהג המשאית משלם במזומן ואנו בדרכנו לקובאן שם מחכה לנו סניורה בביתה הפרטי עם אוכל טיפוסי מקומי. בהמשך הדרך עוצרים באחד הכפרים לקנות מים ומוצאים חוברות מצוירות לילדים בהן מספרים את סיפור המאיה ומהן הם לומדים בבית הספר. על השטרות בגואטמלה מצוין סכום השטר גם בכתב מאיה.
קובאן, המקשרת בין החלקים השונים של גואטמלה, משמשת כעיר מרכזית באזור וגם כמרכז אימוץ הילדים בגואטמלה (כולל שוק שחור). העיר נמצאת בגובה של 1600 מטר עם אווירה סובטרופית (תת טרופי), מוקפת יערות, מצטיינת בגידול קפה משובח, מכרות פחם ונחושת. כביש מצוין מוביל מכאן ללנקין. בערב אנו יוצאים לפאב מקומי אשר מהווה מקום מפגש לתרמילאים.
סמוק שמפיי
את הבוקר אנו פותחים בטיפוס מתנשף (מאד מאד) למירדור (תצפית) סמוק שמפיי (Semuc Champey)-;שמשמעותו, הנהר הנעלם, בשפת הקקצ`י. אזור קרסטי בו נהר הקהבון נכנס לנתיב צר ונעלם בתוך הסלעים. חסרי אוויר אנו מגיעים לתצפית, אבל המראה הנשקף משאיר אותנו לגמרי בלי אוויר. הכול מיוער מסביב, ולמטה, מערכת של בריכות מדורגות בצבעי כחול-ירוק-צהוב. כמו מהאגדות. מי הנהר שאין להם נתיב מוצא יוצרים בריכות שהמים ממלאים אותן מלמטה. 11 בריכות הנתלות על נהר שלם מוקצף עם זרם אדיר. בגלל אבן הגיר הבריכות מקבלות את הצבעים הירקרקים המיוחדים להן.
המאיה האמינו באל המים הנמצא בכל מקום, בעולם התחתון ובעולם העליון. פולחן המים היה מתחת לאדמה, בתוך המערות ובנחלים.
ירידה תלולה במעבה היער ואנו על שפת הבריכות, חוצים בעדינות על האבנים לצד השני והולכים מסביב, בזהירות רבה, למקום שבו מצד אחד מי הנהר נכנסים במפל בין הסלעים ומצד שני נובעים מבין הסלעים ונשפכים לבריכות. שוב אנו חוזרים לצד השני ועכשיו מגיעה שעתנו להתענג. שעה ארוכה אנו משכשכים בבריכות, יופי מהמם מסביב -; מי אמר שהחיים אינם גן עדן של בריכות!!
לקראת צהריים אנו עוזבים בכאב לב את המקום וממשיכים בדרכנו לעבר קנדלריה. דרך עפר צרה והנוף משתנה לנוף קרסטי. אחרי קמפור, "יער אבן" מדהים. גבעות נראות כמו קרמבו בגלל הסלע הגירי והמים שחוצבים בו. דולינות, סלעי אבן. מגיעים לגשר על פני הנהר, עשוי לוחות עץ, שרב בהם הנגלה על הנסתר -; ממש "חורים שחורים". לא ברור לי איך נעבור לצד השני. הפתרון נמצא בהזזת הלוחות קדימה ככל שהמכונית מתקדמת. כך בזהירות עוברת מכונית אחר מכונית. נושמים לרווחה.
בדרך, חוזים בשבט הקקצ`יל. הגענו לעולם אחר. בתי עץ עם גגות קש, מקומיים פעורי עיניים מסתכלים בנו בתדהמה. קבוצת נשים מכבסת בנהר, הילדים משכשכים במים. הג`יפים נעצרים והם פותחים כולם במנוסה אדירה במעלה הגבעות. גם קופסה עם מצרכי מזון לא גורמת להם לחזור. שאר הג`יפים מתחילים בנסיעה אבל אני לא מוותרת. לאט לאט אני מתקרבת לנערה ומצלמת אותה. אני מחייכת חיוך רחב ומושיטה את המצלמה לפני, כך שתראה את התמונה. הנערה קולטת, תופסת את המצלמה בידה ופורצת בצחוק. היא קוראת לחברותיה לבוא אך הן מסרבות. קוראים לי מהג`יפ אך אני בשלי. מצדי שישאירו אותי כאן. רק לאחר קריאות נוספות הן מתקרבות והנה אני מוקפת בהן. הן מתיישבות לצילום קבוצתי. זהו, לאחר שהרגשתי שנפלו המחיצות אני יכולה להיפרד מהן ולהמשיך בדרכנו.
כאשר עולים לכביש הראשי כבר ממש חושך בחוץ. עוד נסיעה קצרה ואנו נפרדים מהמכוניות במגרש חניה. כל אחד מצטייד בתיק עם ציוד מתאים ללינת לילה ויוצאים בצעידה ביער לעבר המלון. חושך הפנסים שלנו מאירים לנו את הדרך עד שרואים מרחוק אורות מבצבצים. המלון שלנו הלילה בנוי מצריפונים עם שירותים משותפים ל-3 חדרים. אלה שרותי לוקסוס, אשר בצידם האחד הפונה לחדרים. יש קיר ודלת, אך מצידם השני הם פונים חשופים ליער. גן עדן אמיתי.
לתחילת הכתבה
מערות קנדלריה
בבוקר השכם אנו מגלים את כל סודות גן העדן, את היער והמקום הקסום בו ישנו הלילה. חיוך רחב לטבח והקפה מוגש לנו עוד לפני שעת ארוחת הבוקר. ממש לצד המלון, על גבעה, מערת נטיפים גדולה ויפה אשר בה אנו מטיילים כשעה בעזרת פנסים. קפה ושוקולד (מתנת בעל המלון לכל אחד מאתנו) ואנו שוב צועדים ביער לעבר המכוניות שלנו, הפעם לקראת אטרקציה מיוחדת במינה, שיט אבובים במערת נטיפים.
צועדים בשביל שנקצר הבוקר, בשבילנו במיוחד, במעבה קני הסוף, כל אחד עם אבוב בידו, עד פתח המערה. אני מקבלת אבוב גדול מדי וקשה לי להגיע עם הידיים למים ולהתקדם (זו אחת הבעיות של הגמדים) עד שאני מתחלפת עם המדריך המקומי ועכשיו מתחילה ליהנות מהשיט, מהנטיפים, מהחושך ומחלונות האור שנפערים מדי פעם במערה עם מסגרת צמחים ירוקה מסביבם. לעתים יש קבוצת סלעים וצריך לרדת מהאבוב ולעבור אותה ואז לחזור ולשוט. בשלב מסוים אנו מתחברים ברגלינו, האחד לאבוב של השני, ומשייטים כולנו בכיף עד הסוף המר. כן, כן לכל דבר יש סוף.
חיות לפי המיתוס של המאיה:
ציפור הקצאל -; נוצותיה הארוכות והיפות קישטו את הכוהנים הגדולים. למוקטסומה היה כתר של 1000 נוצות קצאל.
יגואר- ראשו ועורו שמשו את הכוהנים, בעמדם על הפירמידות, כאמצעי להאדרת כוחם ומעמדם.
טווס - מראה את הנוצות, משוויץ. הטווס אפיין את אל המים -; טלאלום או צ`אק. (הבורות שנפערו נקראו העין של צ`אק. עין -; טבור העולם.)
תנין - עשוי מג`אד -; חיה מסוכנת והרסנית, קשורה גם היא לאל המים.
הצב - היה בשביל המאיה חיה מלכותית. הצב מסמל את הדואליות. הוא חי גם על האדמה וגם במים ועל כן מתווך בין העולמות. בשריון השתמשו לתיפוף.
נחש - כל הנחלים בפטן נכנסים לאדמה והמאיה לא יודעים לאן הם נעלמים. הם האמינו בעולם התחתון והעליון ולכן, חיות כמו הנחש, שחיות על-פני האדמה ונעלמות בתוכה, נחשבו למתווכות ולמקשרות בין עולם האדמה ועולם המוות.
נחש הנוצות (קצאל קואטל) - לפי המיתוס של המאיה : נחש הנוצות ירד לתוך האדמה כדי להבטיח את רוח העצמות של אנשי המאיה. האל אמר לו -; אם תנשוף בקונכיה, אתן לך את העצמות האבודות בכדי שתעלה אותן לעולם שלנו. בעזרת הנמלים והחרקים הוא שבר את הקונכיה, ברח לו מהעולם והביא את האדם. האל הזה יכול להמית אותך בג`ונגל, להכיש אותך, והוא גם מטפס על העצים.
ינשוף - מסמל בעולם המאיה חוכמה. חוכמה מסמלת את מעמד הכהונה והשמאניות. ינשוף רואה בלילה, רואה בעולם החלומות. שמאן מבין על-פי חלומותיך מה הן בעיותיך.
קוף - על-פי המיתוס האדם השני יצא מהקופים. לכן המאיה לא אוכלים קופים ולכן יש הרבה קופים, הם פשוט לא נכחדים.
ארנבת - עם בריאת העולם, כשיצאו השמש והירח לא הייתה להן תנועה. אלוהים לקח ארנבת, זרק אותה לירח ואז החל הסיבוב שלו. אם תסתכלו בירח מלא תוכלו לראות ארנבת. הארנבת מקודשת אצל המאיה, לכן בדרך כלל לא צדו ארנבות.
קונכיה - סמל לעושר.
נסיעה על כביש מצוין של כשעתיים, נכנסנו למישורי פטן. המדינה בראה את יער הגשם בכדי לאפשר גידולים חקלאיים, אבל במקום בו היה יער גשם, הקרקע מנוצלת ולא ניתן לגדל כמעט כלום. כך נותרו מישורים גדולים ללא גידולים וללא יער גשם. התושבים נותרו ללא הריאות הירוקות של יער הגשם וכך נוצר שינוי אקלימי.
חוצים את נהר הפסיון על גבי דוברת עץ (ממש מחזה מהסרטים) וישר למסעדת דרכים. כאן מחכה לנו אחת החוויות הבלתי נשכחות של הטיול. 2 ילדים קטנים מתקרבים לשולחננו ובוחנים אותנו. תוך כדי שאנו מאכילים אותם מצלחותינו, שמעון מתחיל לנהל אתם דו-שיח בעזרת פעלולי ידיים. כשהאווירה מתחממת הוא מסריט אותם ואז מראה להם את הסרט. הילדים פורצים בצחוק קורע לב עם דמעות בעיניים. הם מבקשים שוב ושוב לראות את עצמם ובכל פעם פורצים בצחוק מחדש. כולם נעמדים מסביב ומצלמים את המחזה. צחוקם עוד יהדהד בלבנו ימים רבים.
בהמשך הדרך מופיעים יערות הג`ונגל בכל הדרם עד שלקראת אחר צהרים אנו מגיעים לאזור פלורס (Flores), למלון של דון רפאל -; וילה מאיה - ליד אגם השוכן בלב שמורה פרטית. להפתעתנו, מזג האוויר מצוין, אין כל זכר לחום הכבד וללחות המאפיינים את יערות הגשם בכלל ואת מישורי פטן בפרט. אין יתושים שמהם הפחידו אותנו כל כך. בערב -; מסיבת סיום לג`יפים, לשלמה ולמלווים הגואטמליים. את המסיבה לסיום הטיול נערוך מחר.
גואטמלה סיטי
בוקר יפהפה. גם היום מזג האוויר מצוין. כנראה שאדון המקום, אח קקאו, אוהב אותנו. אנחנו יוצאים עכשיו לאתר טיקאל הנמצא במעבה הג`ונגל של יערות הגשם לכבד את זכרו כאחד מבני המאיה.
בתקופת השגשוג, הייתה כאן עיר שחיו בה לפי הערכות החוקרים כ-100 אלף תושבים. אחת הערים הגדולות הידועות לנו בתקופה שלפני 1400-1200 שנה. סביבה טרופית, חמה, לחה, עם הרבה מים, אך עם בעיה באגירתם כי הם מחלחלים. המים הם משאב נדיר ולכן האל החשוב ביותר הוא אל הגשם -; אדון צ`אק. מאז שהמאיה נטשו את המקום, הג`ונגל כיסה הכול. כשהפירמידה הראשונה נמצאה, לפני כ-120 שנה, רק החלק העליון שלה היה גלוי. בכניסה עץ סייבה ענק.
בני המאיה דימו את עץ הסייבה לעולם כולו: שורשים -; עולם תחתון, העץ -; העולם שלנו, הצמרת -; העולם העליון.
לכך מצטרפת חלוקה ל-4 רוחות השמיים שלכל אחת מהן ניתנו צבע ומשמעות:
אדום - מזרח, צבע השמש העולה, מסמל התחלה חדשה.
שחור - מערב, כצבע הלילה, מסמל מוות, סוף.
צהוב - דרום, כצבע השמש בצהריים.
לבן - צפון, מסמל את העולם הלא נודע.
ירוק - במרכז, עץ הסייבה הירוק הוא במרכז החיים.
ממשיכים ללכת ביער ולצידנו עץ ענק ממדים שנפל. על כל עץ שנופל -; כל היער חוגג. הטרמיטים חופרים בו, הפטריות צומחות, העץ מתפרק וזה המזון של הג`ונגל.
עוד מעט ואנו מגיעים לפירמידה מספר 4 -; פירמידת השמש, פירמידת הזריחה -; נקראת גם הפירמידה של 2 הנחשים - הבן של אח קקאו בנה אותה בשביל עצמו. היא הגבוהה ביותר בטיקאל, כ-70 מטר. הפירמידות הן תמיד עם מדרגות ותמיד פירמידות דואליות, כלומר, צריכות תמיד להיות שתיים אחת ליד השנייה, הן נבנות בזוגות.
אנחנו מטפסים עליה. היא עשויה מדרגות עץ (לא שיחזרו את המדרגות המקוריות). מלמעלה נפרש לפנינו גג היער. ים גדול וירוק שמעליו צומחות רק ראשי הפירמידות. בכוונה בנו את הפירמידות יותר גבוה מהעצים, בכדי להגיע לאור, ידע חדש נפתח. מכאן מתחילה התרבות לצמוח. הפירמידות מוארכות כלפי מעלה וצרות בכדי לדמות עצים.
מכאן רואים 2 פירמידות אחת מול השנייה. האחת של הכהן הגדול והשנייה של אח קקאו, וכן את פירמידה 3 -; הפירמידה של היגואר, את הפירמידה של העולם האבוד, הנמצאת בין עצי הסייבה, וכן את פירמידה 5 -; כוכב הצפון. גם הכוהנים שעמדו למעלה, בראש הפירמידות, ראו זה את זה.
אדם מטפס על העץ ורואה בפעם ראשונה את הים הירוק של צמרות העצים, מבין מה זאת טופוגרפיה, מהי גיאוגרפיה. ניתן לראות למרחק של כ-50 ק"מ, כלומר ניתן לראות את ההוריקן מגיע, הגשם המגיע.
בבוקרו של היום הקצר של השנה, עת היה עדיין חשוך, יצא הכהן למרפסת של הפירמידה, צבועה באדום-לבן ובגובה של 70 מטר, עם התלבושת של הטוטם שלו -; החיה. למשל, ליגואר הייתה תלבושת של יגואר עם הראש של יגואר ונוצות. למטה ראו רק את דמות היגואר והקטורת והאש מהצדדים, והוא היה אומר כי השמש הולכת להיעלם, צריך לספק לה דם, כלומר, להקריב קורבנות.
כדור האש עולה ועולה ותוך כדי שהשמש מתחילה לעלות הוא מקריב קורבן אדם, מראה את הלב לכולם והנה השמש עולה (בגובה, מקדימים לראות את הזריחה). כל יום זורחת עוד שעה. אלפי אנשים עומדים למטה וצופים במחזה- רקדנים, קטורת, ושאר סממנים טקסיים. הם רואים רק את היגואר או הציפור -; לפי דמות החיה של הכוהן -; ולא את הכהן עצמו. המעמד הזה נותן לו את היכולות האלוהיות, את הכוח.
הכוהנים שלטו בפחד, ביראה. 100 אלף איש מבצעים את הטקסים 3 פעמים בשנה על ידי הקרבת קורבנות, פולחן, ליקוי חמה. בטקסים אלו ידעו כיצד לנצל את הפחד של האי-מודע, של המוכר והלא מוכר. המאיה הקריבו מעצמם. הכוהן היה מחליט מי הקרבן (לרוב, השחקן הטוב של הקבוצה המנצחת. או בן אחד מכל משפחה). כאמור, האצטקים הקריבו לרוב בני שבט אחר, ולא משבטם שלהם.
הפירמידה היתה צבועה באדום (זריחה) והדו שלה בשחור. כל החלק העליון היה עטור בציורי נחשים.
בטיקאל יש כיום 8 מקדשים משוחזרים. חיו כאן 80-100 אלף תושבים והיו כאן כ-4000 מקדשים, כלומר עדיין רב הנסתר על הגלוי. משערים שעסקו כאן בעיקר פולחן וחקלאות.
אנו ממשיכים לעבר פירמידת העולם האבוד -; פירמידה זו מזכירה את הפירמידות של מקסיקו. בתחילה חשבו, בשל המבנה שלה, שהיא הייתה הראשונה בטיקאל. מאוחר יותר הבינו שהפירמידה היא מ-600 לספירה, לאחר שהוקמה עיר האלים במקסיקו, שהייתה מרכז התרבות הכי גדול. בתקופה ההיא, כבר היה סחר עם מקסיקו והארכיטקטורה מועתקת משם. במקור היו 4 פירמידות אחת מול השנייה, ומאוחר יותר יצרו להן בסיס משותף ואיחדו אותן לפירמידה אחת.
המיוחד במקום הזה -; זה היה המקום שבו ישבו האסטרונומים - ליקוי חמה, יום קצר, יום שוויון (בין חושך לאור), יום ארוך -; הכול נקבע כאן. יש לפירמידה זו קשר עין עם פירמידה 4 -; פירמידת הזריחה, והיא צופה על כל האתר, מסתכלת על כוכב הצפון ומהלך הכוכבים.
חישובים מדעיים - נערכו אצל המאיה אלף שנה לפני אירופה וכ-600 שנה לפני המזרח. בשנת 400 לפני הספירה הם הכירו את ה-0 ומשמעותו. אנחנו עורכים חישוב על בסיס עשרוני והם ערכו חישוב על בסיס 20. הם ידעו שכדור הארץ מסתובב, היו להם את כל הנתיבים הירחיים -; האסטרונומים הראשונים.
אנו צועדים מעט ומגיעים לשבעת המקדשים -; 7 ארמונות קטנים בהם היו גרים הכוהנים. כאן הם היו מנהלים חילופי ידע ביניהם. במקום זה יש עדות ל-3 מגרשי כדור שהיוו שעשוע, בידור ל-100 אלף איש שהיו כאן.
למאיה היה משחק כדור אשר עבר גם לאצטקים. הלוחמים היו לבושים עם מגן עור בצורת X (הסימן X אצל המאיה הוא סימן של אצולה). הכדור שקל 4 ק"ג והיה מורכב מגומי -; ביערות הגשם יש עצי גומי. אסור היה לגעת בו בידיים או ברגליים וצריך היה להכניס אותו לסל בעזרת המרפקים. הכדור אפיין את השמש והיה צריך לתת לו כל הזמן תנועה (השמש צריכה לזרוח כל יום מחדש). מי שהיה מנצח -; הקפטן, היה מוקרב על המקדש הגדול של המאיה. זה היה כבוד גדול להיות מוקרב. ריבועי העץ שאנו רואים כאן הם כנראה שרידים של קברי המפסידים. בכל אתר מאיה יש מגרש למשחק כדור.
ממשיכים לעבר פירמידה 5, פירמידת הצפון -; מלכת ספרד תרמה את הכסף לשחזורה כמתנה לבתה. מצאו כאן כלים של קראקול ולא של טיקאל -; בובות שחורות וצדפות של פולחן המוות שהיה נהוג בבליז ובקראקול. הייתה כנראה מלחמה מאד גדולה של טיקאל עם שכנותיה ומצאו מתחת לפירמידה הרבה אוצרות השייכים לעיר אחרת.
מהפירמידה הזו צפו לכוכב ונוס ולכוכב הצפון וידעו את מסלולם. בלוח השנה של מאיה יש גם את המסלול של ונוס. הם ידעו מתי כוכב הצפון מגיע, ואיך הכוכבים נעים במסילתם. מי שעמד כאן ידע מתי יגיע הגשם ועל כן הייתה לו חשיבות מאד גדולה.
הליכה נוספת ואנו מוצאים עצמנו בארמון של המלך אח קקאו. הארמון והשוק, הבתים של בתי-הספר (ללחימה, לחקלאות וכו`) נמצאו בתוך המרכז הרוחני, שם הכוהנים היו מלמדים את כל המיתוסים והשירים. אנחנו נכנסים דרך "החצר האחורית", תחילה לארמון, ביתו של אח קקאו. בארמון חי המלך ומשפחתו (הכוהנים חיו במקדשים באקרופוליס). בחצרות הפנימיות היו האספות שהוא היה מכנס וכאשר היה צריך להגיע אל העם, הוא היה עולה למעלה אל פירמידת היגואר (פירמידה 3) הנמצאת במתחם. זה היה הארמון המפואר ביותר.
אחד הדברים המיוחדים של טיקאל היא קשת מאיה. למאיה לא היה שימוש בגלגל ובקשת -; קשת מאיה היא המשולש: 2 אבנים בודדות מונחות ב-60 מעלות. האבן למעלה מונחת עליהן. הם היו בונים את החדרים שלהם עם קשת מאיה וקשת מאיה הפוכה. האבנים אינן מודבקות אלא רק מונחות אחת על השנייה. למה למאיה לא היה שימוש בגלגל? בג`ונגל אין שבילים וכיכרות ולכן לא היה צורך בעגלות, מרכבות או מריצות.
מסיימים בירידה לעבר הפלאזה ופירמידת אח קקאו עם אסטלות מ-2 צדדיה.
כל מלך הקים לעצמו אסטלה -; לוח אבן שעליו הייתה כתובה ההיסטוריה שלו. כל 20 שנה בנו אסטלה. אם מלך שלט 40 שנה -; היו לו שתי אסטלות. לאח קקאו היו 2 אסטלות. ליד כל אסטלה היה מעין מזבח שהיו מביאים אליו פרחים ומעשר (עשירית מהתבואה). הסמל הראשון על האסטלה הוא שם המקום ושם המלך. כותבים שורות כשלכל שורה יש מספר וציור -; ממתי האסטלה והיסטוריה נוספת.
לכיכר הרבה שכבות. כאשר חפרו כאן, מצאו שרידים של קומות/שכבות נוספות ובין שכבה לשכבה מפרידות 52 שנים (יש 7 שכבות שנחפרו). זה קשור למחזור החיים ולוחות השנה. כל 52 שנה השמידו את היבולים וחיכו ליום הדין, וכשזה לא הגיע, התחילו מחדש. אדון קקאו נקבר בפירמידה, למרות שהפירמידות לא היו מבני קבורה במקורן, אלא מבנים פולחניים. לכל המקדשים של האקרופוליס היו פסלים של אל השמש ואל הירח, של צ`אק- אל המים ומאחורי שלושת אלו, של האלים האחרים.
במאה ה-9 לספירה, טיקאל מתחילה ליפול ומתחילה בריחה לכיוון ההרים והאגם. יש כמה תיאוריות שרצות במקביל והמנסות להסביר את הסיבות לכך:
העם מתמרד, מרד פנימי, העול כבד מדי. ייתכן ואי דיוק בתחזיות של הכוהנים גרם להטלת ספק הייתה בריחה מטיקאל כי הייתה מלחמה עם קראקול, אשר האחרונים ניצחו בה והקריבו את הכוהנים (שנשאו אתם את התרבות והידע) ואת הילדים (העתיד). מפגעי טבע -; הוריקאן, הצפות, גשם או מגפה. היום עובדים בין 80-100 איש במשך 10-15 שנה לשחזר פירמידה. מביאים את מומחי הכתב לפענח את האותיות והמספרים. גילוי הפירמידות כיום נעשה בעזרת מכשיר לוויני של נאסא, ומקלות רנטגן. עבודה הנעזרת בטכנולוגיה, אך נערכת ידנית.
את הסיור המרתק הזה אנו מסיימים בארוחת צהריים באתר, התארגנות ומבט אחרון לאגם היפה במלוננו ולתנין המשייט להנאתו במימיו, ועולים לטיסה קצרה המביאה אותנו לגואטמלה סיטי. בערב, מסיבת סיום. חברינו חוזרים הלילה ארצה ואנחנו ממשיכים ל-3 ימים נוספים באנטיגואה.
אנטיגואה והביתה
אין הרגשה יותר נעימה מאשר לחזור למקום שהשאיר בך טעם חזק של עוד. עם בוקר אנו חוזרים לאנטיגואה, הפעם שנינו לבד והפעם למלון פוסאדו רודריגו הנמצא ממש במרכז רחוב הקשת. כאן מקבלים אותנו בחיוך רחב. החדר שקיבלנו הוא גדול ויפה, עם רהיטים עתיקים ומרפסת פנימית פרטית, אך הוא ממוקם בדיוק ליד להקת מרימבה שמנגנת כל יום בשעות הצהריים. אנחנו מבקשים חדר אחר ומיד פותחים לפנינו דלתות של כמה חדרים, בכדי שנבחר, והכול עם חיוך ורוח טובה.
למלון 3 חצרות פנימיות. האחת, ראשית, שבמרכזה עומד עץ עתיק המוקף צמחים ומטפסים. באחת הפינות כרכרה עתיקה, בפינה אחרת פרוסים דברי רקמה צבעוניים למכירה ולהקת המרימבה על ששת נגניה מנגנת בו כל יום כמה שעות. בחצר האחרת, שבה בחרנו להתגורר, ניצלו את החורבות העתיקות שנותרו מרעידות האדמה בצורה יפהפייה ובנו בתוכן בריכת מים, מזרקה, צמחים ופרחים ושבילי הליכה נחמדים.
חדרי המגורים התוחמים את החצרות מוקפים מרפסת מקורה ובה כורסאות ושולחנות הסבה. הכורסאות, חלקן כורסאות נדנדה. אנחנו מבקשים יפה ומביאים לנו כורסאות נדנדה לפתח חדרנו. החצר הנפלאה, רעש המים מהמזרקה -; אין טוב מכך לתפוס התרגעות לאחר הטיול.
מדי פעם אנו יוצאים לגיחה לרחובות, מכניסים את ראשנו לתור את החצרות היפות ואז מגלים את הנסתר שאין מבחינים בו מבחוץ. לעתים מסתתר בפנים בית קפה או מלון עם חצר משגעת ולעתים מוצאים שוק שלם בפנים, חצר בתוך חצר, חדר בתוך חדר. חזיתות הבתים בני הקומה או שתיים, צנועות וצבעוניות. אין בתים מפוארים. רק הכנסיות מתנשאות לגובה.
באחד מטיולינו אנו מגיעים כמעט לקצה העיר, למשתלה עם בית קפה -; Vivero Ascelonia- היש רעיון יפה מזה, בית קפה בתוך משתלה. יום אחר שיטוטינו מובילים אותנו לקצה אחר של העיר, שם מפתיע אותנו ביופיו מלון קונטה דה לפלורנס. בדרכנו חזרה אנו מגלים לא רחוק ממנו מאפיה עם עוגיות נפלאות. וכמובן, אנו חוזרים בשמחה לקפה פרננדו וגם מגלים את קפה פרידס הנמצא ממש ליד מלוננו.
השווקים היפים אשר גם אם אינך קונה (כי קנית כבר הכל בצ`יצ`יקסטננגו). זה כיף גדול להסתובב וליהנות מהצבעוניות שלהם והאנשים הנחמדים ברחובות ובשווקים. באחד הבקרים אנו לוקחים מונית ונוסעים במשך כמה דקות לשולי העיר למוזיאון המוסיקה -; קאסה קוחום, אשר הסרט האור-קולי שלו מהווה לנו סיכום נפלא לטיולנו.
רק כאשר אנו מסתובבים כך, ללא מטרה מוגדרת, בסמטאות, אנו מתחילים להבין את סוד קסמה של אנטיגואה. אנו עוזבים אותה עם טעם גדול של עוד. ביום ד` אחר הצהריים מתחיל מסענו הגדול חזרה הביתה.
לחלקה הראשון של הכתבה לחץ כאן
טיילו ונהנו: תמר ושמעון
כתבה וצילמה: תמר יוחאי
תודה מיוחדת לעדי אופנהים שהסכים להיות האבא שלנו לשבועיים ולהוביל אותנו במסתורי המאיה, עזר לנו להבין את רוח המאיה ואולי גם קצת את עצמנו, ואשר כל המידע המופיע כאן שאוב ממנו (למעט השגיאות ואי הדיוקים שקשורים לבאגים בהבנתי)
