הודו מספקת לשומרי הכשרות אתגר לא פשוט. מצד אחד, קשה למצוא בה לחם ושאר מוצרים תעשייתיים שהינם כשרים, כמו שאפשר למצוא בדרך כלל בארצות מערביות. בתי חב"ד נותנים מענה מסויים בתחום הכשרות, אך הוא מוגבל בהגדרה. גם אלו שהולכים ב"שביל החומוס" מוצאים את עצמם לעיתים שלא בסמיכות לבתי חב"ד, והדבר נכון שבעתיים ביחס לכאלה שמעדיפים לסלול לעצמם מסלול מחוץ ל"שביל". אופציית הבישול העצמי קיימת, אך היא דורשת השקעת אנרגיה על בסיס יום יומי, וודאי למי שמטייל עם תיק על הגב. מצד שני, ברוב האזורים בהודו ניתן למצוא בתפוצה רחבה מסעדות צמחוניות (pure veg, שמעוטרות פעמים רבות בנקודה ירוקה). מדובר על מסעדות שמגישות אוכל ללא בשר, דגים או ביצים. השאלה ההלכתית שמתעוררת היא: האם מסעדות אלו כשרות?

חשוב להדגיש שמסעדות אלו שונות באופן מהותי ממסעדות צמחוניות המוכרות מהמערב. בשונה מהמסעדות הצמחוניות/ טבעוניות במערב, במסעדות אלו לא מוסיפים למאכלים מוצרים תעשייתיים (כמו: רוטב סויה, חומץ וכד'). באופן כללי מוצרי הגלם בהם משתמשים במסעדות הצמחוניות בהודו הם ירקות ופירות, חלב, קטניות, תבלינים וקמח. הדבר מעורר מגוון שאלות הלכתיות בסוגיות די ייחודיות. ניסיון למצוא תקדימים הלכתיים לכך בספרות השו"ת ובספרים הלכתיים אחרים הוא די קשה. אופי המסעדות בארצות אגן הים התיכון היה שונה (למשל, עד היום ברבות ממדינות אירופה כמות משמעותית של לחמים תעשייתיים נמשחים בשומן חזיר), ומציאות של מטבח מסעדה צמחוני לחלוטין לא ממש הייתה קיימת. בקהילות הודו עצמן לא קמו במהלך ההיסטוריה רבנים בעלי שם שדנו בסוגיית כשרות המאכלים הצמחוניים במדינה. בשורות הבאות אנסה לשרטט קווים כלליים ולענות על שאלת מיליון הדולר שמעסיקה שומרי כשרות שמטיילים בהודו – האם מסעדות צמחוניות הודיות הן כשרות?

חשוב לי להדגיש – אני לא רב. אמנם, למדתי בישיבה עד גיל 23, אך אינני מתיימר לפסוק הלכה, בטח לא בנושא כזה מורכב. הלוואי שיכולתי לתת את הבמה בנושא לאדם מוסמך יותר ממני. במהלך הבירורים שלי בנושא התייעצתי עם מגוון רבנים, רובם אמרו לי שהם לא בקיאים בנושא מכיוון שלא היו מעולם בהודו. אני מקווה שבשנים הקרובות המצב ישתנה, ותהיה פסיקה הלכתית יותר מסודרת בנושא. עד אז, אני תורם את השנקל שלי, בתפילה ובציפייה שלא אטעה ואטעה. במהלך שתי תקופות עיקריות שהיתי בהודו ובסביבתה כשנה, והידע שלי בנושא מבוסס על שוטטות במרחב, על שיחות ובירורים שקיימתי עם רבנים ומומחים אחרים לנושא. כל מי שבוחר להסתמך על הדברים הבאים עושה זאת על אחריותו האישית בלבד.

אמל'קניתן להקל לאכול בתנאים מסויימים מאכלים מסויימים במסעדות צמחוניות מסויימות בהודו. זאת כאשר המסעדה לא מוכרת גם אוכל מערבי או סיני (למשל: חביתה, אורז עם רטבים, הוספת גבינה צהובה, טיגון של לחם תעשייתי, מרקים וכד'). במקרה שבו ווידאנו שהמסעדה מוכרת רק אוכל צמחוני הודי אותנטי, צריך עדיין לשים לב לעניין החרקים במזון ולעניין בישולי גויים. בעונות מסויימות יש חשש גבוה להימצאות חרקים במזון, ובהמשך אציע כל מיני דרכים כדי לבדוק את זה. באופן כללי יש להימנע בכל מקרה מאכילת ירקות עלים, כמו ברוקילי או פטרוזיליה, או מאכלים שידוע שיש להם נגיעות גבוהה של חרקים. לעניין בישולי גויים, המלצתי היא ללכת על מאכלים הודיים פשוטים שנמכרים במסעדות הודיות יחסית זולות. במצבים אלו, אפשר לאכול את המנות המוגשות בה לאחר בדיקה קלה ששוללת הימצאות חרקים במזון.

במידת האפשר, עדיף להדליק/ להגביר את הגז שבו מכינים את התבשיל. אדם שרוצה להחמיר על עצמו ולהימנע מאכילת מאכלים מסויימים שהם בעיייתים יותר, עדיף שיאכל מיני מאפה שעשויים מקמח חיטה או מאכלים מסויימים על בסיס ירקות (כפי שיפורט להלן) ויימנע מתבשילי קטניות ואורז. זאת מכיוון שבמאכלים אלו אין חשש בישולי גויים לכל הדעות. כמובן, הרוצה להחמיר על עצמו ולא לאכול כלל במסעדות צמחוניות – תבוא עליו הברכה. אגב, אני ממליץ לכל מי שמתכנן לסטות משביל החומוס להביא איתו ציוד בישול שיאפשר לו להכין אוכל באופן עצמאי. זאת, כדי שבמידה שהמסעדה הצמחונית הסמוכה לא כל כך כשירה, תהיה אופציה לאכול אוכל שהוא בוודאות כשר.

ועכשיו נצלול פנימה. כאשר עוסקים בסוגיא הלכתית נהוג לשאול קודם האם היא נוגעת לאיסורי תורה (דאורייתא) או לאיסורים מדברי חכמים (דרבנן). לשאלה זו יש השלכות רבות, כאשר באופן כללי היחס לאיסורי דאורייתא יותר מחמיר. כך למשל, כאשר יש ספק מהי ההלכה, באיסור דאורייתא מחמירים, ואילו באיסור דרבנן – מקילים. בנוגע לנידון דידן, כל האיסורים מדאורייתא קשורים לנוכחות בשר (ודגים) באוכל. כלומר, אם נסמוך על כך שבשר לא מוגש כלל במסעדות צמחוניות – הרי שבוודאות אין איסור דאורייתא באוכל. אך האם ניתן לסמוך על כך שאכן זהו המצב?

מצד אחד, יש להודי אינטרס להתפרנס, ובמדינה ענייה כל כך הדבר חזק שבעתיים. במצב שבו הממשלה לא מתערבת בנושאים כאלה, ואין את מי לתבוע, הרי שהפיתוי להכניס בשר למסעדה בשעת הצורך קיים. על כך אפשר להוסיף את הפערים בתקשורת בין הקונה הישראלי לבין בעל המסעדה ההודי. מבחינת הלכתית, אמנם עד אחד נאמן באיסורין, אך זהו כלל שנאמר רק על יהודי. לכאורה לפי זה נאמר שאין לסמוך על כך שהמסעדה באמת הינה צמחונית.

אך נראה שחששות אלו אינם משמעותיים כל כך. יש סיבות רבות להניח שאכן בשר לא נכנס כלל למסעדה הצמחונית. אכילה במסעדה צמחונית היא דבר מוכר בדת ובמרחב ההודיים, ולא נעשה רק לצורך תיירים מערביים. אם אדם ייתפס כמשקר הרי שהדבר יפגע לו בעסק בצורה משמעותית. הדבר עלול להתפרסם בחדשות ההודיות, ולהוביל לכך שקונים רבים יימנעו מלקנות במסעדה, והיא אף עלולה להיסגר. מוכרת אף התופעה שלאומנים הינדים, שחרדים על קדושת הדת, יכולים אף לפגוע במסעדה או בבעלים אם ייתפס כשקרן בנושא כה רגיש. פעמים רבות מסעדות כאלה נושאים את שמות האלילים ההינדים, וקירות המסעדה מעוטרים בתמונות אליליות ואף נמצאות בקרבת מקדשים. כמו שלא סביר שיהודי יאכל בבית כנסת ביום כיפור, גם אם לא הוא שומר על הלכה ביום יום, כך לא סביר שאדם שמאמין באליל יכניס בשר למסעדה שמעוטרת בשמות ובתמונות אליליות. ידוע ההיתר של הרב פיינשטיין (אג"מ יו"ד ח"א ס' מ"ז ואילך) שהתיר לצרוך חלב עכו"ם במדינות שבהן יש פיקוח על כך שלא מערבבים בחלב רכיבים נוספים. הוא מבסס את דבריו על כך שמבחינה הלכתית ידיעה גמורה הינה שוות ערך לעדות. ייתכן שבמציאות ההודית כניסה למסעדה הודית כמוה כידיעה גמורה. עוד יש להוסיף על כך את היתרו של הרמ"א לאכול מאכלי קטניות מסויימים שגוי מכין, "אם לא במקום שנהגו למשוח המחבת בחלב (=שומן מהחי)". מהיתרו ניתן להסיק כי במקום שבו המנהג הרווח להכנת מאכלים מסויימים איננו כולל הכנסת רכיבים שאינם כשרים למאכל, ניתן לסמוך על הגוי כי אכן לא הכניס רכיבים לא כשרים, כמו חלב, לתוך המאכל (ראה שו"ע יו"ד קי"ג).

ישראלי בעל מסעדה הודית בישראל אף טען בפניי שהסיכוי שהודי ישקר בנוגע להימצאות בשר במסעדתו נמוך מהסיכוי שישראלי (לא דתי) ישקר בנוגע לכשרות של המסעדה שלו. זאת מכיוון שאצל הראשון מדובר בחלק אורגאני מהתרבות, ואצל ישראלים מדובר לעיתים בהנפצה חיצונית שהם אינם מעוניינים בה. ואם באופן פשוט מותר לאכול במסעדה עם תעודת כשרות בישראל, למרות חששות אלו, הרי שניתן לסמוך על הצמחונות של מסעדות בהודו. ובכל זאת, כן הייתי ממליץ לוודא את העניין מעל לכל ספק. למשל, יש כאלה שנכנסים למסעדה צמחונית ומבקשים לקנות עוף, כדי לברר עד כמה המסעדה היא באמת צמחונית. אפשרות אחרת היא לשאול הודי שאוכל במסעדה, ואין לו קשר לבעלים של המסעדה, האם לדעתו אכן המסעדה צמחונית.

הערה – כאשר אני מדבר על הודו אני מתכוון לכל אזור שיש בו נוכחות הינדית משמעותית. הדבר לא נכון לאזורים כמו קשמיר או שבע אחיות, באזורים שבהם רוב האוכלוסייה הינה נוצרית, מוסלמית, בודהיסטית וכו'. כמובן, גם שם ייתכן שיש הינדים שפתחו מסעדה צמחונית, אבל כדי לוודא שאכן מדובר במסעדה צמחונית צריך לעשות תהליך בירור מקיף הרבה יותר. להבנתי, ברוב הפעמים שבהם מסעדות בשריות התחזו לצמחוניות היו באזורים כאלה. מצד שני, צריך לשים לב שגם באזורים מחוץ להודו ייתכן למצוא מסעדות צמחוניות הודיות, כמו במרכז/ צפון סרי לנקה, שם גרה אוכלוסייה טמילית גדולה. אגב, באזורים בקרובים לים, כמו בקוצ'ין, נדיר למצוא מסעדות צמחוניות בגלל שהמקומיים אוכלים דגים ופירות ים.

עולה מכל זה שלאחר בדיקה מדוקדקת של המסעדה הצמחונית ניתן להניח שהיא אכן צמחונית. אם כן, בפשטות שאלת המסעדה הצמחונית בהודו איננה כרוכה באיסורי דאורייתא ונוכל לומר שמדובר – לכל היותר – באיסורי דרבנן. להלן אסקור כמה מאיסורים אלו:

סתם יינם/ יין נסך – חז"ל אסרו לצרוך יין שנגע בו גוי, בגלל שבתקופתם היה נהוג לנסך יין לעבודה זרה כחלק מהפולחן הרומאי האלילי. איסור זה עומד בתוקפו גם בימנו, ובמסגרתו לא רק שאסור לשתות יין מייצור של גויים, אלא שנאסר לצרוך כל מוצר שמופק מהענבים (מלבד הענבים עצמם), כמו חומץ או מיץ ענבים. בהקשר של מסעדות הודיות חשש זה כמעט ולא קיים. עברתי על עשרות מתכונים של מאכלים הודים מרחבי תת היבשת, ולא ידוע לי כמעט על מוצר שבו משתמשים בחומץ (ייתכן שב-palak paneer יש חומץ). אמנם, לכמה מאכלים מבושלים מוסיפים צימוקים (בגלל הבישול על ידי הגוי הצימוקים נחשבים כאסורים בגלל איסור "סתם יינם"). יש להיזהר מאכילת מאכלים אלה, ולכל הפחות להוציא את הצימוק מהאוכל ולא לאכול את החלק בתבשיל שצמוד לצימוק.

חלב גויים/ עכו"ם – חכמים אסרו לצרוך חלב של גויים שנחלב ללא השגחת יהודי, מחשש שמא הגוי ערבב חלב של בהמות טמאות (חלב נאקות וסוסות הוא החשוד העיקרי). נחלקו ראשונים ואחרונים בשאלה האם איסור זה חל גם במקום שבו לא סביר שהתרחש ערבוב כזה, למשל: באזור בו אין נוכחות של בהמות טמאות. כך למשל, התיר הרדב"ז (סימן אלף קמ"ז) לצרוך את החלב במקומות שבהן בהמות החליבה היחידות הן טהורות. נשאלת השאלה, האם ניתן לשתות חלב ומוצרי חלב בהודו? 

למעשה, מקובל לומר שחברת amul, חברת החלב הגדולה בצפון הודו, היא חברה שנחשבת כמפוקחת, ולכן ניתן לצרוך חלק ממוצריה (נכון להיום, חלב טרי ועמיד, לאסי וחמאה) ללא חשש (הר' אורן דובדבני). מעבר לכך, יש חברות חלב רבות בהודו, כאשר ככל שמתקרבים יותר לדרום המדינה נדיר יותר ויותר למצוא את מוצרי אמול. ברוב מוחלט של אזורי הודו, הבהמות היחידות שניתן לחלוב אותן ברחבי הודו הן כשרות (פרות, עיזים, בפאלו וכד'). כך שהרוצה להסתמך על הפוסקים המתירים חלב במקומות שחלב כשר הוא החלב המצוי היחיד רשאים. היוצא מכלל זה הוא האזורים המדבריים ברג'סטאן,  שם נפוצים גם גמלים. לפני כמה שנים היה אף נסיון של חברת amul למכור חלב נאקות (באריזות נפרדות). כך שחלב הפרה הנמכר באזורים אלו, במדינה ללא פיקוח משמעותי, ייתכן שמכיל בתוכו גם חלב לא כשר. כך שגם לדעת המקילים אסור לצרוך חלב באזורים אלו. מי שמעוניין שלא לסמוך על הקולות ולא לצרוך חלב כלל, מעבר לכך שאיננו יכול לשתות צ'אי מסלה ולאכול פניר, עליו גם לוודא שהמאכל שהוא אוכל איננו מוכן באמצעות טיגון של גהי (ghee, מעין שמן המזוקק מחלב).  

גבינת עכו"ם – חכמים אסרו לצרוך גבינה של גויים, בשל החשש שבמהלך תהליך הגיבון השתמשו באנזים מן החי (רנרט). אמנם, גם בגבינה כשרה משתמשים באנזים מן החי, אבל במקרה כזה מדובר באנזים שמקורו מבהמה כשרה (כלומר, כזו שנשחטה כראוי), בנוסף גם משתמשים באנזים באופן שבו לא נוצר ערבוב בין בשר וחלב. גזירת חכמים זו היא גורפת, והגבינה נאסרת גם אם האנזים מקורו מהצומח. כך שלמעשה אסור לאכול שום גבינה קשה שמיוצרת על ידי גויים. בהודו מקובל להשתמש במאכלים רבים בגבינת פניר (paneer), אך גבינה זו איננה נחשבת כגבינה קשה. למעשה, רק גבינות קשות (כמו: מוצלרה), שעברו תהליך גיבון, נאסרו. בפועל לא משתמשים כמעט בגבינות כאלה במטבח ההודי, ולמעשה רק באזורים יותר "מערביים" (כמו: דלהי, מומבאיי, בנגלור וכו') מוסיפים גבינה צהובה לחלק מהמאכלים. בירור פשוט של התפריט במסעדה יכול להעלות האם משתמשים בגבינה אסורה. במקרה של שימוש כזה עדיף שלא לאכול כלל מהמסעדה, ואם אי אפשר, כדאי לנסות לאכול מאכלים שלא בושלו באותם כלים שבהם הכינו את האוכל עם הגבינה. כך למשל, אם יש paratha, מעין לחם ממולא, שמכינים עם גבינה, עדיף לאכול את האורז וכד'.

חרקים במזון – באזורים נרחבים בהודו שוררים תנאי גידול אידיאליים להתפתחות חרקים במזון בעונת המוסנון: חום, לחות ורטיבות. כל מבקר בהודו נוכח לגלות שתנאי ההייגנייה רחוקים מהרצוי, ולמעשה, נראה לעיתים שהודים רבים אינם מודעים לחשיבות של אחסון ראוי של המזון, נקיון וכד'. הדבר מוביל לכך שבמאכלים רבים המוכנים במסעדה צמחונית ייתכן חשש ממשי להימצאות של חרקים. הדבר נוגע כמובן לאורז, קמח וקטניות. כך למשל, אורז שלא נבדק בבדיקה מעמיקה עלול להכיל בתוכו חרקים. אמנם, אין הדבר נחשב כאיסור דאורייתא, משום שהאדם שאוכל את האורז לא מעוניין בחרקים וגם לא רואה אותם בבדיקה פשוטה (הרב הנקין, לכם יהיה לאכלה פרק א'), אך בכל זאת, עלינו להקפיד כידוע גם על הוראותיהם של חכמים.

לגבי ירקות אחרים וקטניות - אם יש בהם "מיעוט המצוי" של חרקים - הרי שמותר לאכול אותם גם אם לא נבדקו (שו"ע יו"ד פ"ד, ט'). ההגדרה למיעוט המצוי היא שבדרך כלל אין בהם חרקים, ורק לפעמים מוצאים בהם חרקים. בשורות הבאות אפרט איך ניתן לוודא שאכן הימצאות החרקים הינה בגדר של המיעוט המצוי:

איכות הסחורה – באופן מתבקש, אורז זול יותר הוא מלוכלך יותר ויש בו סיכוי גדול יותר להימצאות חרקים מאשר אורז יקר יותר. בנוסף, ככל שהסחורה יותר ישנה, הסיכוי שהתפתחו בה חרקים גדול יותר. עונת קציר האורז המרכזית בהודו היא אחרי המונסון, כך שלתבואה טרייה הנמכרת בתחילת החורף  יש סיכוי גדול יותר להיות עם פחות חרקים מאשר לתבואה ישנה שנמכרת בסוף הקיץ.

תנאי האחסון – בתנאי אחסון טובים, יש סיכוי יותר גבוה שלא לפתח חרקים. בנוסף, באזור חם, לח ורטוב (כמו מומביי בזמן המונסון) יש סיכוי גבוה הרבה יותר להתפתחות חרקים מאשר באזור קר, ללא גשם וללא לחות (כמו בדרמסלה/מנאלי בתקופת חגי תשרי).למעשה, נראה שקשה לשרטט בעניין קו ברור. מצד אחד, אדם שאוכל אורז באזור חם בסוף עונת מונסון, חודשים רבים לאחר קציר האורז, במסעדה זולה, עלול להיתקל בסבירות גבוהה הרבה יותר בחרקים מאשר אדם שאוכל אורז בתחילת החורף במסעדה קצת יותר יקרה ואיכותית.

כדי ליצור כלל אצבע פשוט אני מציע ללכת למכולת רנדומלית באזור ולעבור על הבאלות שבהן מוכרים קמח, אורז וקטניות. מכיוון שאינני חושב שהודים משקיעים זמן רב מדי בברירת חומרי הגלם, כמות החרקים הרוחשים בשקיות תהווה אינדיקאטור לגבי הימצאותן במאכלים המוגשים במסעדות. אם עוברים על הבאלות ורואים שהם סך הכל נקיים מחרקים, הרי שהחרקים במזון הינם בגדר "מיעוט המצוי", (או אפילו פחות מכך). כדי לוודא את העניין עוד יותר אפשר לקנות אורז ולברור אותו באופן עצמאי וכך לבחון מה כמות החרקים במזון. במקרה שרמת הנגיעות בחרקים נמוכה, ניתן לאכול את המאכל לאחר בדיקה קלה (הרב ויטמן).

במידה שיש חשש להימצאות חרקים במאכלים, אני מציע להשקיע בדבר תשומת לב, ולבחור לאכול במסעדה שמשתמשת בחומרי גלם איכותיים יותר. בנוסף, במצב כזה רצוי לבחור במאכלים שבהם הסיכון להימצאות חרקים שלמים קטן. כך למשל, בלחמים למיניהם (כמו: צ'פאטי), גם אם היה חרק, הרי שיש ספק שמא הוא נימוח בזמן הכנת הקמח, הלישה, האפייה וכד' וממילא הוא בטל בשישים, כדין תערובת, והמאכל מותר בדיעבד באכילה. הדבר נכון גם ביחס ל-dosa, ולמאכלים דומים, שאינם עשויים מחיטה אך עשויים מקמח ועוברים תהליך של אפייה (הרב עובדיה, איסור והיתר ב', רנה). 

זכורים לטוב בנושא זה הן המסעדות הג'יינות (jain), כאשר לפי דתם אסור לאכול שום ברייה בשום אופן. באופן תיאורטי, הם משקיעים מאמצים בלברור את חומרי הגלם במסעדות שלהם, כאשר בפועל שמגיעים למסעדה כדאי לברר עם הבעלים האם הקפדה זו אכן מתקיימת בפועל.  

אוסיף הערה חשובה. ישנם כאלה הטוענים שבהודו יש חרקים רבים גם במזון שבארץ נחשב בדרך כלל לנקי. כך למשל, הם טוענים שבחצילים בהודו מוצאים פעמים רבות חרקים, דבר שאיננו מצוי בישראל. אמנם, מנסיוני האישי המצב עם ירקות שבארץ בכלל לא מצוייה בהם נגיעות (כמו: גזר, תפוחי אדמה, עגבניות), לא נתקלתי בנגיעות גבוהה באופן משמעותי יותר מאשר בארץ. אמנם, גם אם נניח שטענתם אכן נכונה, אין נתון זה סותר את ההלכות שהבאתי. ברוך השם זכינו בארץ לכמות נגיעות קטנה במאכלים שלנו. אך כל המעיין בספרות ההלכתית ייווכח בקלות כי המאכלים שאכלו יהודים לאורך הדורות היו נגועים הרבה יותר. כך למשל כותב הרשב"א כי אם נאסור ירק שבבדיקתו התגלו שני תולעים, שמא יש בו עוד תולעים שלא התגלו יווצר מצב שבו "אסרת כל הירקות שבעולם" (שו"ת הרשב"א א' קי"ג). מכאן ניתן ללמוד בפשטות שבתקופתם כמעט בכל ירק התגלו כמה וכמה תולעים, מה שמלמד ששיעור הנגיעות היה הרבה יותר גבוה ממה שמצוי היום בארץ ישראל. ובכל זאת, חכמי הלכה התירו באופנים מסויימים לאכול מאכלים שונים, והיתרים אלו שנאמרו בעבר תקפים עדיין בימנו. כל הרוצה להסתמך עליהם בזמן שהייתו בהודו - רשאי. וכן נהגו קהילות ישראל בחו"ל, שקונים ספגנטי וכד' גם ללא הכשר, בגלל שמדובר בחרקים במיעוט המצוי.

כמובן שצריך לבדוק כל מין ירק וקטנייה באופן פרטני בהתאם למקום ולזמן, ואם באחד המינים יש נגיעות שגבוהה מהמיעוט המצוי - אסור לאוכלו ללא בדיקה מוקדמת. בנוסף, ידוע שבירקות עלים (כמו: חסה, ברוקילי, פטרוזיליה), גם בארץ, יש סיכוי גבוה להימצאות חרקים שקשה מאד להסיר, אך ברוב המאכלים ההודיים אין ירקות עלים. ובכל זאת, חשוב לשים לב לכך ולהזמין מנות שאין בהם ירקות עלים, ובמידה שקיבלנו ירקות עלים (כמו עלי פטרוזיליה על הkulcha) יש להסיר אותם ולא לאוכלם.

בישולי גויים/ עכו"ם – חכמים אסרו לאכול מאכל שגוי בישל (או אפה/ טיגן), מתוך הנחה שהדבר יוביל למרחק בין יהודים לגויים ויוריד את הפוטנציאל להתבוללות. איסור זה חל רק במידה שהמאכל שמוגש איננו נאכל חי (למשל, תבשיל חומוס נאסר, אך לא גזר מבושל). בנוסף נאמר שמאכל שאיננו עולה על שולחן מלכים איננו נאסר על ידי בישול הגוי. זהו איננו מאכל מכובד ואכילתו לא תוביל לקרבה מיוחדת בין היהודי לגוי. למעשה, בימנו, בהיעדרם של מלכים בפרט, ושל מעמדות אצולה מובחנים בכלל, קשה לדעת בדיוק מה הכוונה במאכל שעולה על שולחן מלכים, ואפרט בעניין זה בהמשך.

איסור זה לא חל על מיני לחמים, כולל כאלה המוגדים כפת הבאה בכיסנין (לדוגמא: צ'פאטי, רוטי, נאן, קולצ'ה ולמעשה כל מאפה המיוצר מקמח). לחמים אלו נחשבים כפת גויים/ עכו"ם, וחכמים התירו אותם משום שהם נחשבים כמאכל הבסיסי שלא ניתן להסתדר בלעדיו. זה נכון לדעת האשכנזים והספרדים כאחד (שו"ע יו"ד קי"ב). בנוסף, רבים מהתבשילים העשויים מירקות מותרים, בגלל שירקות רבים נאכלים חיים (גזר, עגבנייה וכד'). אם רוב התבשיל מוכן מירקות אלה – הרי שכל התבשיל מותר (שם קי"ג).

 היתר נוסף הוא אם אדם הדליק את האש או השתתף בצורה כל שהיא בבישול (אפילו אם הגביר מעט את הגז, זרק קיסם לאש וכד'). לפי האשכנזים המאכל נחשב במקרה זה כמאכל ישראל. אמנם, הספרדים דורשים השתתפות משמעותית יותר (כמו: לשים את הסיר על האש). בפועל, קשה להיכנס למטבח הודי ולהפוך את המאכל לבישול ישראל, גם בגלל פערי שפה ומנטליות, וגם בגלל סיבות של בטיחות וכד'. אבל כשהדבר מתאפשר, כדאי מאד כן להפוך את המאכל למאכל ישראל.

באופן כללי ניתן לשאול עוד האם איסור זה חל גם על אכילת מאכל שמוכן במסעדה. במסעדה לא נוצר קשר נפשי משמעותי בין המלצר לבין הסועד, וייתכן לומר שהאיסור המקורי נאמר רק על אכילה בבית פרטי, שבו ישנה אווירה חברית בין המארח לאורח. הרב עובדיה (יב"א חלק י' סימן ח') התיר לאכול מאכלים הנמכרים בסופר (כמו: קופסאות שימורים) כאשר חומרי הגלם כשרים בגלל הייצור התעשייתי. עוד הוא התיר לאכול קליות, בגלל שאינם מאכל העולה על שולחן מלכים. אך ההיתר לאכול מאכל העולה על שולחן מלכים במסעדה לא מקובל למעשה על ידי רוב הפוסקים כהיתר יחידי שניתן להסתמך עליו.

השאלה היא בעיקר לגבי אכילת מאכלי אורז וקטניות במסעדה, שהרי הם אינם נאכלים חיים ולכן השאלה היא האם הם עולים על שולחן מלכים. אורז, למשל, הוא מאכל שנאכל גם בחברה הגבוהה אך גם על ידי פשוטי העם העניים ביותר. אם כן, לא ברור האם יש להגדירו כמאכל העולה על שולחן מלכים. מצד אחד, ניתן לטעון שאף מאכל המוגש במסעדה צמחונית איננו ראוי לעלות על שולחן מלכים, ורק מאכלים כמו בשר, דגים וביצים, הם מאכלים מכובדים. הדבר מתחדד כאשר אוכלים ב"דאבה", ומצטופפים ביחד עם פועלים קשי יום לארוחה ששווייה פחות מדולר. קשה להגדיר אוכל זה שאוכלים עלובי החיים כמאכל חשוב. מצד שני, צעידה מוחלטת בכיוון המיקל מעקרת כמעט מתוכן את האיסור המקורי, ומכיוון שהחשש הראשוני באיסור זה עומד ברקע, קשה להקל באופן גורף.

למעשה, רוב פוסקי זמננו הבינו שמאכל העולה על שולחן מלכים הוא מאכל מכובד, שניתן להגישו בחתונה או לאורח חשוב. אך גם בתוך קטגוריה זו ניתן לדבר על ניואנסים הקשורים לסוג המאכל. אפשר ללמוד זאת מכך שבגמרא מאכלים מסויימים לא נחשבים כעולים על שולחן מלכים למרות שעשויים מקמח (עבודה זרה ל"ח ע"א). למשל, בהקשר של אורז, אורז מזן פשוט וזול לא יחשב כמאכל חשוב, לעומת אורז מזן יקר יותר שכן יכול להיחשב. כמו כן, גם סוג המתכון הוא משמעותי, והמתכונים הפשוטים יותר (מבחינת: טעם, זמן הכנה, כמות תוספות וכו') לא ייחשבו כמאכלים חשובים.

למעשה, ניתן להצביע על כמה רמות הקפדה:

ברמה המקילה ביותר ניתן לאכול את כלל המאכלים המוגשים במסעדות צמחוניות, מלבד מאכלי מתיקה (sweets באנגלית הודית) המוגשים בחתונות וכד'. גם במקרה זה יש להבדיל בין מאפים המוכנים בעיקר על בסיס חלב וקמח, שבהם כאמור לכולי עלמא אין בעיה של חלב עכו"ם, לבין מאפים המוכנים על בסיס קמח חומוס וכד', שבהם יש להחמיר ולא לצרוך. במקרה כזה, עדיף ללכת על המסעדות הפשוטות יותר, ולא להיכנס למסעדות יקרות המוכרות מנות יוקרתיות. הדעה המחמירה יותר תאסור אכילה במסעדות צמחוניות של מאכלי אורז וקטניות, ותסתפק במיני מאפה ובתבשילי ירקות מסויימים בלבד (כפי שפורט לעיל).

כשרות הכלים - ישנו חשש שהגוי בישל את האוכל בכלים לא כשרים, מה שמוביל לכך שהמאכלים שהוא מוכר אינם כשרים. אפשר להצביע על שתי חששות - ייתכן שהוא הכין בהם מאכל שאיננו כשר (למשל: בישל בהם עוף שאיננו כשר), ואז גם המאכלים הכשרים שהוכנו אחר כך בסיר אינם כשרים. אמנם, כמו שראינו קודם, הודים ככלל מקפידים על כך שבמסעדה צמחונית לא יבשלו מאכלים שאינם כשרים מדאורייתא, ורוב הפעמים - גם כאלה שהם כשרים מדרבנן. אך גם אם קרה והם בישלו - סתם כלי גויים אינם בני יומם, ולכן ניתן להקל (ראה לכל הדיון ברמ"א בשו"ע יו"ד קי"ג ב' ושם בדרכי משה וכן שם קכ"ב).

אפשרות אחרת היא שהגוי הכין בהם מאכל שברמה העקרונית הינו כשר, אך מוגדר כמאכל עכו"ם. במקרה כזה השו"ע מביא שתי דעות, שאחת מהן אוסרת את האכילה, והשנייה מתירה. זאת כאשר מסתימת לשונו ומהבית יוסף משמע שהדעה המרכזית היא הדעה האוסרת. אך בכל זאת, ניתן להשתמש בלישנא המקילה כסניף (שו"ע יו"ד קי"ג ט"ז). על כל זה ניתן להוסיף דיונים בקרב אחרוני זמננו בשאלת בליעת כלים שעשויים בייצור מודרני, במציאות של סבון וטכניקות ניקוי איכותיות. אמנם, למעשה לא היה מי שפסק את הדעות המקילות בנושא זה לכתחילה, אך וודאי שאפשר להוסיף זאת כסניף נוסף. נוסף על כך כאמור, לא ברור האם ישנם מאכלים הנמכרים במסעדה צמחונית שהינם בבירור מוגדרים ככאלה העולים על שולחן מלכים, וזה מוסיף ספק נוסף שאפשר להשתמש בו כדי להקל. נוסף על כך, אנחנו מניחים שהכלים משמשים להכנת אותם מאכלים, ולכן אם המאכל הנקנה איננו מוגדר כמאכל עכו"ם, אפשר להניח שהכלי שהוכן בו המאכל משמש רק להכנת מאכל זה (שו"ע יו"ד קכ"ב). בצירוף כל הספקות והסניפים שפורטו ניתן לומר כי הכלי לא הטריף את המאכל.

לעיון נוסף ראה:

מסכת עבודה זרה דף ל"ח עמוד א'

שולחן ערוך, יורה דעה סימנים פ"ד, קי"ב, ובמיוחד סימן קי"ג, וכן קכ"ב, ונושאי כלים, וכן בית יוסף שם ונושאי כלים.

חוברת כשרות למטייל בחו"ל של צוהר

הרב עובדיה, יביע אומר חלק י' סימן ח'

הרב עובדיה, חידושי דינים בעניין איסור והיתר כרך ב' עמוד רנה

הרב הנקין, לכם יהיה לאכלה פרק א'

הרב פיינשטיין, אגרות משה, יורה דעה, חלק א' סימן מ"ז ואילך

הרדב"ז סימן אלף קמ"ז

שו"ת הרשב"א א' קי"ג