סיכום ההתנדבות הראשונה

עברו שלושה חודשים, שזה הזמן שהקצבתי להתנדבות באאנג סיריאן. היום לא ברור לי בדיוק איך, אבל בבית נדמה היה לי שזה יספיק- וזה נכון. שלא יתקבל הרושם הלא נכון- נהנתי (כמעט) מכל רגע בארגון, אבל צריך לדעת גם מתי לעזוב. שתי המתנדבות שהיו איתי במשך התקופה עוזבות גם הן השבוע, פרויקט הקלטת המסאים הסתיים, אתר האינטרנט שבניתי יעלה בקרוב לרשת, סיימתי לכתוב את תוכנית הלימודים לשנה הבאה לבית הספר המסאי בו לימדתי, ואפילו הספקתי ללמד שם עוד כמה ימים אחרי שהם חזרו מחופשה. אז עוזבים לפרויקט הבא, תמיד זה ככה, אני מניח, כשאתה מכוון את הראש לתקופה מסוימת, הזמן תמיד מגיע... בזמן. אז עכשיו אני בתהליכי המעבר לבית היתומים גם פיזית, וגם נפשית. למזלי, ממשלת טנזניה כופה חופשה, אז אני מרוויח קצת זמן להתכונן.

 מסיבה לא לגמרי ברורה אני חייב לצאת מטנזניה בכל שלושה חודשים כדי לחדש את הויזה, אז החלטתי לקפוץ על ההזדמנות ולקחת קצת חופש באוגנדה, לשם אני יוצא בעוד יומיים. אבל לפני זה- אני רוצה קצת לסכם. אני אמנם כותב באתר הזה כדי שאחרים יוכלו לדעת מה קורה, ואולי ירצו גם הם להתנדב, אבל הסיכום הזה הוא גם בשבילי. אולי הדבר שאהבתי יותר מהכל באאנג סיריאן היה שיכולתי לעשות פחות או יותר מה שרציתי- ללמד בכפר כמה שאני רוצה, להיות בארושה כמה שאני רוצה, להקליט שירי לוחמים מסאים להנצחת המסורת שלהם כשבא לי, או סתם לצאת לבירה עם חברים. הזכרתי את זה בפעם הקודמת- אבל כנראה שיצירתיות זה הדבר הכי חשוב למתנדב. כל עוד היא שם, והכוונות טובות- ניתן לעשות דברים מגניבים ממש.

מי שעקב אחרי הסיפורים הקודמים יודע שהכרתי כמה חברים מדהימים, שלמרות שאנחנו כל כך שונים בהוויה שלנו, הצלחנו להתחבר באופן אמיתי מאוד. אבל יש עוד דברים שאני אצטרך להתרגל אליהם בהמשך. מדי פעם יצא לי לחשוב שאני מתגעגע למכונית שלי. בהתחלה הרעיון הזה נראה לי צפוני ומגעיל, אבל מאוחר יותר הבנתי שמה שאני באמת מתגעגע אליו זה העצמאות. אני תלוי פה בהמון אנשים וגורמים ומאחר ובטנזניה מעט מאד דברים "זורמים", תלות כזו היא לא פשוטה. הכל לוקח יותר זמן, מלווה במין תחושה של מאבק, שמזכיר לך כל הזמן שאתה לא מכאן, עוד פעם ה"מוזונגו" (אדם לבן)... אבל פתאום, נדמה לי, כשגרתי באיטליה לא הרגשתי לגמרי אחרת. כנראה שזה פשוט זרות בכל מקום שהוא לא הבית, אלא שכאן היא מודגשת קצת יותר, ובולטת הרבה יותר.

 לשמחתי יש לי עוד הרבה זמן להתרגל, יש לי לפחות עוד 4-5 חודשים כאן, באחד המקומות קראתי שבטנזניה, כמו באפריקה כולה, כל יום הוא התרחשות חדשה, וכל יום שעובר מבהיר עד כמה זה נכון.

לתחילת הכתבה

טיול להרי פארה, צפון מזרח טנזניה

לקראת חג המולד הזמינה אותי המזכירה בארגון של חבר שלי לכפר שלה למספר ימים. פגשתי אותה לראשונה כשלימדתי בכפר המסאי לפני חודשיים, והיא, כששמעה שאני מישראל, קפצה עלי בחיבוקים ודמעות. בקיצור, מאז היא מנסה לעשות כל מיני דברים משמחים עבורי, וכך גם ההזמנה לכפר, שנקרא Usangi ונמצא בצפון הר Pare. נסעתי יחד עם רפה (החבר). אוטובוס יוצא מארושה מתישהו בין 10-12. בתחנות המרכזיות חפשו אחר האוטובוס היחיד של חברת Maridhawa. הנסיעה עולה 3500 שילינג, אורכת כחמש שעות (2000 שילינג וארבע שעות ממושי). הנסיעה לא קלה, ולכן שווה לנסות להשיג מקום ישיבה.

הכפר של בני שבט ה-Pare ממוקם בפסגת ההרים, מקום שהזכיר לי את שוויץ. ההבדלים היו רק מזג האוויר, העובדה שהאנשים כהים יותר, ושהמוסיקה טובה יותר. זה מקום מעולה לטיול שאינו במסגרת הטיול הרגיל בטנזניה. יש כאן פירות שלא ראיתי קודם ושכדאי לטעום, מסלולי הליכה נהדרים ועוד. בנוסף, בני השבט הם מהמשכילים בטנזניה כך שעם האנגלית המועטה שלהם והרבה חיוכים מצידכם - לא קשה לתקשר.

יום-יומיים לפני שמגיעים כדאי לדבר עם מר Kengero, סגן מנהל ביה"ס המקומי. הוא הבטיח לי שהוא ישמח במיוחד לראות מבקרים מישראל. הטלפון שלו 0748-813787, והוא יארגן עבורכם מדריך להליכה (בלעדיו זה קצת מסובך- השבילים מפותלים מאוד) במחיר של 6000 שילינג ליום (לקבוצה של עד חמישה אנשים), והוא יכול לארגן לינה בשטח ביה"ס (בחדרים שלא ראיתי אבל הוא הגדיר כ"בסדר גמור") במחיר של 2000 שילינג לאדם (10 שקלים!). יש בכפר גם מלון קטן (שגם את חדריו לא ראיתי, אבל הוא נראה "בסדר גמור פלוס"), שנקרא Mhako House Lodge ועולה 5000-6000 לחדרים עם מקלחות משותפות ו- 8500-15000 לחדרים עם מקלחות פרטיות. כמו בכל כפר טנזני תתבקשו להוסיף "דמי פיתוח לכפר", רק שכאן הם זולים למדי - 1500 שילינג לאדם ליום. כדי להגיע למר קנגרו (כן, כן, ה-"ו" בחולם) הישארו על האוטובוס עד Lomwe Secondary School, ולמלון בקשו מהנהג.

 מומלץ במיוחד לטפס לפסגות השונות שמבטיחות מראה עוצר נשימה. בקשו מהמדריך להראות לכם את הנוף לאגם, כשאנחנו היינו שם ירד קצת גשם וכך ראיתי לראשונה בחיי קשת מושלמת של 180 מעלות. המקומיים, אגב, קוראים למקום "הרי הגולן של טנזניה" וישמחו מאוד אם יגלו שאתם מהמקום המקורי... וטיפ אחרון - מומלץ מאוד להביא מתנות קטנות מהארץ. בחנויות תיירים ניתן להשיג בזול ציורי מים של הארץ, או ערכות מים קדושים, אנשים מתרגשים מזה עד דמעות. פיזית- דמעות.

לתחילת הכתבה