טיסות והעברות אל מאיירהופן
יצאתי לחופשת הסקי הראשונה בחיי, באתר סקי במאיירהופן, אחד מבכירי אתרי סקי באוסטריה. טסתי עם חברת אליטליה לשדה התעופה של מינכן, דרך רומא. המשכתי בנסיעה אל מאיירהופן, עם חברת Four Seasons (הדסק שלהם נמצא בחיבור בין הטרמינלים במינכן). תוך 3 דקות הגיע נהג, איתו הלכנו (חוץ ממני היו עוד שלושה) למיני-ואן. הנהג העמיס לנו את המזוודות לבגאז', שאל אם אנחנו רוצים משהו לשתות ויצאנו לדרך. עצרנו בדרך בקופשטיין בשביל אחד והשניים האחרים ירדו בבריקסלג, משם המשכנו למאיירהופן. הנהג הוריד אותי בדלת המלון ולקח לי את המזוודה עד לקבלה. יום לפני הנסיעה חזרה, קיבלתי מסרון (SMS) עם השעה בה יבואו לאסוף אותי, בנוסף צלצלו לקראת הערב לאשר שקיבלתי את המסרון. בבוקר החזרה, המונית שבאה לקחת אותי הגיעה בשעה 10:30 כמו "שעון אוסטרי". היינו שלושה בנסיעה הזו. אחת מהנוסעות ואני ירדנו קודם, בשער של אליטליה ואייר-פראנס (הנהג הוריד אותי ממש בכניסה לדלפק הצ'ק אין של אליטליה). בשורה התחתונה - שירות נהדר, רכבים מאוד נוחים, נהגים מקצועיים, מכירים את כל קיצורי הדרך (בהלוך עקפנו פקק קטן לפני הכניסה לזילרטל, בגלל עיקוף שהנהג עשה דרך עיירה שה-GPS לא הראה) והדיוק בזמנים מדהים. טוב יותר מרכבת (ורק טיפה יותר יקר) ובמידה שנוסעים רק בודד או שני אנשים, עדיף מהשכרת רכב (משלושה ומעלה רכב עדיף כמובן). אתר אינטרנט: www.tirol-taxi.at.
מראה אתר מאיירהופן. צילום: Buildsמלון אנדריאה במאיירהופן
מלון אנדריאה (Hotel Andrea), שהומלץ על ידי ישראלים רבים, הוא באמת מקום נהדר. מלון משפחתי, מהסוג בו אני אוהב לשהות, כשאני באוסטריה או שוויץ. החדר היה נוח ומרווח, מרפסת גדולה עם נוף מדהים, מצויד בכל מה שצריך. הזמנתי חדר, על בסיס חצי פנסיון, מה שהתגלה כ-"Win-Win": אוכל מצוין עם שירות נהדר. ארוחת הערב הייתה קצת "גדולה" מדי לטעמי - ארבע מנות ש"פוצצו" אותי, ערב אחרי ערב, כך שארוחת בוקר יצא לי לאכול רק פעם אחת בכל השהייה שם, משום שפשוט לא הייתי רעב בבקרים. אנשי הצוות נחמדים בצורה מדהימה (אפילו בהשוואה ליחס האוסטרי הרגיל... זה היה Over-nice), מוכנים לעזור בכל דבר ויוצאים מגדרם בשביל שתהיה מרוצה. לדוגמא, עם הגעתי ביום הראשון, התברר לי ששכחתי כבל שהייתי צריך ואת המתאם לשקע (רוב הדברים כן מתאימים, אבל המטען של המחשב הנישא, לדוגמא, הוא בעל שלושה פינים, כך שהיה צורך במתאם). ירדתי לקבלה ושאלתי איפה יש חנות אלקטרוניקה. מנהל המלון, שבדיוק היה שם, שאל אותי מה אני צריך ולאחר שתיארתי לו, הוא מיד החל לפתוח מגירות, שלף את הכבל שהייתי צריך בקופסה חדשה, נתן לי ואמר שמתאם לצערו אין לו, אבל הוא ירשום לי שם של חנות ממש קרובה. יצאתי לרחוב הראשי ולא מצאתי את החנות. החלטתי לחזור לחדר ולהסתדר איכשהו. בכניסה הוא ראה אותי ושאל אותי אם הסתדרתי. עניתי שלא מצאתי, הוא הציע לבוא איתי להראות לי איפה החנות. עד כמה שלא היה לי נעים, יצאתי. הוא הלך איתי עד לגשר, המחבר את אהורנשטרסה לרחוב הראשי והצביע לי על החנות.
מלבד זאת, המלון שוכן בצמוד למעלית לאהורן (אין יותר קרוב מזה, כמו שמלון סטרס קרוב לפנקן) ונמצא במרחק הליכה של 3 דקות מהפנקן. סקי-באס עובר גם בצמוד למלון. המלון גם נמצא קרוב מאוד למקומות חיי הלילה של העיירה - סמוך לרחוב הראשי ולכל המקומות המרכזיים, מרחק הליכה של 2 דקות מטוקסרשטרסה ואף נמצא בצמוד לברוקן שטדל. הסאונה במלון פתוחה בשעות אחרי הצהריים, אבל באוסטריה כמו באוסטריה - עירום מלא הוא בגדר חובה! יש במלון חדר סקי גדול ומרווח מול הכניסה, עם ספסלים נוחים, מתקנים מחממים לנעליים והרבה מקום לכל שאר הציוד. יש במלון חיבור WiFi מהיר מאוד, שעולה 10 יורו ל-168 שעות. סך שעות זה הוא של שבוע בעקרון, אבל ברגע שהתנתקתם זה מפסיק את הספירה. הייתי מחובר בכל יום למשך כמה שעות וביום העזיבה בדקתי ונשארו לי עדיין 121 שעות, ככה שבין אם נוסעים לתקופה קצרה או למספר שבועות, זה יותר ממספיק. בקומת הכניסה יש מסעדה ובר של המלון, עם אווירה מצוינת ומחירים טובים. מחוץ למלון יש חניה בשפע (לאורך כל הנהר, עד הגשר) ואף מקומות חניה פרטיים של המלון (אבל לדעתי יש כל כך הרבה מקומות מול המלון, שאין צורך בחניה הפרטית). אתר המלון: www.hotel-andrea.com.
שבוע הגלישה וההדרכה
ישנם שני בתי ספר מרכזיים: Mayrhofen 3000 ו-SMT. המחירים זהים בשניהם וההמלצות באתרי האינטרנט הבינלאומיים דומות מאוד על שניהם. אחרי שקראתי טיפ כאן, אתר הסקי של למטייל, שהמליץ להתרחק מ-Mayrhofen 3000, בחרתי ב-SMT ולא התאכזבתי. שמעתי גם ממספר אנשים, איתם ישבתי לארוחת צהריים, שכן בחרו ב-3000, שהמדריכים שם מתנהגים כאילו זאת כיתה בבית ספר - הוראות וצעקות, משמעת וכו', ממש לא בשבילי. אחרי שהגעתי למאיירהופן, פניתי לסניף בית הספר SMT בעיירה (3 דקות מהמעלית לפנקן). קיבלתי שם כרטיס תלמיד, ספח להשכרת ציוד ב-Kaplenig Sports 2000 והסבר איפה להיות ומתי. משם, ניגשתי לקפלניג מול הפנקן, לשכור את הציוד. הבחור שעזר לי עם הנעליים היה בריטי, מלונדון - רוברט, שהתלהב לשמוע שאני מישראל. הוא סיפר לי שיש לו חבר מתל אביב בשם אבי, שנכנס בו לפני יומיים עם הבורד והוא עדיין חייב לו וגם הראה לי את כישורי העברית שאבי לימד אותו ("אתה רוצה שאכטה?" \ "יש לך גחל לנחרילה?", מה עוד ישראלי ילמד אותו...). הנעליים שהוא נתן לי לחצו מאוד ואחרי היום הראשון חזרתי להחליף אותן, כי הן פשוט הרגו לי את כף הרגל. כשהגעתי להחליף וחלצתי את הנעליים, אחת האצבעות שלי הייתה ממש מקופלת לצד על השנייה, מרוב לחץ שהיה בפנים. בתחילה לא שכרתי קסדה, רק אחרי יומיים, כשראיתי שאני נופל הרבה, הלכתי לשכור אחת לשאר הימים.
על ההר במאיירהופן. צילום: Builds
ביום ראשון הגעתי לנקודת המפגש ליד הפילצבר בפנקן, בשעה 9:30, שם חילקו את הגולשים לקבוצות. מיינו אותי לקבוצה של מתחילים בת עשרה אנשים (אני, שתי ישראליות וכל השאר בריטים), עם מדריך בריטי - הארי. בהתחלה זה הלך גרוע ביותר. דגמתי את השלג מקרוב כל כך הרבה פעמים, עד שהרגשתי שאני רוצה להפסיק. הארי לא הדריך הכי טוב והיינו פשוט קבוצה גדולה מדי בשביל שהוא יוכל ללמד את כולם. איכשהו סיימתי את היום הראשון והחלטתי שאם למחרת אני ממשיך ליפול, אני פורש. בבוקר היום השני חילקו מחדש את הקבוצות. העבירו גרמני, בריטי, סקוטית ואותי לקבוצה חדשה, עם מדריך אוסטרי - מריו, שנולד וגר במאיירהופן. מיד בבוקר הרגשתי את השינוי - לבד מכך שהיינו קבוצה מאוד קטנה (ארבעה אנשים), מריו פשוט ידע איך להדריך, הסביר מה לתקן כשעשיתי משהו לא נכון. התחלנו מהר מאוד פניות ועשינו עוד באותו יום את מספר 2, מספר פעמים. הקבוצה שנשארה עם הארי, שנחשבה לאלה שיותר הצליחו ביום הראשון, המשיכה להתאמן על המיני-פיסטים הצדדיים, שליד המעלית... במהלך השבוע התחלפו אנשים ולא היה יום שבו הרכב הקבוצה היה זהה ליום שלפני, אבל אני והבריטי שהתחלנו עם מריו ביום שני נשארנו איתו עד סוף השבוע. ביומיים הראשונים התמקדנו בפניות בסיסיות בסנו פלאו, אחר כך עברנו לפניות חדות, מסלולים משופעים יותר וכו'. ביום האחרון התחלנו קצת פרלל ובזה סיימנו את השבוע. לאחר מכן הייתי אמור להמשיך לבד, אבל לא יכולתי בגלל פציעה. בשורה התחתונה - מריו התגלה כמדריך מצוין וגם אחלה בן אדם, ללא קשר לסקי - בגלל שהייתי תמיד ראשון מקדימה, יצא לי לעצור הרבה לצידו ולחכות לאחרים. התברר שהוא גם לומד לרשיון טיס ויצא לי לדבר איתו הרבה. אני מרגיש שעשיתי את הבחירה הנכונה ב-SMT.
מעלית הפנקן. צילום: Builds
גלשתי את מסלול 2 אינספור פעמים, את 20 שלוש פעמים, את 8 פעמיים, את 10 פעמיים, פעם אחת את רוב 6 האדום (שם נפצעתי) ואחרים מסביב (כמו הירידה של מעלית Mittertrettlift כ-3 פעמים). לא היה לחץ אדיר וכשמישהו היה צריך, עצרנו לכמה דקות לנוח או כשכאבו למישהו השרירים יותר מדי, אז הוא חיכה למטה שנסיים עוד פעם ואז שוב הצטרף אלינו. ההדרכה נמשכה כל בוקר מ-10.00 עד 12.00 או 12.15 ומ-13.15 עד קצת אחרי 15.00. כשעשינו את 8, עצרנו באמצע בבקתה שיש באמצע הפיסט, בשביל שנאפסים ואגליקר, והיה ממש כיף לגלוש עם ראש טיפה בהיי.
המלצה קטנה שלי - למרות מה שקראתי על התור הארוך בפנקן, זה לא היה כזה נורא. יצא לי להגיע בשעות שבין 8.30 ל-10.00. עד שעה 9 וקצת אחרי עוד היה די פנוי ותוך שתיים-שלוש דקות כבר נמצאים בדרך למעלה. בשעה 9 בערך מגיעים כל הסקי-באסים ואז נהיה די עמוס, אבל עדיין תוך כמה דקות עולים, כי התור זז די מהר. אמרו לי שכדאי ללכת למסלול הימני, כי שם הולך יותר מהר והסיבה לדעתי היא שמול המסלול הימני יש את המחסום הימני והאמצעי ומול המסלול השמאלי יש רק את המסלול השמאלי. מי שהולך במחסום השמאלי נכנס ראשון לגונדולה ויש לו מקום ישיבה מובטח בדרך למעלה, לכן הרבה אנשים מעדיפים לעמוד בתור השמאלי .אבל, אם הולכים בימני ונצמדים למעקה בצד השמאלי, מתחברים לאותו מקום ומגיעים למחסום השמאלי וזה בלי שום דחיפות או "התנהגות ישראלית". העליה עצמה לפנקן לוקחת כמעט 10 דקות. בירידה עד שעה 15:20 בערך די ריק, משלוש וחצי מתחיל להתמלאות והשיא באיזור השעה 16.00.
קשיים של תחילת הדרך
ביום האחרון שלי בקבוצת ההדרכה, עשינו את 6 האדום ובסופו רצינו להתחבר בחזרה ל-2. יש שם ירידה שקשה לעשות סנו פלאו, כי צריך להמשיך לפנות שמאלה בשביל להתחבר ל-2, משום שישר זה להמשיך את 6 וימינה יש רק עצים, אבל הפניה שמאלה בשיפוע כלפי מעלה. יוצא שצריך לגלוש להמשך של 6, בשביל לצבור מהירות ואז לפנות שמאלה. הגעתי לפניה, התחלתי לחתוך שמאלה וגולש מתחיל אחר, שהגיע מאחורי ורצה גם להתחבר ל-2, איבד שליטה ונכנס בי מאחור. אני עפתי על המדריך, הסתובבתי איכשהוא במקום בשביל לא להיכנס בו ישירות ונפלתי אחורה, כאשר הרגליים שלי פרושות לצדדים בצורת V. בהתחלה שכבתי ללא יכולת לזוז והייתי מתוח בצורה כל כך חדה, שגם לא יכולתי להגיע לביינדינגס או למקלות שנפלו לי, בשביל להשתמש בהם לפתוח אותם. למדריך לקח גם כמה שניות להתאושש והוא רץ לפתוח את הביינדינגס לפני שיישברו לי הרגליים... המשכתי לשכב עם איברים פרושים כשכל הצד השמאלי בער מכאב. אחרי כמה דקות הצלחתי לעמוד, הלכתי עד החיבור ל-2 ברגל, שם נחתי עוד 5 דקות והמשכתי לגלוש. היה כאב, אבל פשוט לא הרגשתי אותו יותר מדי, תוך כדי הגלישה עד סוף היום.
כשחזרתי למלון והורדתי מעלי את הציוד והביגוד, התחלתי להרגיש כאבי תופת בברך. היה לי קשה מאוד לקפל אותה, בצורה שבה כל תנועה או פעולה כמו לשבת או לקום עלתה לי בכאב נוראי. יצאתי למרפסת החדר, מילאתי שלג בשקית והצמדתי לברך כחצי שעה ולאחר מכן ניסיתי לתת לה לנוח בלי הרבה תזוזה. ישנתי כשהיא על כרית ושמתי בשעות בערב תחבושת אלסטית לכמה שעות, אבל שום דבר לא עזר. בשישי בבוקר בקושי יכולתי ללכת בלי לצלוע, שלא לדבר על סקי. נסעתי ל-Sportsclinic Zilertal, מרחק נסיעה של 2 דקות ממרכז העיירה. מילאתי טפסים עם פרטים ובתוך 3 דקות כבר נכנסתי לרנטגן וישר משם לבדיקת רופא. הצילומים נראו תקינים, אבל לדברי הרופא לא היה ניתן לשלול קרע במיניסקוס והוא המליץ לעשות MRI. בטיפשותי, שאלתי אותו אם הברך מספיק יציבה שאני אחזור הביתה ואעשה את זה בארץ (שכחתי שבארץ מחכים ל-MRI בין 3 חודשים לחצי שנה ואצלם הייתי יכול לעשות זאת באותו רגע) והוא אמר שכן. חבשו לי את הרגל עם משחה מסוימת ונתנו לי מארז של קרח, להמשיך לשים וכמובן הוראה שלא להמשיך לגלוש. כל התענוג עלה לי 362 יורו (אשר בכוונתי לתבוע מביטוח הנסיעות לחו"ל).
מבחינת מצב גופני, הגעתי כמעט ללא כושר מתאים, אבל בסוף היום הראשון כאשר הגעתי, שמחתי לראות שלמרות כל האזהרות שקראתי, שיכאבו לי השרירים, לא הרגשתי כלום. כמובן שזה נמשך בדיוק ערב אחד. בימים הבאים, כשהתחלתי לגלוש למרחקים והפעלתי לחץ אדיר על הברכיים, הרגשתי משותק בערבים. עשיתי מתיחות, מקלחות קרות, מרחתי וולטרן ושום דבר לא עזר. ניגשתי ביום השלישי לבית מרקחת ברחוב הראשי, שם נתנו לי משחה נהדרת אחרת, שחוללה פלאים.
אוכל ואפרה-סקי
כאמור, לא יצא לי כל כך לאכול ארוחת בוקר במלון (רק פעם אחת), אלא רק בערבים. בשעות הצהריים, הייתי רוב השבוע בפנקן, שם ישבתי בפילצבר (Pilzbar), שנמצא ליד נקודת המפגש של בית הספר וליד המעליות ל-Penkenalm. יש אפשרות ישיבה בפנים, בחלק המחומם, אבל העדפתי לרוב לשבת בחוץ. בימים בהם יורד שלג, פותחים את השמשייה מעל איזור הישיבה בחוץ ואז לא כל כך קר. הבר שלהם מחובר למסעדה. יש במקום אחלה מוזיקה, עם הרבה מקומות ישיבה ואווירה טובה. בשעות 11.45 עד 13.00 בערך די עמוס שם, אבל לא חסר איפה לשבת, רק שיש תור די ארוך בקופה. מבחינת אוכל, גם בצהריים לא הייתי כל כך רעב ויצא לי לרוב רק לשתות שם ולאכול רק פעמיים. ההבדלים במחירים בין דבר אחד למשנהו מאוד גדולים - לדוגמא, מיץ תפוחים בכוס 400 מ"ל שלהם עולה 4.2 יורו (22 שקל בערך!), כשאותו הדבר בבקבוק זכוכית עולה 2 יורו.
חברים מהקבוצה. צילום: Builds
מלבד זאת, יש את ה-Bergrest, שנמצא ממול. גם הוא די עמוס בשעות הצהריים ושם יצא לי לשבת רק בבוקר. גם שם מאוד נחמד וזה אחלה מקום לפתוח את הבוקר עם בירה קרה. במאיירהופן עצמה, אכלתי פעמיים בפיצה שנמצאת מול הפנקנבאן, מקום שמזכיר את השווארמות בישראל. המקום נפתח ב-11.30 ודי עמוס בין 13.30 ל-15.00. פתוח עד מאוחר. עוד מקום נהדר הוא Metzgerei Gasser, שנמצא ליד ה-Happy End, ביציאה מהפנקנבאן. בשעות אחר הצהריים עמוס שם בצורה קטסטרופלית - התור נמשך אל תוך הרחוב ובחוץ ניתן לראות שורות של אנשים, עומדים בשלג ואוכלים המבורגרים, כי אין מקום ישיבה בפנים. מחירים מאוד זולים ומבחר גדול.
מבחינת אפרה-סקי, הייתי די גמור רוב הימים, אבל יצא לי להגיע פעמיים לאייסבר, פעם אחת מיד אחרי הירידה מההר ופעם אחת בערב. לא כל כך הבנתי את ההתרגשות מהמקום - אמנם בערב די שמח ויש שם אחלה אווירה ומוזיקה, אבל אותו הדבר היה לי בברוקן שטדל, כשבשלוש וחצי עד חמש בכלל היה שם די מת - קצת אנשים עומדים עם בירות ומדברים, מדי פעם איזה בריטי מטורף נכנס, קופץ על שולחן לכמה דקות ועוזב, אבל שום דבר מעבר. בברוקן שטדל הייתי פעמיים והיה הרבה יותר כיף - הרבה מוזיקה, המון אנשים (ובניגוד לאייסבר, לא רק ילדים בני 16), בריטים וגרמנים בתחרויות שוטים עד השעות הקטנות, הרבה הרבה הרבה אלכוהול ומאוד שמח.
בשעות אחרי הצהריים די עמוס במקומות שמול הפנקן, Happy End נראה אחלה מקום, אבל הוא נועד למחפשים שקט - אנשים יושבים עם יינות ומצלמים תמונות, הרבה בדיחות וצחוקים, אבל בלי טירוף. גם במלון סטרס יושבים אנשים כבר משעות הצהריים ובערב נהיה קצת עמוס, אבל גם בלי הרבה טירוף. בוויט-לאונג', על האהורן, יש מסיבה כל יום שלישי בערב ולפי מה שהבנתי, צריך לתאם מראש באיזו שעה עולים. אני לא עשיתי זאת, כי הייתי די גמור באותו היום. גם במלון Manni יש מקום נחמד, לפי מה ששמעתי, אבל לא יצא לי לבדוק. בנוסף, כפי שציינתי, באמצע הירידה של 8 בהורברג\פנקן יש בקתה בצד, עם נוף מדהים ושולחנות בחוץ, שאפשר לעצור ולשתות משהו לפני שממשיכים.
אני יכול לתאר את חופשת הסקי הראשונה שלי ככיף שלא ייאמן. למרות תחושת הייאוש בהתחלה, הפנמתי שליפול זה חלק מהתהליך וברגע שהסכמתי עם זה הלך לי נהדר ואני כבר לא יכול לחכות לחזור לעולם הלבן!
לתחילת הכתבה
מידע נוסף על מאיירהופן וסקי באוסטריה שיעניין אותך:
