עוד חתול אחד ודי

סיפו: יעל, את עצובה?
יעל: כן (אנחה).
 סיפו: כי את מתגעגעת הביתה? אף אחד לא יודע יהודית בטנזניה?
יעל: נכון, אף אחד לא יודע יהודית.
סיפו: קָטוּל קָפַם.
יעל: חתול קטן גם לך סיפו. תודה!

 מסתבר לי מעל לכל ספק שאני סובלת מהתייבשות קשה בגלל ההקאות במטוסים. זה כנראה נכון מה שאומרים, שכל אחד חולה ברצינות לפחות פעם אחת בטיול שלו. אם זה נכון, אני את שלי עשיתי. גרה בבית קטן ונחמד בג`ונגל עם גלורי ואינספור האחים והאחיות שלה, וכולם נחמדים אלי ומנסים לעודד אותי ולעזור לי ובא לי רק לבכות.

אני חלשה ומדוכאת, אני לא מצליחה להבין איפה אני ואיך מתקשרים מכאן ואיך מגיעים ממקום למקום. מה שהם קוראים Bus או דלה-דלה הם מיני-ואנים, שמתרוצצים בתוך העיר על כל פרבריה במסלולים קפריזיים שמסתיימים בלי הודעה מוקדמת. כשזה קורה, הנוסעים הממורמרים פשוט מסתלקים ועולים על הסעה אחרת. אני לבנה, לכן הם מנסים לגבות ממני יותר כסף. אין טעם לשאול "כמה עולה", כי התשובה תהיה אבסורדית וגבוהה פי חמש. באופן כרוני מסרבים לתת לי עודף. רק גלורי, שמתערבת בסווהילית תקיפה, משכנעת אותם להחזיר לי כמה מטבעות שחוקות.

אני חולה כמו כלב, ובכל זאת נוסעת עם גלורי (המורה למחשבים) למרכז במג`נגו (Majengo). הסקרנות שלי הורגת אותי ואני פשוט חייבת לראות לאן הגעתי ומה בדיוק עושים שם. ממה שאני מצליחה להבין מדובר בשכונה שהיא הגרוע שבגרוע, והמרכז הוא נקודה קטנטנה של השכלה ושפע יחסי. כל הקלישאות- הכל כאן: החל מהפחונים וכלה בילדים הערומים, שמשחקים בזבל ובאשפה. העובדה שהגעתי למרכז באוטובוס המקומי לא תרמה להרגשה הכללית (אין כביש- מה חשבתי לעצמי?), ומכיוון שאני מרגישה שאני קרובה לאבד את ההכרה אני קורסת לי על אחד הספסלים בכיתת האמנות.

 ידידי האפריקאים, שתולים בי תקוות כל כך גדולות, משערים שחליתי במלריה ומתחננים בפני לראות רופא. אני מסרבת בתוקף לראות את הרופא המקומי ונגררת חזרה אל ביתה של גלורי בקמביה צ`ופה (Cambia Chupa), שכונה מחוץ לעיר. מוסכם גם עלי וגם על המנהל של המרכז, שלמחרת כדאי שאנוח יום במיטה. אני שותה המון מים מינרליים (המי-עדן המקומי נקראים "מי קילימנג`רו") ומלמדת את האחיות של גלורי (ג`וי, בטי, קתרין וסיפו) קצת עברית עילגת. בתמורה הן עושות לי שיעורים בסווהילי שימושית.

 לקראת הערב, אחרי שנכנס פנימה בלגימות קטנות בקבוק שלם של מי קילימנג`רו, אני מרגישה שוב כמו בן אדם. אני מחליטה לטייל בשכונה המקומית בין השבילים המתפתלים והבתים הקטנטנים וטונות של שיחי בוגנוויליה ועצי בננה. מתוקף תפקידי כחולה רשמית מצרפים אלי משמר כבוד בדמות אחותה הקטנה של גלורי- בטי. תוך פחות מרבע שעה היא מטפסת איתי על הגבעה אל תוך מטעי הבננות של שבט המסאי, ושרה "בטי-בטי-בם, אוהבת את כולם" במבטא סווהילי כבד. היא ממשיכה לשיר את אותה השורה כשאנחנו יורדות בערב עם אחותה, סיפו (תפילה) לחנות המקומית כדי לקנות עוד מי קילימנג`רו. לא פתחתי כבר שלושה ימים את האי-מייל שלי, אבל אני בטוחה שמחכה לי שם מייל מאמא שלי, עם השורה האלמותית "יעלי, תשתי הרבה" (ואכן, בדיקה מאוחרת גילתה כי היא כתבה זאת יותר מפעם אחת). בחנות הקטנה יושב על חתיכת קרש פקה קדוג`ו (Paka Kdogo), כלומר חתלתול, ומחייך אלי חיוך של חתולים אבל לא נותן לי ללטף אותו. בכל זאת אני מרגישה טוב רק לראות קצת נורמליות וחתולים מביאים לי מזל.

למחרת אני כבר מאה אחוז ולא יכולה לחכות עד שאני וגלורי ניסע לעבודה. אני מזנקת מהמיטה כמו פנתר צעיר, ואפילו השירותים, שהם רק חור באדמה, והרחצה בדלי מים, מפסיקים לבאס אותי. הדבר היחיד שקצת מבאס זו הידיעה שכל השיער שיש לי (כמעט עד לישבן) חייב ללכת, כי בלתי אפשרי לרחוץ את כל זה בדלי. בנוסף, אין מים חמים בברז וחייבים להרתיח אותם מעל האש בחצר (אין תנור), ואם בכלל אצליח לחפוף את כל השיער עם שמפו בתוך דלי, אין שום סיכוי שאצליח לעשות את זה גם עם מרכך, ואז נשארתי לא רק עם שיער אלא עם רסטה ענקית... אני מתחילה להתרגל למחשבה שבקרוב אקח מספריים ואהפוך ליותר דלילה משמשון...

כשאני מגיעה סופסוף למרכז הקהילתי שבו אני עובדת בהכרה מלאה, אני מבינה שצריכים אותי כאן נואשות, ושכאן מתחילה העבודה האמיתית. אני ופליקס, מנהל המרכז, יושבים ומתחילים לעבור על תכניות קצרות וארוכות טווח. בינתיים פועלת במרכז כיתת גן לגילאי 5-3, כיתת מחשבים שמלמדת אקסל, וורד ותוכנות שונות, וקבוצה ללימוד אנגלית למבוגרים (15 פלוס). בנוסף, אמור בקרוב להתחיל קורס אמנות ויש קבוצות נוער שעוסקות באיידס, בתאטרון ובנושאים אחרים. המרכז גם משמש כחדר חזרות מאולתר לצמד מוסיקאים מהשכונה, שנקראים ה- Perfect Brothers. כן, הם חתיכים והם אחים. מדי פעם משמיעים אותם ברדיו המקומי ומספרים לי שהם מופיעים לא מעט באירועים של המרכז. טרם זכיתי, אבל אולי בקרוב. במרכז שלושה חדרים פעילים ומשרד קטן לצוות, וכרגע מכשירים כיתה רביעית שתהפוך לחדר מחשבים שני, שמיועד לקורסים מתקדמים יותר. יש כל כך הרבה ביקוש לפעילויות כאן, שהמקום פשוט מפוצץ ופליקס מאוד רוצה להרחיב את הבניין. כרגע עומדים על הפרק עוד קורסים ללימוד אנגלית, עוד כיתות אמנות, כיתת מוסיקה. מתוכנן גם קורס למבוגרים, שיכשיר אותם לעבוד כמדריכי תיירים בספארי. אבטלה היא עניין רציני כאן, והבעיה רק מחריפה כשמגיעים למקומות כמו מג`נגו. סחר בסמים ופריצה מהווים כאן את הקריירה הפופולרית ביותר. ארושה היא העיר שחולשת כאן על כל השמורות הגדולות, ולכן לעניין הזה יש ביקוש רב ופוטנציאל.

הכסף מגיע לתוך המרכז הקהילתי ממכירת אמנות מסורתית (פריטים שמכינים בקורסים). הבעיה היא שאין למי למכור. לשכור חנות עולה הרבה כסף ולקבל רשיון לזה לוקח שנים. כדי ללכת לעיר עם הסחורה על הגב ולמכור לתיירים צריך מישהו שדובר סווהילי ואפשר לסמוך עליו עם הכסף והסחורה, רק שכרגע כוח האדם מצומצם. הסחורה היפהפיה הזאת שוכבת כאן כאבן שאין לה הופכין, בזמן שתיירים מתרוצצים בעיר ושופכים כסף על כל זבל אפריקאי מזויף שהם יכולים למצוא. הבנו שחייבים לשנות את המצב. גם אני וגם פליקס הלכנו הביתה באותו יום מהורהרים. ביקוש ותכניות יש, אפילו יש מורים, יש גם חלקה שאפשר לקנות ולבנות עליה עוד כיתות. מה שחסר זה כסף.

הספסלים בבית הספר מאולתרים וקניה של ציור אחד או הדפס אחד תממן שלושה ספסלים חדשים ברמת חמישה כוכבים, שיבנה נגר אמיתי. אני מחליטה להציע לפליקס הצעה קצת מהפכנית. במקום לחכות ובמקום לדבר נלך שנינו עם הסחורה לעיר, וננסה למכור אותה לתיירים. אני לא בטוחה שהוא יסכים אבל שווה לנסות, בעיקר כי אין ברירה. אני גם חייבת לעבור דירה מהבית של גלורי, כי לישון איתה באותה המיטה זה לא אידיאלי. פליקס מסדר לי דירת חדר בשמסי (Shamsi), שכונה טובה יותר וקרובה למג`נגו, שם אני מלמדת. השכונה הזאת היא אולי המקום הכי מכוער שראיתי בחיים, אבל משמעות השם היא "יופי"-; לך תבין טנזנים...

 בחדר יש מיטה זוגית אמיתית ושולחן ממש, וכוננית ושני כסאות מעור עז. עדיין צריך להתקלח בדלי, אבל פליקס ברוב התחשבות קנה לי כמתנת "ברוכה הבאה" כף חשמלית, כך שאוכל לחמם לעצמי מים במקלחת. השירותים משותפים לכל הדיירים ויחסית נקיים. הקומפלקס של הדירות נסגר בשער גדול וברמת הבטחון זה לוקסוס גדול. במונחים מקומיים הבניין הוא פשוט ארמון. פליקס מבטיח לי שישיג לי מיד גם דלי כדי להתקלח בו ולכבס. אחד הנכסים הכי חשובים כאן של הבן אדם זה הדלי שלו. אני מחליטה לעבור לחדר שלי ביום למחרת. שמחה וטובת לב אני נוסעת בחזרה עם גלורי לקמביה צ`ופה בפעם האחרונה. אני מחליטה לחגוג את נצחוני בשיחת טלפון (פינוק אמיתי שעולה כאן הון) ומתקשרת לישראלי מקומי, שהוא חבר של מכר של שכן של קרוב וכו`, ושאת הטלפון שלו קיבלתי בארץ. כשאני קונה במכולת המקומית קרדיט לשיחה, הפקה קדוג`ו של החנות כבר נותן לי ללטף אותו. אני משוכנעת שהחיוך הקטן שלו יביא לי מזל טוב.

הישראלי גר במרחק 2 דקות ואני לא ידעתי. הוא מזמין אותי ואת גלורי לארוחת ערב ובא לאסוף אותנו. כשהענינים מתגלגלים ואנחנו מגלים מכרים משותפים כאלה ואחרים, הוא אומר בנונשלנטיות שיש לו חדר ריק בבית ומזמין אותי לעבור לשם. אני אומרת "כן" בלי להסס, ותוך 10 דקות אנחנו כבר בבית של גלורי, מעמיסים את התיקים שלי על הטנדר. בדרך חזרה אני עוד קצת המומה. בבית שלו יש שירותים אמיתיים כמו בארץ, מקלחת עם מים חמים, גינה, שומרים וטבח... נראה לי שמתתי והגעתי לגן עדן. כשאנחנו נוסעים במעלה הגבעה נדמה לי שאני עומדת לפרוץ בבכי. אני לא יכולה להאמין איזה מזל יש לי. אני יודעת טוב מאוד מי נתן לי את המזל. מסתבר שלמארח שלי יש, כן כן, ניחשתם- פקה קדוג`ו...