עושים צמות בליווינגסטון
בישראל יש לנו חתולה. היא אימצה אותנו לפני יותר מעשר שנים כשנעמה ואני גרנו בגן חיים בשכנות למעון חתולים. לא קראנו לה בשם כדי לא להיקשר אליה, ובינתיים היא נגררת אחרינו לכל מקום. כאשר אנחנו עוברים בית, היא משתגעת למשך שלושה ימים, ועוברת מפינה לפינה בשיטתיות ובאיטיות בכדי להכיר את המקום החדש. לאחר מכן היא נרגעת ונכנסת לשגרה. בגואטמלה כשבוע וחצי היינו חתולים ולאחר מכן נרגענו. היתה לנו תמונה של המציאות כאן. אנחנו מכירים את האוכל, את הכבישים, את המילים החשובות בשפה, ואת אורח החיים של האזרח הפשוט. עכשיו נותר להנות מפירות ההתאקלמות, בלי הפתעות מיוחדות.
כך טעינו לחשוב. המכונית שלנו מתנהלת היטב על כביש אספלט מצוין בדרך לריו דולסה (Rio Dulce). הדרך נוחה, אנחנו שומעים אריק אינשטיין, ונזהרים בסיבובים אחרי שראינו טריילר הפוך באחד מהם. לפתע אנחנו רואים לפנינו משאית עמוסת אנשים, המזדחלת לאיטה, אנחנו עוקפים אותה נדהמים. כאשר אני כותב משאית, כוונתי למשאית פתוחה, וכשאני אומר עמוסה כוונתי לכך שאשכרה אנשים נוזלים ממנה מרוב צפיפות. אחרי רגע קצר אני עוצר ומחכה דקה ארוכה שהמשאית תחלוף אותי. לא, לא טעינו, אכן "משאית אנשים". נעמה שואלת אותי אם לא כדאי לדווח למשטרה, ואני אובד עצות. המראה מזכיר לנו ימים אפלים שבהם הובילו אנשים כבהמות אל מותם. אני עוקף את המשאית שוב ונעמה מצלמת -כדי שהשוטרים יאמינו לנו. באותו רגע לא שיערנו שבעוד שלושה ימים, תמונה כזו לא תמשוך מאיתנו יותר ממבט חטוף. החתול מסתגל לכל חידוש.
בריו דולסה אנחנו מתמקמים על הגדה של הנהר לשני לילות. יום אחד מנוצל לפעילות מים כיפית - שחיה, סירת פדלים, ואופנוע ים שארבעתנו נראים עליו כמו הודים על קטנוע בראג`אסטן. למחרת מפליגים לליוינגסטון..
העיירה ממוקמת על שפך הנהר לים והגישה אליה רק באמצעות סירות. הדרך בנהר יפהפיה - פרחי מים בכל עבר, בקתות על הגדה, איים עמוסי ציפורים מקננות, ולבסוף קניון עמוק וצר בואכה ליוינגסטון. אנחנו עוצרים באחת הבקתות להפסקה, נעמה ואני שותים מיץ קוקוס קר, הילדים מסתכלים אל תוך הבית בסקרנות. מבנה עץ על כלונסאות, על הקירות פוסטרים מהוהים, על הרצפה לכלוך, ובחוץ מזח קטן לגישה. במרפסת תינוקת בערסל. מתחתיה שלולית פיפי. רקון שמחפש אוכל מסתובב בבית והילדים מנסים להדוף אותו החוצה עם מקל. קאנו עץ ועליו שלושה ילדים מגיע למזח. הילדה הצעירה שבהם, כבת שלוש, קושרת את הסירה. הם נכנסים לקנות כמה מוצרי יסוד בבקתת המכולת. החתול שבנו מסדר שוב את הקלפים שבראשו. גם זו גואטמלה.
בלווינגסטון המון תיירים, מוסיקת רגאיי, וכושיות שמשדלות כל בחורה לעשות צמות. כשאין בחורות - ילדות. וכשכולן עם צמות, הן מסוגלות לשכנע גם גבר מקריח. המחיר לפי הצמה, ולקרח בקבלנות. ברחוב מוכרים לביבות מטוגנות עם סוכר (ספינג`) ואנחנו אוכלים בתור פרומו לחנוכה. לידנו מצלמים שתי תיירות לסרטון על האיזור. גם בארץ יש לביבות, ותיירות. בסך הכל גואטמלה וישראל דומות, לשתיהן אותם צבעים בדגל, לביבות מטוגנות, וסרטון על תיירות. צריך להביא לארץ את הרעיון של "משאית אנשים" ולהמשיך בכיוון של העמקת העוני וחסכנו טיסה מפרכת. בדרך חזרה הסירה שטה מערבה לכיוון השקיעה. ארבעת החתולים יושבים בשקט וברגיעה ומביטים בבוהק האדום המשותף לכל הבתים בהם ביקרו. לשתיים מהם שזורות צמות.
לתחילת הכתבה
הארי פוטר בפלורס
אנו נפרדים מריו דולסה היפה ונוסעים צפונה לעתיקות טיקאל (Tikal). בדרך אנחנו רואים אנשים עובדים בצדי הדרכים, סוחבים עצים חופרים, מעמיסים, וקוצרים עם המאצ`טה את אינסוף העשבים השוטים. מדינת נמלים. "משאית אנשים" עוצרת ואוספת עוד נוסעים בדרכם לעבודה, הקיבולת שלה אין סופית. אנחנו עוקפים. בפלורס (Flores) המרוחקת כחצי שעת נסיעה מפארק העתיקות, אנחנו עוצרים על גדות אגם. גלעד ואני הולכים בערב בין רחובות פלורס הקטנה. בכיכר הציבו עץ חג מולד ענק חרוטי, וגלעד נכנס לתוך חללו עם הנוצרים הצעירים. אני עונה לו על כמה שאלות בנוגע לאלוהים, פותר לו עוד בעיה בנוגע לחלוקת העושר בין העמים, וקונה לנו גלידה מקומית. לחתול הזה עוד לא נגמרה ההשתגעות הרגילה של ההיוולדות לעולם.
פעם בשיעור של פרופסור מנחם פיש מאוניברסיטת תל אביב הוסבר לסטודנטים לפילוסופיה על "זהות הבלתי נבדלים". הפרופסור שאל את הסטודנטים- מהו העיקרון שלפיו הוא יודע כי החתולה שלו שיצאה מהדלת הראשית לפני חמש דקות היא אותה חתולה שנכנסה מהמרפסת הרגע ושמה מיצי. על כך העיר אחד התלמידים - שבכלל לא בטוח שמדובר באותה חתולה... אנחנו כחתולים מנסים לסדר את העולם בראשנו והוא מצדו ייתכן ואינו מסודר כלל.
בטיקאל פירמידות בנות מאות ואלפי שנים משמשות כמגרש משחקים לילדים. מדריך תיירים הסביר כי נדרשו אלף שנים להשלים את בניית הפרוייקט. הולנדי אחד הסתכל עלי נדהם, ונכנס איתי בשיחה.
- גם אצלכם יש עתיקות, לא?
- כן, וגם אצלנו יש פרויקטים שלא יסתיימו עוד אלף שנים.
יותר מאוחר אני אנסה להבין את ההגיון שבבניית המקדשים הללו. אולי בכדי לספק עבודה להמון העם, אולי סתם טיפשות ורשעות ושיגעון גדלות. אני מדמיין את עשרות אלפי האנשים מרימים סלעים מעלה בשורות ארוכות, ורואה לנגד עיני את גלגולם המודרני כפי שראינו בסן מרקוס (בכתבה הקודמת) ובצידי הכבישים.
בדרך לקובן (Coban) אנחנו רואים לראשונה גואטמלי קוצר עם מקצרה חשמלית ולא עם מאצ`טה. אנחנו ישנים לילה בלתי נשכח בעיר הזנוחה הזו. בלתי נשכח, כי שם ראינו את הארי פוטר ארבע שהגיע זה עתה לקולנועי העולם. נעמה ואני רעדנו מפחד שעתיים בעוד גלעד ותמר מצחקקים בכל פעם שיצור מכושף נזרק לבור סכינים אפל. לאחר שהארי וחברו רון שתו את השיקוי הפולימיצי, הפסקתי לעקוב אחרי העלילה, והצלחתי לחשב שילד מערבי ממוצע, צופה עד גיל שמונה עשרה בכמה עשרות אלפי הריגות והמתות מסוגים שונים. איך החתולים הללו מצליחים לתפקד בכלל בעולם הזה?
לתחילת הכתבה
שייט אבובים בלאנקין
למחרת אנחנו נוסעים לעיירה החמודה לנקין (Lankin ). בצהריים לוקחים מונית לסמוק שמפיי (Semuk Champey) לבריכות. הרעיון כאן הוא שהנהר מגיע לשכבת סלע ומתחפר מאות מטרים מתחתיה, קצת מים נשארים בזרימה אטית על פני השטח ויוצרים בריכות שקטות לשחיה. הפירוש המילולי של סמוק שמפיי בשפה המקומית הוא "מים מתחת לסלע". הנהג מציע לאסוף אותנו בחמש כי עד אז הוא רואה כדורגל. אנחנו קובעים שיבוא בשתיים וחצי וניסע יחד למשחק.
מזג האוויר קריר ואנחנו יותר מסתכלים בבריכות מאשר שוחים בהן. על הסלעים זוג ישראלים חמוד, רועי העירוני ונעמה הקיבוצניקית. אנחנו מדברים גם איתה למרות זאת, שהרי אף אחד לא מושלם. אני יכול להבין מה ההתלהבות מהמקום, אבל לא מצליח להנות כמו המתלהבים. בשלוש מתחיל המשחק. לנקין נגד אנטיגואה. משחק קובע על העליה לליגה לאומית. לנקין הפסידה באנטיגואה שלוש אפס ועכשיו צריכה לפחות תוצאה זהה כדי להישאר בחיים. לפני שבוע באנטיגואה היינו בודאות בעד ה"עתיקים" אבל כאן ליבנו עם הלנקינאים. המגרש מלא בכל בני הכפר, כולל כל אמצעי הלוחמה שנמצאו בביתם.
אחרי שלושים דקות, אחת אפס - שמחה מאופקת. תחילת המחצית השנייה, שתיים אפס - התלהבות ביציעים. דקה שמונים, שלוש אפס - טירוף כללי, היסטריה, ופתיחת באש לכל הכיוונים. גלעד צועק: לנקין, לנקין. לידי כמה ילדות מכוססות את פרקי האצבעות אחרי שהציפורניים נגמרו. אשה מבוגרת יושבת ומטופפת בעצבנות עם כף רגלה על הרצפה. עכשיו צריך עוד שער אחד בלבד, והוא לא מאחר להגיע. דקה שמונים ושבע..... שלוש אחת. איזה בעסה, בהתקפה בודדת גנבו לנו האנטיגואים את העליה ההיסטורית. דממה במגרש, עצב כבד יורד על לנקין, בכי קורע לב, שחקנים מרוחים על הדשא בדמעות. אנחנו מקפלים זנב וחוזרים לחדר שלנו.
בערב הולכים לאכול ב"אל רטירו", מלון בקתות אקולוגי עמוס ישראלים חמודים. אנחנו פוגשים שם את רועי ונעמה שסיפרו לנו על המקום, את יערית שפגשנו באנטיגואה ובפנחצ`ל, את ענבל שמטיילת כבר שנה באזור, את שני, רעות ושחר. אנחנו קובעים לחלוק מחר מונית לבריכות. הפעם מזג האוויר נפלא, ואנחנו מבלים שם כל היום. עולים לתצפית מרשימה, שוחים במים הצלולים, והולכים לראות איך המים נכנסים מתחת לסלע. בארצות הברית מקום כזה היה מגודר, נעול בשערים, מאויש בעשרות שוטרים וחיילי מארינס קשוחים, ומוקף בשלטי אזהרה אדומים - סכנה אין לעבור את הקווים. כאן רודף אחרינו מקומי ומזכיר שמי שנופל לנהר... את השאר לא שמענו מעוצמת שאון הזרימה אל תוך המערה. החזקנו את הילדים לידנו וחזינו ביופי הזה.
אחר כך נעמה צילמה את הטורקיז של הבריכות עוד מאתיים פעם. שחינו, התייבשנו, שחינו, דיברנו עם שחר ויערית על הסדר בעולם, התייבשנו, ושחינו שוב. החתולים של אתמול ראו סמוק שמפיי "נחמד". החתולים של היום הצטרפו למתלהבים מהבריכות. הסטודנט של פרופסור פיש היה מטיל ספק גדול בהיותם אותם חתולים. אחרי הצהריים אנחנו עולים חזרה עם המונית ללנקין. שחר מציע לנו להצטרף אליו לשייט אבובים. הגברים במשפחה נענים לאתגר. להלן הדברים שכתב גלעד על השייט, לא נגענו:
אני גלעד הלכתי יחד עם אבא ושחר, ישראלי נחמד, לעשות אבובים פעם ראשונה בחיי. אני, אבא ושחר נוסעים במונית כשמאוד צפוף לנו יחד עם האבובים. פתאום אני שואל את אבא: איפה אני אשים את המשקפיים? ואז הוא שואל: מה הבאת את המשקפיים? ואז מוציא מהבגד ים שלו את החוט שמחובר לבגד ים ושחר קושר לי את המשקפיים לחוט. השייט באבובים היה כיף מאוד מאוד. כל שנייה שומעים: "אווץ` נדקרתי מענף של עץ" או "אהההההההההההה הגל הזה". לבסוף בגל הסופי אני יוצא רטוב ומצונן כולי ומספר לכולם על החוויה.
החתול שלי כל כך מתוק. אנחנו נפרדים מהישראלים בלנקין ולמחרת בבקר יוצאים חזרה לגואטמלה סיטי. בדרכנו הרבה "משאיות אנשים", עוד שני טריילרים הפוכים, ונמלים עובדות לצד הדרך. במטוס שמחזיר אותנו לקוסטה ריקה אנחנו כבר מתגעגעים לגואטמלה היפה, המעניינת והמפתיעה. בסן חוזה אנחנו ישר נופלים על ארבע הרגליים, אל הבית המוכר משכבר - המלון של לואיס.
לתחילת הכתבה
