הקדמה
יצאנו... ערב לפני, ערב מעשי, הבת והחתן מעמיסים על רכבם כל תמצית כבודתנו לשנה הקרובה, והישר לטרמינל צפון תל אביב. למחרת בבוקר, כל בני המשפחה לדורותיהם וטפם בשדה התעופה שם נפלנו בזרועות כולם, נשבעים בנקיטת חפץ לשמור על עצמנו ולא לעשות דבר, שהם הילדים לא היו מעזים לעשות. נסענו לביקור משפחתי פרטי בארה"ב.
בדרך, מארה"ב לאוסטרליה החלטנו לנוח באיי קוק. למה לנוח? נו... באמת, למה דווקא איי קוק? כי קיבלנו קטע זה חינם מאייר ניו זילנד כאשר קנינו כרטיס טיסה סובב עולם. לכל העוקבים בשקיקה אחר מסענו, עלי להקדים ולומר כי שוש ודובי הזכורים לטוב מאז ההכנה לקראת, לא הצטרפו לפרק זה. דובי פשוט אינו מאמין באמונות תפלות כמו גן עדן וקסמים, לכן מבחינתו איים קסומים-יוק!
הגענו לביקור משפחתי בדרום מרכז ארצות הברית. במשך 3 שבועות תמימים התפנקנו, הפקרנו עצמנו ואת זמננו לידי המשפחה המלטפת. היינו בחממה, זה ממש היה מתאים. היינו זקוקים לתקופת מעבר כזו בין החיים הקודמים לבין החיים החדשים המציצים כבר מעבר לכתף. קיבלנו זאת מהמשפחה בשפע רב ובהמון אהבה. בתקופת תפר זו בין פינוק אחד למשנהו ואולי בגללם, עולים בי שוב החששות באם ההחלטה בגילי (60) להפסיק לעבוד, להשכיר את הדירה, לצאת לעולם ולהתנהל לאיטי, זה חכם? תוהה שוב ביני לעצמי האם עשיתי את הצעד המתאים לי? מה יהיה? ומה הלאה לכשאחזור?
"מנא מנא תקל ופרסין" אני עוצם את עיניי ורואה את הכתובת על הקיר. האם יתכן ואני הוא היחיד שרואה זאת? האם עיניכם טחו מראות? האם אוזניכם לא שומעות את תקתוק השעון? לו היו קוצבים חייכם נניח לשנתיים ימים, האם לא הייתם הופכים עולמות לדחוס לזמן זה ולהספיק כל מה שרציתם או חלמתם? אני רוצה להספיק עוד, אני חוזר ומשנן לעצמי, אני רוצה פרק שונה בחיי! אני אומר בקול רם. הד דבריי מחזק אותי, אני יודע שתהיינה לי בהמשך הדרך נפילות שוב ושוב. על הקיר, הכתובת ברורה וחדה. אני רואה וקורא את משפטו האלמותי של קונפוציוס: "יש כאלו שחיים כאילו המוות לא קיים ויש כאלו שמתים כאילו לא חיו" אמירה זו מחזקת אצלי את האמונה בדרך שבחרתי.
ומן הון להון, אני נכנס לאינטרנט למחשב, מדפדף. באתר של איי קוק, מכל המוטלים והמלונות אני בוחר את ה-Raus Guesthouse. במלון הנ"ל עדיין יש מקומות פנויים, מתאים מבחינת התקציב ואף מתאים לאוירה שאנו מחפשים. הקשר המוקדם שיצרנו עם בעל המקום Atua, אינו מבשר כלל טובות לעתיד, הזמנו מקום שלושה שבועות מראש, קיבלנו אישור כמפורסם באתר, על מחיר של 60$ ניו זילנד ליום. עשרה ימים לפני המועד קיבלנו הודעה לקונית ממנו עם התנצלות כי אין מקום וזהו:
בפנייה מהירה נוספת אליו כאשר הטלתי על כתפיו אחריות למצוא מקום חלופי, ענה בזו הלשון:
מאחר ושלטונות האי מתנים הכניסה באישור לינה ממלון, לא היתה לי ברירה אלא לבקש ממנו אישור לינה. לכשנגיע למקום- נתמודד עם המצב. אף אחד לא רב (ב)קוק עם Atua. לא תאמינו, נכון שזה נשמע כסיפורי סבתא, אבל כל מילה שכתב... אמת לאמיתה. נחתנו בררטונגה האי הגדול בין איי קוק.
מגיעים לאיי קוק
מאטה, אשת Atua, מחכה לנו ביציאה משדה התעופה. הגברת, מאורית בת המקום, גוצה, עבת גיזרה, שיער משוך, אסוף כלפי מעלה, קלטה אותנו ברגע שיצאנו. בראותי אותה נזכרתי בציורים שהתלוו בזמנו לסיפורי הרפתקאות בעיתוני ילדים. מאטה נראית כמו בציור של אז, אחותו של ששת, חסרות היו רק עצמות האדם שהיו קלועות אז בשערה האסוף. מאטה ניגשת, מציגה עצמה ומברכת אותנו בניד ראש. ביד מגויידת מתמרנת את עגלת המזוודות החוצה, כאשר אנו נגררים אחריה, מנסים להשיג צעדיה. ללא אומר היא מניפה באותה יד שרירית את המזוודות ומנחיתה אותן רכות היישר לגב הטנדר. בדרך מפטפטת קלות, באנגלית אוקספורדית, על האי ועל מזג האויר השמשי שמקבל את פנינו. מסתבר כי מזלנו טוב וכי ניצלנו מ-5 ימי גשם רצופים שנחתו על האי, מוסיפה ומספרת על משפחתה הענפה במקום ועונה בנחת על כל שאלותינו.
הגענו למקום והתברר כי המקום הוא בדיוק כמו שתואר. אבל ממש. כמה לא צפוי, מאכזב כמעט. בית קטן חדש ובתולי, 2 חדרים, מרפסת הנושקת לים. מצד ימין מטע צמחי טארה, כמו שדה תירס ומצד שמאל בין עצי קוקוס מפותלים, ניצב מעין מפעל ביתי לעיבוד וסחיטת האגוזים. ריח מתוק של הקוקוס יחד עם ריח הלחם הטרי מהמאפייה נישא באויר, כ-7 מטר מולנו, חוף הים. בכדי להגיע לחוף יש לעבור בין סבך שרכים מונגרובים המגיעים כמעט לים ועצי קוקוס תמירים. החול, לבן בוהק, עמוק ורך, וצבע המים? אני לא משורר מספיק בכדי לתאר את מה שהרגשתי. ממש כמו שכתוב בשירה. את כל חופי האי מסביב מקיפות לגונות רדודות דבר המקנה משנה גוון טורקיז לצבע המים. והחוף? פרטי לגמרי, לא רואים אדם מקילומטר. בצמוד לנו יש מסעדה ובית קפה שכונתי. מנוהלת על ידי אוסטרלי נעים הליכות וחביב, שמורה אירופאית, אוכל מהבית. כאשר הגענו אליו,לקפה ראשון, הוא כבר ידע מי אנו והיכן אנו גרים. מסר לנו יחד עם הקפה והסימפתיה, את מפת האי עם עיתון מקומי.
לא הספקנו לפרוק המזוודות והנה דפיקות בדלת. דודה אסתר באה לביקור. בפתח עומדת אשה בת 70, שערה הכסוף אסוף כלפי מעלה כדרך נשות המקום, ידיה עמוסות סלים. מבט טוב לב נשקף מעיניה, מברכת אותנו בנשיקות על שתי לחיינו. התנצלה כי פרצה אלינו ללא הודעה, למרות שיודעת שאנו עייפים. התיישבה וסיפרה לנו כי אנו הדיירים הראשונים. באופן תיאטרלי ובחיקוי קולות בני משפחתה סיפרה קורות חייה והמקום, היינו כנראה מאזינים סבלניים כי בתום ההצגה, אולי לאות תודה נתנה בידינו מפתח לג`יפ שלה לעריכת קניות. הבטיחה שתכין לנו ממטעמיה ביניהם- טרו, מטוגנים בסגנון צ`יפס. הבית שייך לה ואחיינה מנהל לה את המקום. הדודה היא בעלת מטעי הטרו (שורש בטעם תפוח אדמה), המאפייה והמפעל לעיבוד שמן קוקוס. דודה אסתר הביאה השלמת ציוד לבית, פרקה את קניותיה והמשיכה בסיפורים. לא גילתה כל סקרנות לגבינו, פרקה גם כל מה שהיה על ליבה, סיימה, קמה והלכה כלעומת שבאה.
בערב כשהחשיך, נסענו לאכול במרכז העיר Avarua. העדפנו לנסוע באוטובוס, האלטרנטיבה- לנהוג בטוסטוס כמו רבים מהתיירים, ירדה מייד מהפרק. לא מתאים לגיל. Avarua נראית והיא בערך גם בגודלה, כמו שכונה בלוד. בתחנת האוטובוס פגשנו בזוג בני גילנו מקליפורניה אשר שוהים במקום שבועיים. הם המליצו לנו על המסעדה salsa coffee. המסעדה, פשוטה למראה, לא מבטיחה ולא יומרנית, מזכירה מסעדת פועלים של פעם. הזמנתי קלמארי על מצע של ספגטי מלפפונים ברוטב ג`ינג`ר. הקלמארי היו seared, יעני נא. במאמר מוסגר עלי לציין כי נער הייתי גם זקנתי ואכלתי במאות אם לא יותר ממסעדות פירות הים אך מעולם לא אכלתי מנה טובה יותר. המחיר הוא 15$ ניו זילנדי, עבורי, חוויה, ללקק את השפתיים.
מה שפגם בהנאתי היה שער החליפין לשטר בן 100$ אמריקאי שבו שילמתי (היה כבר ערב מאוחר, ללא כל אמצעי תשלום אחר). בעל המקום, עמד והתעקש, אין הבדל מבחינתו בין הדולרים, ובדרך זו גזל ממני 36 דולר ניו זילנדי. כולי כועס, סיפרתי ל-Atua עוד באותו ערב על העניין. הוא הבטיח חגיגית שמחר ידרוש את עלבוני. גם באם יסגור אתו חשבון, נותרתי אני מבוייש ונכלם, פראייר. למה לא דאגתי מראש לכסף מקומי, ולמה לא שאלתי לפני הארוחה מהו שער החליפין אצלו. אני חושב, ומנחם את עצמי, זה תשלום שכל תייר באשר הוא משלם אבל בתוכי אני יודע כי באם הייתי צעיר שרירי וקולני הוא לא היה מעז. אני מגיע שוב למסקנה העגומה כי תיאוריית דרווין שרירה וקיימת בחברה שלנו. בכדי לשרוד עלי להיות מתוחכם וזהיר יותר מהצעירים. למחרת התברר שזו רעה חולה בכל המסעדות בעיר. זו דרך נוספת לעשוק את התייר התמים.
Atua, בעל הבית, "סידר" לנו לקבל את הכסף הנגזל אתמול, מהמסעדה, הרוח הטובה שנחה על Atua המשיכה גם הערב. הוא לקח אותנו להופעת ריקודי פולקלור כולל ארוחת ערב-מזנון. האוכל היה סביר אולם לא היו מטעמי האי המיוחדים שכה ציפינו לטעום בארוע כזה. הופעת הרקדנים היתה חובבנית, רחוקה ממקצועית בהתייחס לעובדה שתושבי האי נחשבים כרקדנים הטובים בין רקדני שאר האיים.
יום גשום היום, מסתבר שמזלנו הטוב נגמר. זה קורה בעונת החורף. אפשר להכנס לים, המים פושרים, רוח קלה מתמדת נושבת וזרזיפי הגשם מכים בפניך. אין בזה הנאה. שוב אין ים היום. נלך למועדון האינטרנט, לראות ולכתוב מה חדש. טעמנו היום משהו מהטעם הפולינזי: אצל paulina במרכז, טרו בטעם צ`יפס. עלי טרו שטעמם מזכיר עלי תרד. וכן לפתן עוגת tarrowroot.
מטיילים בעיר
נדמה כי, הרצון הטוב של Atua מסתיים והולך. ה-guesthouse של דודה אסתר, כידוע הוא חדש. אנו הדיירים הראשונים בו. שלושה ימי גשם ואין מים חמים כי הדוד הוא דוד שמש בלבד. אין מי שינקה את המקום וגם אין מי שיחליף מצעים. מכשיר טלוויזיה חדש עומד בגאון בסלון אבל רואים רק צללים. דבר מאפה יומי הובטח בפרסום. דודה אסתר עצמה, קצת מרחפת, אין טעם לערב אותה בענייני דיומא. Atua איבד עניין בנו. הוא מנתק את הטלפון או אשתו מודיעה שהוא כבר ישן. אולי היינו צריכים לשלם לו במיוחד על טרחתו. אז הוא פרסם, אז הוא הבטיח. האם צריך לקיים את ההבטחות? אולי הדרישות והטענות שלנו הן קטנוניות? אולי זה מתחדד עם הגיל? האם הביקורת שלנו היא טרחנית ואפיינית לגיל המבוגר? אולי צעירים לא היו כלל מתייחסים? אולי עדיף להבליג ולקבל "זוטות" ברוח טובה, הלא אנו הולכים לחיים אחרים וחבל להסתובב זועפים עם בטן מלאה. אני מקווה שבהמשך הדרך נמצא את המינון המתאים לנו בין טענות ובין הבלגות.
הגשם ממשיך ויורד. עולים על האוטובוס של שעה עשר בבוקר ונוסעים לכיוון הנמל. אולי יש סירות המפליגות מסביב לאי במזג אויר כזה? לצערי אין! אין ממש מה לעשות! לא נותר לנו אלא לריב קצת, לשחרר שסתומים, להתנקות. ממילא נצטרך לריב מחר או מחרתיים. עדיף אם כבר, ביום גשום כאשר תקועים.
יום ראשון והאחרון שלנו באי. בעת האחרונה אצל זוגתי התעצמה האהבה למוסיקת גוספל (מוסיקה כנסייתית שחורה הנפוצה בארה"ב). בארצות הברית גררה אותי עימה למספר כנסיות שחורות על מנת שאוכל אף אני לחוש בעוצמת השירים והתפילות.. המאורים הנוצרים באיי קוק אף הם הולכים לכנסייה ביום ראשון. זוגתי מתעקשת, מחאותי לא עוזרות, מזכירה לי כי הבטחתי ואנו הולכים לכנסייה באי, לעבור שוב את החוויה השמיימית של התפילה. בשעה עשר בבוקר אנו מתיישבים בשורה ראשונה, במיטב מחלצותינו, ממש מול פניו המופתעות של הכומר המאורי. חבורת מתפללים מזמרים עומדת לימינו של הכומר המטיף ונותנת קולה בשיר. השירה חזקה, מלווה בתנועות ידיים ובשבחים לאל. הקהל מתרגש ומצטרף לשירה האדירה. עם כל הכבוד לשירה הפותחת שערי שמיים כדברי זוגתי, היום הוא היום האחרון שלנו באי וחוף הים ממש קורא לי. ככה ביליתי את כל הבוקר בכנסייה, לא עזרו לי חסדי שמיים. הבטחה צריך לקיים. בגיל שלנו מקיימים הבטחות.
טהיטי ואיי קוק: איי קוק הם טהיטי לעניים. לא פחות יפים ממנה אבל פחות נחשבים בין שועי עולם. הסיבה היא כי טהיטי היא מושבה צרפתית וככזו, צרפת מנהלת אותה ומזרימה כספים לפיתוח. איי קוק מנוהלים בשלטון עצמי. זה ההבדל. עם זאת איי קוק ידועים בהקפדה על נקיון סביבתי. באופן כללי נראה כי למרות הקפדה על נקיון, הסברת הפנים והרצון הטוב שלהם, הרי הם עדיין רחוקים מהרמה האירופאית הנדרשת.
סיכום
אי באוקינוס השקט הוא למעשה גן עדן הקיים בדמיון שלנו. החיים באי דומים בגדול לכל אתר חופש אחר ויקרים לא פחות.יש הבדל באוכלוסיית המקום, צבע הים שונה, החול לבן יותר ועצי הקוקוס גבוהים יותר. באופן כללי ניתן לומר כי המקומיים מסבירי פנים לזרים. מקומיים הנקרים בדרכינו מברכים אותנו בחיוך. הכלבים באי שנדמה שהם רבים, אף הם מסבירי פנים, מלווים אותך בדרכך, מקשקשים בזנבם כאות ידידות, לא זועפי סבר, נוהמים או חלילה נובחים. המחירים גבוהים מאוד. אפשרויות הבילוי באי לזוג מבוגר הן לא רבות, במיוחד בימים גשומים. השירות בכל הרמות הוא, למרות הרצון הטוב, חובבני. הייתי במספר איים במהלך חיי. תאמינו לי, ניתן להנות מקפריסין לא פחות. יצאנו למשפחה בארה"ב למעבר לחיים חדשים. הגענו לאיי קוק לנוח מהמנוחה שנחנו בארה"ב. מחר סידני. שם נפגוש את מיודעינו שוש ודובי. מחר יתחילו החיים האמיתיים.
