הכנות לקראת ביקור ההורים
בדיחה על העולם הגברי: שאלה: כמה גברים נדרשים להחליף נורה? תשובה ראשונה: אחד- הוא מחזיק את הנורה וכל העולם מסתובב סביבו... תשובה שניה: שניים- אחד מחזיק והשני מסובב... ועל אותו משקל- שאלה: כמה גברים דרושים כדי להחליף בטריה של גנרטור? תשובה: בקניה - שבעה!!! למה?- בכתבה שלפניכם...
בעקבות ריבוי הפסקות החשמל באיזור (למרות הטרנספורמטור החדש של חברת החשמל...), ועל מנת לעשות רושם טוב בפני סבא וסבתא של אורי שאנחנו זוג אחראי ביותר, החליט דן להתקין לנו גנרטור בבית. שבוע ימים עבדו קרנג`ה וציוותו על חיבור הבית לגנרטור. בהפסקת החשמל הראשונה מאז שהגעתי לכאן, ניגשתי עם חיוך רחב אל מפסק הגנרטור ו"למרבה ההפתעה" שקט מוחלט - אין גנרטור ואין חשמל... כמה טלפונים ותוך זמן קצר הגיע משאית ועליה לא פחות משבעה חבר`ה לבדוק את הגנרטור. לאחר בדיקה קצרה לקחו את הבטריה והבטיחו להביא חדשה "עוד היום!!". למחרת חזרו החבר`ה העמידו את רכבם בחצר, פתחו את מכסה המנוע, ובעודי חושבת כי הם הולכים להפוך את החצר למוסך, מזווית העין אני קולטת אותם מפרקים את הבטריה של הרכב ו...מתקינים אותה בגנרטור...
הגנרטור השתעל מעט אך לא נדלק. למחרת שוב חזרו החבר`ה (שוב שבעה..) והתקינו, סוף סוף, בטריה חדשה. ואם נראה לכם שעכשיו זה עובד, אתם אופטימיים...כי ככה זה בקניה- akuna matata.... ועכשיו לקצת יח"צנות - להפוך מדינה שבה לא מומלץ להסתובב בחוץ בלילה, עם כבישים משובשים ומעלי אבק, עם אגזוזי מכוניות המעשנים ברמות בינלאומיות (לפחות סוף סוף תקנו לנו את המזגן באוטו אחרי חמישה ימים שלמים במוסך...), עם מלריה, שמש לוהטת, הפסקות חשמל בלתי צפויות ובלי גנרטור, למדינה אידיאלית לגידול ילדים - קצת קשה אם כי לא בלתי אפשרי....
יוצאים לטיול באגם נאיוואשה
בבוקר שלמחרת הטיסה, עם פתיחת וילונות הבית, נתגלתה לעינינו תופעה מרהיבה- עשרות פרפרים לבנים מתעופפים להם בחצר הבית, כמו פתיתי שלג באמצע הקיץ! השמש זרחה לה בשמים, ואפשר היה להתחיל את מסע הבחירות הפרו קנייתי ברגל ימין. לאחר ארוחת בוקר והתארגנות, נסענו לאי (או יותר נכון - חצי אי) Crescent Island (אי הצלב) באגם (נאיוואשה כמובן!). את האי ניסיתי להראות להורים שלי יום קודם בדרך מניירובי לכיוון נאיוואשה (הוא נראה כמו פרסה בחלק הדרומי של האגם) אך הם העדיפו לחבק את הפונפונון ולנמנם במושב האחורי של המכונית לאחר הטיסה הארוכה שעברה עלינו.
בפעם הקודמת שביקרנו במקום, התחלנו את הסיבוב הרגלי מצידו הצפוני של האי. תוך כדי ההליכה התקדרו לפתע השמים, ואנחנו שהיינו בלי מטריות, נאלצנו לחזור למכונית בלי להספיק את צידו הדרומי של האגם, ומבלי לראות את ההיפופטמים ש"בדיוק היו על החוף קודם והשתזפו בשמש" כך אמר המדריך (מזכיר קצת את חיפוש הפילים הקודם שלנו, לא?...). בגלל להיטותי לראות היפופותמים (שהפכו להיות החיה האהובה עלי ביותר) התחלנו הפעם את הסיבוב מצידו הדרומי של האי. לאחר להקת ג`ירפות שחלפה על פנינו ולמרות חוסר האמונה שהפגינו שותפי לטיול (מלבד פונפונון שישן לו בשקט במנשא ולא ממש התעניין בסביבה...), התיישבנו לאורך החוף ו...חיכינו להיפופוטמים! והפעם, הם לשם שינוי לא אכזבו!!
שלושה היפופוטמים חביבים שחו להם בהנאה במים תוך כדי הוצאת החוטם מדי פעם לאוויר. היינו יכולים לשבת שם עוד ועוד אלמלא גבר עלינו הפחד שנאלץ למצוא עצים לטפס עליהם כי ההיפופוטמים התקרבו לחוף, ואלמלא לפתע, בלי כל התרעה מוקדמת, התקדרו השמים והחל לטפטף!! ההוא שם למעלה באמת הגזים - מילא פעם קודמת, אבל הפעם היינו עם תינוק ועוד בעונה היבשה!! טיפות הגשם פה הן לא קטנות ומלטפות כמו בארץ - פה הטיפות הן "מגה-טיפות" ולא צריך גשם שוטף כדי להרטב עד לשד העצמות!! וכך כולנו, בתור עורפי, התחלנו לדהור לעבר המכונית, כאשר סבתא בקי מובילה את השיירה במהירות כזו שזיכתה אותה לכינוי "סבתא טורבו"... נראה לי שהמחשבה על הרס הפן שעשתה בשיער יומיים קודם במספרה (טוב...גם הדאגה לפונפונון) גרם לרגליה לרחף מעל האדמה כמו ישו על פני המים (אם אנחנו בעניני צלבים וכאלה..). במבטים חטופים לצדדים, בין טיפות הגשם ותוך כדי המנוסה, ניתן היה להבחין בעדרים שהגשם כלל לא הפריע להם (מצד שני - מה הם כבר יכולים לעשות?...). הגענו חזרה למכונית מרוצים אך רטובים, ומזל שהנסיעה הביתה אורכת כעשר דקות בלבד.
הגעה ועלויות: אל האי ניתן להגיע עם המכונית מהכביש שבצידו הדרומי של האגם. יש שלט מכביש זה לתוך חוות סוסים ענקית ומגרש פולו (מה פתאום פולו?? אל תשכחו שרב הלבנים פה הם אנגלים). חוצים את החווה ומגיעים לשער הכניסה. האי שייך למשפחה אנגליה שקנתה אותו עוד בתקופה הקולוניאלית, ויש להם מספר בתים ואפילו מנחת מטוסים על האי. את הרכב מחנים ליד השער, ולאחר תשלום לגברת הנחמדה, ניתן להתחיל בסיבוב הרגלי באי. כניסה עולה- 15$ לתיירים, 7$ לסטודנטים, 500ksh לתושבי קניה (סוף סוף קיבלנו את החותמת הנכספת של "תושבים" בדרכון!!) ו-200 ksh לרכב. סיבוב רגלי מסביב לאי לוקח כ-3 שעות. ישנם מדריכים המסתובבים באי, הם מהווים חלק מהשירות וכלולים בתשלום הכניסה. שימו לב! - סרר מפליא שולט במקום ובעלי החיים יודעים את מקומם!! בצד הצפוני נמצאים עדרי הגנו, הזברות, ה-waterbuck, וציפורי מים רבים. בקצה האי- הג`ירפות, ובצידו הדרומי- הבמבי למיניהם (כך אנו מכנים את מיני האיילים...) והיפופוטמים. ההליכה בין העדרים מדהימה ואפשר להגיע קרוב מאוד לבעלי החיים ללא חשש. מניסיוננו - כדאי מאוד להצטייד במטריה!
קצת ביולוגיה -
- גנו- בעלי חיים צמחוניים. נצפים בדרך כלל בלהקות של עשרות אלפים עם בעלי חיים צמחוניים אחרים כדוגמת זברות וסוגי האיילים השונים. מספרם הרב הוא עדות להתאקלמותם המצויינת לתנאי המחייה בסוואנה האפריקאית. חיפושם התמידי אחר מים ומרעה טוב הינו הגורם לאחד המחזות המרהיבים והמפורסמים ביותר- נדידתם השנתית מהסרנגטי בטנזניה, למסאי מרה בקניה (ולהיפך). אלפים מקפחים את חייהם בנדידה זו - מעייפות, טביעה בנהרות, או מטריפה של קרוקודילים וטורפים אחרים. הנדידה צפונה מהסרנגטי מתרחשת ביולי, והחזרה מהמסאי מרה באוקטובר. בתקופת הרבייה כ-150 נקבות וצעירים מקובצים יחד עם זכר אחד עד שלושה שמגנים עליהם. מעדיפים להיות בקרבת מים, אך מסוגלים להחזיק כחמישה ימים בלעדיהם.
- היפופוטם- בבגרותם, עשויים היפופוטמים לשקול בין 1350-2600 ק"ג!! הם מבלים את רב זמנם במים רדודים ועולים ליבשה בערב ובלילה על מנת לאכול עשב. היפופוטמים חיים בקבוצות בעלות היררכיה חברתית, בהן מספר שווה של זכרים ונקבות. הזכרים נלחמים ביניהם לעיתים קרובות על הדומיננטיות בקבוצה. הם אינם מסוכנים לבני אדם אלא אם כן הם מפחדים, ואז כדאי מאוד לשמור על מרחק- למרות משקלם הם מסוגלים לרוץ במהירות רבה. היפופוטמים חיים בסביבות 30 שנה, ומגיעים לבגרות מינית בסביבות גיל 4. הנקבות ממליטת גור אחד, במים או ביבשה, ומניקות אותו עדכארבעה עד שישה חודשים. טורפיהם הטבעיים- אריות וקרוקודילים הטורפים את הצעירים.
בהמשך שהותם של ההורים שלי פה נסענו גם לאגם נקורו שהיה גדוש במיליוני ציפורי מים ונראה מדהים (אני מצרפת כמה תמונות עדכניות מפארק זה), טיילנו בניירובי, ובאתרים נוספים סביב האגם עליהם פירטתי בכתבות קודמות. בגלל גילו הצעיר של אורי, אנחנו נשארנו בבית והם נסעו לשלושה ימים לשמורת ה- masai mara ונהנו מאוד! אנחנו נאלץ להמתין עם שמורה זו לעוד כמה חודשים. אני חושבת שדי הצלחנו להרגיע את הורי בכל הקשור לגידולו של הנכד שלהם, והם חזרו לארץ מרוצים ומלאי חוויות מההוויה האפריקאית (עכשיו בפניהם ניצבת המשימה להרגיע את ההורים של דן...).
דון ג'ובאני בקניה?
כשבוע לאחר שההורים שלי חזרו לארץ, זכינו לחוויה תרבותית, (וגם, כך אני הרגשתי, קולוניאלית) מיוחדת במינה - מופע אופרה "דון ג`ובאני" של מוצארט ב-Hells Gate National Park- משהוא דומה לשלמה ארצי במצדה אבל עם זברות ברקע... אם ישראלים הם אלופים בקומבינות, וקניה היא מדינת הקומבינות- אז אתם מתארים לכם מה זה ישראלים בקניה?! על האופרה שמענו ערב לפני המופע ממש במקרה (ואז גם הבנתי מדוע כבישי נאיוואשה התמלאו לפתע בג`יפים עמוסי לבנבנצנונים). למחרת בבוקר נודע לנו שהצליחו להשיג לנו זוג כרטיסים אחרונים, בחינם, ובנוסף- במקומות VIP השמורים לספונסרים של המופע.... לא רע בכלל בשביל הדקה ה-90... ותשמעו - היה בהחלט שווה!!
משעה 15:30 התרחש על הכביש הדרומי של האגם מאורע היסטורי- נתקענו בפקק של ג`יפים, כולם נוהרים לכיוון שערי הפארק. נשכר אפילו רכב מיוחד המפזר מים על הכביש על מנת למנוע אבק!! את הרכבים החננו מיד אחרי הכניסה (תצוגה מרהיבה כזאת של ג`יפים בהחלט לא היתה מביישת אף תערוכת רכבים) ומשם נלקחנו באמצעות אוטובוסים לתוך הפארק (הזכיר לי מסיבה בה הייתי לפני כמה שנים בנחל דרגות). הרגשתי כאילו נחתנו לתוך תפאורה של איזשהוא סרט - לאורך המצוקים של הפארק הוקמה במה ולפניה הוצבו עשרות כסאות פלסטיק לבנים (שהפכו מיד אפורים מאבק). אוהלים עם שתיה קלה וכיבוד הקיפו את המקום, ובאוהל ה-VIP גם שמפניה, יין ואפילו...חומוס (מה לאנגלים ולחומוס??). הגיעו כל עשירי ומכובדי קניה, לבושים היטב, חלק עם חליפות, הרבה כובעי ספארי, ואפילו נשים תופפו להן על נעלי עקב בין כמויות האבק בפארק. רק אנחנו הבנו את קוד הלבוש smart casual שהיה כתוב על הכרטיס בתור ג`ינס וסווטשרט...
המופע התחיל באיחור של כחצי שעה- כנראה ש"זמן אפריקה" מצליח להרוס אפילו אנגלים... האופרה היתה באנגלית בשילוב קטעי קישור ובדיחות אנגליות (מהסוג ש-Mr Bean מספר). היה מקסים, במיוחד בקטע מסויים בו הגיעה להקת ציפורים שהתעופפו להן בשמיים מעלינו בדיוק בשקיעה, וכאילו רקדו לצלילי המוסיקה, ורגע אחר בו להקת זברות רצו להן באופק. רק דבר אחד הפריע לי קצת - בין כל מאות האנשים שצפו במופע, את מספר ה"לא לבנים" ו"לא הודים" (ככה מנסחים את זה בשיטת ה-politically correct??) אפשר היה למנות בקלות, ואם לא הייתי מודעת לשנה, הייתי בהחלט עשויה לחשוב שאנחנו עדיין אי שם בשנות ה-50, וקניה עדיין קולוניה בריטית.
ועד הפעם הבאה - קוואהירי!!!
