עוברים מאוגנדה לטנזניה

נפרדים מקמפלה. כמה עצוב! שוב לא נראה את המאמות בשוק Bugalobi, לא נשמע עוד את השירים מהרדיו אליהם התרגלנו להקשיב, לא נאכל יותר matokee ותפוח אדמה מתוק, לא יקראו לי "מאדאם". ואיך נשרוד את הנסיעות בשלום בלי שיאחלו לנו safe journey לפני כל נסיעה? זה כבר הפך לאמונה תפלה. אם לא מאחלים לנו safe journey אנחנו חוששים שמשהו רע יקרה, ולכן תמיד לפני הנסיעה מוצאים מישהו להתברך אצלו. סיבוב אחרון בשוק, נפרדים מהסירים של מאמא טדי שאצלה אכלנו את הארוחות הכי טובות, נפרדים ממוכרת הפירות בחיבוקים ונשיקות, כולם מאחלים לנו safe journey ושואלים מתי תהיה הפעם הבאה שנגיע. שאלה טובה.

 טיילים שפגשנו קצת הפחידו אותנו על טנזניה ומאוד הנמיכו את הציפיות. אנחנו מחליטים לנסוע לשם ולו רק כדי לחלוף דרכה בדרך דרומה. שבוע, מקסימום שבועיים ואנחנו ממשיכים הלאה. נוסעים באוטובוס ישיר לטנזניה עם חברת אוטובוסים רצינית ויוקרתית הנקראת Scandinavian. המקומות מסומנים, הכסאות מתכווננים, יש דייל על האוטובוס המחלק שתיה קלה ונשנושים, אין אנשים במסדרונות. חברה רצינית, לכן יש איחור ביציאה רק של שעה וחצי. אבל מי סופר? וחוצמיזה הרווחנו עוד קצת זמן בקמפלה - אפשר ללכת שוב לבית שימוש אוגנדי. לפנות ערב עוברים את הגבול לקניה ומאוחר יותר, ב- 2:00, מתעוררים לעצירת לילה בניירובי (Nairobi). אני תשושה לגמרי, חצי ישנה, יורדת מהאוטובוס (Scandinavian חברה יוקרתית, עושים הפסקה לניקיון לפני שממשיכים בנסיעה) הישר לתוך מזנון התחנה. אמצע הלילה - וזה בכלל לא מפריע לחברה` הטנזנים שהתעוררו באוטובוס לדפוק ארוחת צ`יפס ועוף מטוגן. לפנות בוקר עוברים את הגבול לטנזניה. רואים זריחה טנזנית ראשונה מחלונות האוטובוס.

 כמה שעות מאוחר יותר ואנחנו במושי (Moshi). איזה כיף זה להגיד מוווווווושייייי! אני מעצבנת את הסובב אותי. מושי יושבת למרגלות הר הקילימנג`רו, ההר הגבוה ביותר באפריקה. היינו בטוחים שמכל מקום יתנפלו עלינו סוכנים של חברות המציעים טיפוס על ההר, מדריכים וסבלים, אך זה לא קורה. מושי מסתמנת כעיירה רגועה. מוכרי גלידה רוכבים על אופניים עם ארגז לבן ובו גלידות וארטיקים טעימים ומצננים. ההר המדובר מסתתר לו בין העננים. את פסגתו המושלגת אנחנו זוכים לראות רק לרגעים ספורים לפני השקיעה ובבוקר, לאחר הזריחה והמחזה מרהיב. שלג באפריקה! זה באמת לא משהו שרואים כל יום. אנחנו מסתפקים במבט על ההר וממשיכים הלאה. אני בטוחה שטיפוס עליו יכול להיות טיול נהדר, אך מכיוון שמדובר בהוצאה של לפחות 600US$ ל- 5 ימים, מחליטה לוותר הפעם על התענוג.

מושי עירה רגועה, עד שמגיעים לתחנה המרכזית. באוגנדה הספקנו לשכוח מכך שכרטיסנים יכולים להיות גם אלימים. עלינו הם מרחמים, באופן יחסי, רק מתקהלים ומכוונים אותנו לאוטובוס המתאים, אך אני רואה איך הם צועקים על קורבנות תמימים אחרים בתחנה (אין כאן אפליית מזונגו, מתנפלים על כולם) ופיזית מושכים אותם לכאן ולשם. האוטובוסים צריכים להתמלא ולכן הכרטיסנים רבים על הלקוחות. לקראת הרגע בו האוטובוס מלא מגיע טקס הפליקים - כל אחד עובר ליד האוטובוס ונותן לו צ`פחה הגונה. לא ברור למה, כנראה כדי לדרבן את הנהג שיצא לדרך, אך לא עושה זאת רק הכרטיסן של האוטובוס עצמו, אלא כל מי שעובר ליד. בום! בום! טראח! נשמעות הנקישות הקולניות על המתכת. אני בטוחה שהפח של הרכב מתעקם לגמרי מהטקס הזה.

 אחרי כל הרעש - הנסיעה דווקא רגועה. הכביש הוא אחד מהעורקים המרכזיים במדינה ולכן סלול היטב לכל אורכו. זהו חידוש עבורנו באפריקה, עד כה גם בכבישים הטובים היו תמיד מהמורות או קטעים לא סלולים, עושה רושם כי טנזניה יותר מתקדמת בתחום הזה. הנופים חדשים, אחרים, מרחבים פתוחים משובצים בגבעות. הצמחיה שונה, פחות צפופה ועם זאת ירוקה. עצי באובב מתגלים להם בצד הדרך! גזעיהם גוציים ושמנמנים וצמרתם מסועפת מאוד וירוקה. אני מתרגשת מהמראה ומהמפגש עם העצים שגדלים גם על הכוכב של הנסיך הקטן.

לתחילת הכתבה

טיול בהרי פארה

עוצרים ללילה בעיירה סאמה (Same), עירת המחוז של הרי הפארה (Pare) הדרומיים. מבקרים בשוק ושם אני נתקלת לראשונה בבננות אדומות! לירוקות כבר התרגלתי, אבל אדומות?? הן שמנמנות וחינניות, אך טעמן מעט בוסרי לטעמי. הרי הפארה קבלו פסקה קטנה בלונלי-פלנט והחלטנו שזאת סיבה מספיק טובה כדי לבדוק במה מדובר. הדרך לתוך ההרים פתלתלה וקשה ולוקחת יותר זמן מהרגיל עקב מפולת סלעים החוסמת את הדרך. עם ליל מגיעים ל-Mbaga Manka, כפר קטן בהרים. צמד עובדים נחמדים וידידותיים מקבלים את פנינו ב Hill Top Tona lodge ובאנגלית רצוצה מנסים להציע לנו מבחר מהטיולים האפשריים באזור. אנחנו ממקמים את האוהל על כר דשא שיושב במדרגה על צלע ההר, עם נוף נהדר למרחבים שמתחת. בבוקר מגיעה מדריכה מהכפר ויוצאת איתנו לטיול לאגם הנמצא בעומק היער. מטפסים בכפר, עוברים שוב את סדרת ההסברים על כל הגידולים החקלאיים - את רובם אנחנו כבר מזהים, שכן למדנו להכיר אותם באוגנדה. עוברים ליד שיחי תותים הדומים מאוד במראם ובצבעם האדום לתותי שדה, אך הם חלולים ומעט יותר חמוצים, מה שלא מונע ממני לקטוף בהתלהבות כל תות המבצבץ לו מהשיח. עולים בעליה תלולה בין בתי הכפר, ומגיעים ליער. עד עכשיו בטיולנו נתקלנו בכל מיני פרויקטים לשימור יערות. כאן אנחנו שומעים לראשונה על יער הנשמר מטעמים אחרים: אנשי הכפר מאמינים שהיער קדוש ואסור להרוס אותו. מי שיכרות עץ מעציו - יקולל! דרך מצוינת נוספת לשימור הטבע.

מהיער הקדוש ממשיכים לאזור בו הצמחיה נמוכה יותר ומזכירה לנו את אזור הכרמל. המקומיים העוברים על פנינו לא מתרגשים יותר מידי למראינו, לעיתים מברכים לשלום, לעיתים מוותרים גם על זה - דבר שאנחנו לא רגילים אליו. ללכת בין כפרים בלי מליוני ילדים שצורחים לעברינו Hello Mzungu! Give me money! ? היתכן?? חלק מהילדים אפילו מתחבאים כשהם רואים אותנו. אנחנו מביעים פליאתנו בפני המדריכה והיא מסבירה לנו שהילדים מזהים את המזונגוז עם הסיפורים ששמעו על התקופה הקולוניאליסטית הזכורה לשמצה, ולכן מפחדים ממזונגוז. הם חושבים שאולי באנו להשתלט להם על הכפר...

 היער מתכסה בערפל. מגיעים לאזור ירוק, אחו-משהו, מוקף גבעות ובמרכזו התרחבות של נהר ביצתי, זה המקום המכונה אגם Ranzi. על אגמיותו ניתן להתווכח, נניח כי אחרי העונה הגשומה יש לו צורה המזכירה יותר אגם. או אז מתחיל טפטוף ובאופטימיות אנו מכסים עצמנו ביריעות נילון ומתישבים לאכול ארוחת צהרים בצד ה"אגם", מנסים לשמור על יובש הארוחה. הארוחה מסתימת ואנו מתחילים לצעוד בחזרה לכפר. הגשם מתחזק ומתחזק, עד שלא נותר פרט יבש בגופנו, על אף מעילי הגשם. כל השבילים הצרים בהם פסענו בהלוך הופכים לנחלים שוצפים בחזור. מצחיק אותי שבהתחלה, על אף הגשם, אנחנו עושים כל מאמץ כדי לא להרטב, מפלסים דרך בין שיחים בצד השביל - העיקר לא לדרוך במים, וכעבור זמן מה מוותרים על כל מאמץ ופשוט הולכים ישירות בתוך הזרם... כך אנחנו זוכים לחויה מרעננת האופיינית לעונה הגשומה.

אחרי שעה, כשהמבול נרגע, אנחנו נעצרים להתבונן בסלע ענק המתנשא לגובה של כ- 70 מ` מעל פני הקרקע. גם הסלע הזה קשור באמונות תפלות של המקומיים: בעבר האמינו שילדים חריגים נושאים רוחות רעות ולכן יש להפטר מהם. אם, למשל, השן הראשונה של תינוק צמחה בחניכיים העליונות ולא בתחתונות - היו לוקחים אותו לסלע הזה בעודו ישן ומניחים אותו בקצה, משם היה נופל ומת... אני שמחה לבשר שהמנהג הופסק בשנות ה- 30, עם בוא המטיפים הנוצרים לאזור. מעריכים כי עד אז הוקרבו באופן הזה אלפי ילדים כדי לפייס את הרוחות הרעות.

ב Tona Lodge אנחנו התיירים היחידים ולכן זוכים למלוא תשומת הלב. מגיע לבקר אותנו מנהל המקום, Mr. Kimbwereza, או בשמו הנגיש יותר - Mr. Kim. מר קים נולד בכפר לאבא שהיה דמות דתית (נוצרית) סמכותית במחוז. האב מימן לכל ילדיו חינוך בבתי הספר הטובים ביותר ודחף אותם ללימודים מתקדמים. בוא בעת, בנה לילדיו בתים גדולים ומרווחים בכפר, בתקוה שישובו אליו מיד לאחר לימודיהם. אלה מצדם נאלצו להתאים את מגוריהם למקומות אחרים בכדי לעסוק במקצועות אותם למדו, הקרובים יותר לערים. מר קים, למשל, למד כלכלה ועבר לדאר-א-סלאם לעבודה ממשלתית מטעם המפלגה השלטת. הבתים בכפר נותרו שוממים ושמשו לבקורים של בני המשפחה.

לפני מספר שנים העיר חבר הולנדי, לדברי מר קים, את תשומת לבו לכך שהבתים הללו נמצאים באזור שעשוי לעניין תיירים; אזור המתאים ל"פיתוח תיירותי". הערה זו הפתיעה את מר קים, שכן בכל השנים הוא (ושאר תושבי האזור) לוקחים כמובן מאליו את הסביבה בה הם חיים ולא מבינים שבעצם יש להם משהו להציע שהתייר המערבי מחפש בנרות. מאז שינה מר קים את גישתו ובימים אלו, כשהוא מתהלך לו בכפר, הוא מלא התפעלות מכל דבר הנקרה בדרכו. בנוסף להקמת תכנית של "תיירות תרבותית" (CTP: Cultural Tourism Program) מצליח באזור הולדתו, הוא נמצא בקבוצת ההנהלה של פרויקט כזה ברמה הארצית. מר קים לוקח אותנו לסיבוב התפעלות בכפר, לראות את זרימת הנחל שהתעצמה בשל הגשם. הוא גם מזמין אותנו לביקור בבית אביו המנוח, שם מקבלת את פנינו בברכה אחותו ומכינה לכולם קפה. אנו שמחים על שהתמזל מזלנו לזכות בכל תשומת ליבו של אדם משכיל ובעל חזון שכזה.

גם המדריכה לא מוותרת לנו על ביקור בביתה; אורח מביא ברכה לבית. בדרך לביתה צומחים עצי תבלין בהם אני נתקלת לראשונה: לעץ ההל (cardamom) עלים רחבים וארוכים, אך תרמילי ההל גדלים נמוך, מסביב לגזע בצמוד לקרקע. קינמון מפיקים מגזע העץ, אך גם לחליטה של עליו הירוקים יש ניחוח קינמוני נהדר! אנחנו זוכים להכיר את משפחתה הנחמדה ולהשתעשע עם בנה בן ה- 3 שבהתחילת הביקור מתחבא ומפחד מהמזונגוז, ואילו בסופו - לא רוצה שנעזוב...

 הדרך לכפר ברכב היתה קשה ומתישה - אנחנו מחליטים לחזור ברגל. יורדים בין מטעים ועצי פרי רבים, קוטפים גויבות אדומות, רואים עצי שסק בפריחתם, אני נזכרת בעצב בעץ השסק האהוב עלי שהשארתי מאחור ושאת פירותיו המעולים לא אזלול השנה... מסיימים את הירידה בכפר Kisiwani, מתישבים לאכול במסעדה המקומית - מאוד מרוצים לגלות שלתבשילים נכנס גוון קוקוסי, טעם נהדר שלא טעמנו עד כה ביבשת. בכפר כולם מסבירי פנים, חברותיים ונחמדים: הסועדים במסעדה, הממתינים עמנו לתחבורה, כולם מקשקשים איתנו ומכולם אנחנו שומעים את הברכה - Karibu! ברוכים הבאים!

לתחילת הכתבה

עוד דרומה - ללושוטו

התחנה הבאה שלנו היא בכפר לושוטו (Lushoto) הנמצא בהרי ה Usambara. בתקופה בה שלטו הגרמנים בטנזניה מצאו בלושוטו מקום נחמד וצונן בהרים להעביר בו את החופשות שלהם ומאז ועד היום היא מהווה מוקד משיכה לתיירים וליוזמות מתפתחות של תיירות עכשוית. על המקום שמעתי עוד באתיופיה מתיירים חוזרים שהמליצו על החוה האורגנית המתנהלת בסמוך לכפר. תאוותי הגוברת ליוגורט ולגרנולה גרמה לכך, שעל אף שהרים אלו קבלו פסקה גדולה מידי בלונלי-פלנט, אנחנו עוצרים שם ולו רק כדי למצוא את המאכלים ה"אורגניים" הנדירים הללו.

אנחנו מכינים את עצמנו להתמודדות עם הצקות, אך שוב אנחנו מופתעים לטובה ומצליחים להסתובב בשקט בכפר, בלי יותר מידי תשומת לב ועם הרבה קריאות karibu! ידידותיות. על אף ההחלטה לבוא רק בשביל החווה אנחנו נכנסים לסוכנות הטיולים של ה CTP המקומי (אותו CTP של מר קים) ומתפתים לצאת לטיול. מה שמפיל אותנו כאן הוא דווקא טיפ שקראנו באתר: במקום לקחת מדריך מהסוכנות הקהילתית, אנחנו נפגשים עם מדריך שהומלץ ביותר על ידי אחת המטיילות הישראליות.

הנרי המדריך מגיע להפגש איתנו, כולו רסטות וחיוכים, לבוש טיפ טופ ונעול בנעלי הרים מקצועיות, דבר החריג בנוף המדריכים האפריקאים. לשאלתי (הפלצנית לכשעצמה, אני מודה) האם גם הוא עובד בארגון הפועל בשיתוף עם הקהילה, הוא פוצח בנאום חוצב לבבות על הארגון TAYODEA בו הוא פעיל. לנאום צלצול מוכר, אך הפעם הבחור מתעלה על עצמו. נראה שתוכנו היה אמור לגרום לי להרגיש שמזלי שפר עלי היום ורק יד המקרה הנדירה אפשרה להנרי להפגש איתי בהתראה קצרה ולהתפנות מסדר יומו העמוס הכולל סיעוד חולי איידס, עזרה לנכים ולעוורים, עזרה בהקניית מקצוע לנוער בסיכון והוצאתם ממעגל העוני, ארגון משלוחי מזון לרעבים בטנזניה, קריאה בספריה (שהוקמה מכספי תיירים כמובן) עם מבקרים מכל הכפרים הסמוכים. הבחור לא מחמיץ את אף אחת ממילות הקסם שהתיירים המזונגוז נהנים לשמוע, הפותחות את לבבותיהם וארנקיהם.

 הנרי מצרף אותנו ל- 3 שווצרים שכבר קבעו לצאת איתו לטיול מחר, טיול שמשלב הליכה ביער גשם, ביקור במפלים, בכפרים בסביבה ומבטיח נופים נהדרים על רכס הרי האוסמברה. הטיול התגלה לי די מהר כאכזבה רצינית. הנרי בוחר להוביל אותנו בדרך ארוכה ומשעממת, בכבישים ברורים בהם ניתן לצעוד בקלות לבד, ללא כל צורך בהדרכה. במקום להעניק לנו איזה מידע על הסובב אותנו בטיול, הוא עסוק יותר בלקבל מידע מאיתנו על החיים בישראל ובשוויץ. אני מרגישה שהטיפוס החלקלק בחר לתאר גם את הטיול במילים שהוא יודע מניסיונו שיקנו את לב התיירים, אך לא טרח להתאים אותם למציאות. הטיול מתארך הרבה מעבר למצופה וגם השווצרים, שהיו בתחילתו יותר אופטימיים, מגיעים בסופו לכפר מורעבים ומותשים אחרי שארוחת הצהריים שהובטחה להם (הכלולה, לדבריו, במחיר הטיול) ממאנת להגיע. כשחוזרים ללושוטו אני מעבירה להנרי שטיפה הגונה על "האמת בפרסום", מה שלא גורם להסרת החיוך התמידי מפניו ולא באמת מזיז לו, אך לפחות מרגיע אותי. כל האקו-טוריזם-בולשיט הזה כבר עולה לגמרי על העצבים. אנחנו נשבעים שלא נצא יותר לטיולים מודרכים. לפחות עד הפעם הבאה.

על הביקור בחווה אני לא מוותרת, וכאן דוקא מזדמנת לנו הזדמנות נדירה לעשות טיול לנקודת תצפית יפה לבדנו, בלי מדריך! נקודת התצפית Irente נמצאת במקום דרמטי, אחרי הליכה בין הכפרים מגיעים ל"קצה" רכס ההרים שנשבר במצוק גבוה, ממנו נשקפים נופים רחוקים של המרחבים הפתוחים, עד קו האופק. השמים של טנזניה מרשימים, נותנים מן תחושת עומק, ובהם המוני עננים בצורות ובצבעים התורמים לתמונה הפנורמית היפה הנשקפת מנקודת התצפית. ומה עם הגרנולה אתם שואלים? את החוה אנחנו מוצאים בקלות וזוכים לארוח "כפרי" בדמות ארוחה של לחם מלא, חמאה, ירקות וגבינה צהובה. אמנם ארוחה יחודית בנוף המזון האפריקאי, אך לא משהו מרגש במיוחד. היוגורט - אזל. הגרנולה מגיעה באריזה אטומה, כך שאין דרך אחרת לדעת שמה שמסתתר בפנים הם בעצם פרורי עוגיות חמאה, בינהם מפוזרים כמה פתיתי קורנפלקס! טעים - אך רחוק מלהיות דומה באיזה אופן לגרנולת ירושלים...

 אז כבר עבר יותר משבוע, הטנזנים שפגשנו (פרט לאחד) מאוד נחמדים, אנחנו מצליחים להגיע למקומות שאינם סופר-תיירותיים ולהנות מהם במחיר סביר, גם בעונה הגשומה. מסקנה: לא להאמין לכל שמועה ולא לקחת כל טיפ! וחשוב מזה - כנראה שנשאר כאן יותר מהשבועיים שחשבנו בהתחלה...

לתחילת הכתבה

לאורך החוף - מטנגה לדאר-אס-סלאם

ואם אנחנו כבר כאן, כל כך קרוב לאוקינוס ההודי - לא נלך לבקר אותו? נלך! ממשיכים לכיוון החוף, לטנגה (Tanga), עיר תעשייתית על שפת הים. אותו אנחנו רואים בקושי מהחלון בחדר. יותר משליש מאוכלוסית טנזניה הם מוסלמים, רובם מתגוררים לאורך החוף. בטנגה אנחנו רואים יותר מוסלמים ברחובות ואני אפילו חולפת על פני כמה נשים הלובשות שחורים ועוטות רעלה. עם זאת, עושה רושם כי האוכלוסיה המוסלמית כאן ברובה אינה קיצונית. בסיבוב ברחוב אנחנו נתקלים באיש היושב על המדרכה, לצדו שרפרף ועל השרפרף ספלי חרסינה קטנים. קפה שחור?! אנחנו מבררים. צדקנו! מקבלים קפה חזק ומריר הישר מהתרמוס, מלווה בעוגיה קטנטנה ומתוקה, דחוסה בוטנים ותבלינים הודים. אל מוכר הקפה מצטרפים שני חברים, כולם דוברים קיסווהילית, השפה הרשמית בטנזניה. תודות לכך שלשפה הקיסווהילית השפעות מהשפה הערבית אנחנו מצליחים לנהל עמם שיחה ערה הכוללת מילה אחת - קאהווה (קפה).

 מטנגה אנחנו נוסעים דרומה, לכיוון פנגני (Pangani), להפגש עם הים במקום הראוי לכך. הדרך לים מלאה בעצי פרי ענקיים - עצי מנגו ואבוקדו גבוהים ורחבים, וקוקוסים הצומחים להם בכל חור. המפגש נערך בחוף פרטי, Peponi, הנמצא בבעלות של שני מזונגוז קולוניאליסטים לשעבר. חוף מטופח, ירוק, פרט לעובדים המסתובבים עם חולצות staff - כולם מזונגוז. אנחנו מקבלים דף המפרט בדיוק רב את נהלי ההתנהגות בחוף, את השעות (המועטות) בהן ניתן לקבל שרות במשרד ומהם הזמנים המדויקים בהם ניתן להזמין ארוחות: אם לא החלטת עד 10:15 שיבוא לך לנשנש צ`יפס עם הבירה שתשתה ב- 19:00, אבוד לך. המטבח לא יוכל לעמוד בהזמנת צ`יפס שלא נעשתה 9 שעות מראש. אני מוצאת את דף ההוראות הזה חריג בנוף תפיסת הזמן אליו הורגלתי עד כה באפריקה.

אנחנו ממקמים את האוהל תחת סככה, שמעליה מתנשא עץ קשיו, עצי קוקוס מהצדדים, הים מלפנינו - שגעון! פרט קטן אחד מאכזב - המרחק מהים. השפל מטורף והים אי שם באופק. אני מנסה להכנס פנימה, אך מוותרת כשאני מגלה שיש צורך ללכת מרחק רב בכדי שהמים יעברו את קו הברכיים. הגאות מביאה עמה רצון עז לטבילה בים, אך גם זאת מתגלה כלא מהנה במיוחד. המים חמים ביותר, יש קצת גלים מציקים ועל אף הגאות - הם ממש רדודים. אז מה עושים? יש ים ולא נשחה? לשמחתנו בארוחת הערב מציע לנו הקולוניאליסט לשעבר לצאת למחרת לים בסירת המפרש (והמנוע) Pepi. לכל סירה המכבדת את עצמה יש מפרש לבן בצורת סנפיר של כריש. לסירות האלו קוראים כאן dhow ואנחנו רואים המוני סנפירים לבנים כאלו מתנוססים מסירות הדיגים שמסביבנו באוקינוס. השייט מוביל אותנו למעמקים, שם יש ריף נחמד לשנרקולים, ומים עמוקים בגוון טורקיזי מדהים.

 אחרי ארבעה ימים בקולוניה הלבנה הזאת אין מנוס מלסוע אל דאר-אס-סלאם (Dar Es Salaam), התל אביב של טנזניה. הופחדנו רבות מהעיר, שמענו ממקור ראשון סיפורי שודים מצמררים, תכננו כל מיני דרכים לעקוף אותה - אך יש בעיר כזאת אטרקציה שלא מאפשרת לנו לותר על ביקור בה: זהו המקום היחיד בסביבתנו בו ניתן למשוך כסף באמצעות כרטיס מסטרקרד. וראו איזה פלא! גם בדאר אנחנו מצליחים לעבור יום שלם בלי להשדד. (עדיין. בלי עין רעה, חמסה חמסה חמסה) ואפילו העיר מוצאת חן ביותר! הרבה מהמבנים הם בעלי 2-3 קומות, מזכירים את הבתים העתיקים של תל אביב. חלונות גדולים, מרפסות קטנות, עיטורים מאבן. בכל פינה יושבים להם מוכרי תה / קפה עם פטנט נחמד: מתחת לקומקום עם ידית מונח כלי מתכת באותו קוטר של הקומקום. בכלי בוערות גחלים וכך ניתן להסתובב עם תה/ קפה חם לכל מקום בעיר. בסביבה בה אנחנו לנים יש ריכוז גדול של מהגרים הודים. השפעתם על תחום המזון ניכרת ובזכותם אנו זוכים להעביר את ליל הסדר עם מטעמים הודים במסעדה מצוינת.

 אחרי שהצלחנו להוציא כסף (סוף סוף!) חוזרים לים, הפעם לחוף מבודד ושקט דרומית לדאר שבו המים מספיק עמוקים לשחיה ואין אף אחד מסביב - לא שחורים ולא לבנים. רק אנחנו עם הסרטנים המתרוצצים להם לצדדים, השקיעות והזריחות...

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה