העיירה נאייואשה
אגם נאיוואשה הוא מקום מופלא, ימה של מים מתוקים בלב הריפט וולי. העמק הוא קטע מהשבר הסורי אפריקני העובר גם בארצנו, והוא מנוקד בלועי הרי געש ובאגני מים. גודלו של האגם משתנה - כעת שטחו עומד על 160 קמ"ר אך במאה שעברה נעלם כליל רק כדי לשוב גבוה ב-15 מטר מגובהו הקודם. בשנים האחרונות האגם נמצא בתהליך נסיגה ומלונות שהיו לשפתו מרוחקים ממנה עשרות ומאות מטר. מקורותיו אינם ברורים: אין כאן נחל איתן ושוצף שיסביר את כמויות המים האדירות, והוא גם אינו דומה לאגמים המליחים הקרובים - אלה שיש בהם נביעות עשירות במינרלים ושמזינים באצותיהם את הפלמינגו הוורודים והתאיידותם מותירה ביצות מלח כמו בנקורו.
איזור נאיוושה - 80 ק"מ דרומית מקו המשוה, גובה כ-1900 מטר, מאגד נתונים היוצרים מזג אויר אביבי כל השנה, ומהוה מרכז חקלאי של חוות עצומות לגידול בקר, ירקות ופירות ופרחים הנשלחים ברובם לבורסה בהולנד. התוצרת מניבה רווחים נאים הגם שהפרחים פודים פחות ממחיר פרחים מקבילים שגודלו באירופה. (העלויות כה נמוכות בשל כח העבודה הזול, מים ואדמה בשפע, וביטול הצורך בחממות, או בתוספת חימום עבור גידולי חממה).
רק דבר אחד אני לא מבינה, ולא משנה כמה שינסו להסביר לי - ושום ספר לא יבאר לכם זאת - מדוע בעיירה נאיוושה, שמזכירה לי ביום טוב את חאן יונס אחרי המלחמה, מדוע אין בה מים זורמים? משאיות של העיריה מחלקות מים במיכלים גדולים והללו מחולקים חלוקת משנה לכל מיני חביות וג`ריקנים. מים יש הרבה וקרוב. חשמל יש (ראה הלס גייט להלן). בחוות כל עגבניה או ניצן וורד מושקה היטב, אך הקנייתים לא. ואנחנו רק "באנו-ראינו-ניצחנו" (בקושי, את העייפות)-הנצחנו-המשכנו.
הפארק הלאומי שערי הגהינום ואיזור האגם
הפארק הלאומי הלז גייט (שערי הגיהנום) אינו נקרא כך על שם המאורע שקידם את פני המשלחת הראשונה של חוקרים לבנים לאזור בראשות הגרמני גוסטאב פישר, שנכחדה ברובה על ידי שבט המסאי בשנת 1882. השם ניתן בעקבות הגייזרים פולטי הקיטור, והמים הרותחים, שמעידים על הפעילות הגעשית האופינית לקו-השבר - וגם על פתחו של עולם השדים באמונה המקומית, הגרסה העדיפה בעיני. המחירים פושרים: 15 דולר לאדם בכניסה ועוד משהו למדריך המקומי בסיום.
הגייזרים נרתמו מזמן ואדיהם מועברים בצינורות גדולים לתחנות גיאותרמיות ליצירת חשמל המזין גם את ניירובי. מה שנותר הם ענני אדים הפורצים משסתומי הביטחון שלהם. לעומת זאת חיות בר יש כאן בשפע, וזו אחת משתי השמורות הבודדות בה מותר לטייל ברגל ואף לטפס טיפוס הרים אתגרי על הצוקים או על עמוד הסלע הבזלתי על שם פישר המסכן. אפשר גם לרדת לערוץ הצר ולחזות בנביעות החמות. אני ירדתי ובקושי עליתי חזרה, במסלול הקל, שאמור היה לארוך כשעה וארך כנצח. לחובתי יעיד עודף המשקל, לזכותי - סכנת ההחלקה על האצות במורד וגם הקושי להסתגל לפעילות בגובה העולה על 2000 מטר (סכנת "מחלת גבהים"), למרות כדורי דיאמוקס שהתחלתי לבלוע עוד בארץ למניעה.
חוזרים לאגם. אומרים שהבריטים השתמשו בו בעבר הרחוק כשדה התעופה של ניירובי. מטוסים ימיים שיצאו מאנגליה הגיעו אחרי מספר ימים וכמה חניות ביניים, נחתו בימה השקטה והחלקה ומהגדה הסיעו אותם במכוניות ענתיקות מצועצעות לעיר הבירה. כמאמר השיר הידוע: "היה פה שמח לפני שנולדתי". איפה איזה הליקופטר קטן שיקפיץ אותי עכשיו. אנו אוכלים צהרים במזנון חופשי וטעים על הדשא ב"אלזה מייר". (כ-8 דולר כולל ביקור במוזיאון וצפיה בסרט על תולדותיה). ג`וי אדמסון כתבה כאן בביתה הנאה שלחופו של האגם את ספרה "לחופש נולדה", על הלביאה אלזה שאימצה כגורה לאחר שאמה נורתה, וכשגדלה שחררה לחופשי בטבע. הספר הפך רב-מכר וגם הוסרט בהצלחה היסטרית. ג`וי שנולדה בכלל כפיפי באוסטריה, היתה פסלת שהפכה ציירת מכובדת, והחליפה בדרך שלושה בעלים - בקיצור מה שסבתי היתה מכנה: "הייענע צעצקע". גורלה של ג`וי לא היה מאושר כשמה - היא נרצחה מסכנה על ידי ציידים בלתי חוקיים בשמורת מרו שאהבה בשנת 1980 (בעלה ג`ורג וחבר עוזריו נרצחו ונטרפו שם כמה שנים אחריה).
לאחר התדלוק המוצלח והסיפורים המזעזעים אנו ממשיכים שבעים ושבעי רצון לפישרמנס קאמפ. משפחות מקומיות נופשות פה בסגנון שמזכיר מנגל בכנרת, חוץ מציפור המארבו הגדולה שמטיילת בינהם בחופשיות ומחפשת שאריות שווארמה או מה שנקרא פה "ניאמה צ`ומה" - בשר על האש, ותהא זו עז כבש או זאב - העיקר שיגורו יחד על השיפוד. אנו בוחרים סירה ויוצאים לשייט סביב האגם. שלווה שלא מן העולם הזה. דייג עומד טובל עד מותניו במים וגוו חשוף, פורש מכמורת כמו לפני מאות שנים. במרחק זעיר קבוצת היפופוטמים משכשכים וציפורים חונות על ראשיהם העגולים ומזנבות טפילים. עשרות מינים של עופות בכל הצבעים והצורות צופים בהם. הספן משליך דג למעלה ושורק קריאה חדה ועיטם הדגים בא כמו משום מקום וחוטף את הדג באויר - איזו תמונה! (סליחה פיספסתי). חוזרים אחרי שעה ומשהו ומובן מאליו שמתמקחים, תמיד בדיעבד, עוד 50 דולר או בדומה ואפשר לזוז.
מקלחת חמה ומנוחה קצרה וכבר אנו כשירים למלא את כרסנו שוב. אמש סעדנו במלון לה-בל אין. על המרפסת באוירה נעימה כילינו בירות "טאסקר" מקומיות מעולות ומיץ פסיפלורה שנקראת כאן פרי התאווה. האוכל היה פשוט וטעים, מתובל באבק שמעלות המכוניות בכביש הראשי שאינו שקט לרגע. הערב אנו מוזמנים לנשף ראש השנה האזרחית בקאונטרי קלאב. המקום נשמר כפי שהיה בשנות השלושים וכפי שהודגם בסרט "זכרונות מאפריקה" בכיכובם של מריל סטריפ ורוברט רדפורד בעקבות הספר שכתבה הרוזנת הדנית קארן בליקסן. את החבורה העליזה העטופה בנופך רומנטי מאז החליפו משפחות שחורות עליזות לא פחות וכמה חוואים לבנים. אוכל מגוון מוגש בסירי ענק המוסקים בגחלים, ובצד המאכלים האירופאים יש מנות מקומיות כמו אוגלי, פיסות יבשות מדיסת תירס קרושה, שאינן ערבות לחיכנו. שפע הפירות מחפה על רמת המזון, והשמחה המתפרצת של מקהלת הקולות ההרמונים מכסה על הכל ומקדמת יחד איתנו בריקודים עולצים וזיקוקים את פני 2006.
היה יום מאלף ומעלף. מחר נצא מוקדם לסאפארי. הגיעה עת לישון. נסתיימה שנת 2005. תם יום שני לטיולנו.
