וכמו שתמיד אני אומר, אין כמו אירוח גסטרונומי בעיירה קטנה ל"בראנץ" אמיתי אצל "הבנות של הקצב", או לארוחת ליל שישי "בדיינר" משפחתי של מהגרים מהונגריה, עם הרבה גולאש ופפריקה ואח שמחממת את החדר. ולמי שעוד זקוק לאקשן, אפשר גם לבלות את הלילה בפאב המקומי עם הרבה בירה מהחבית, הופעת רוק חיה ואפילו לפגוש אחד או שניים ששמעו על מדינת ישראל. עבדכם הנאמן ביקר בעיירה "האנטסוויל", פגש אנשים מקסימים והודה על אירוח כפרי לבבי. והכי חשוב "אם שותים לא נוהגים". מתחילים.
קנדה היא ללא ספק מדינה נוחה לטיולי טבע, שופעת במפלים, אגמים ולא מעט פארקים לאומים. ישראלים רבים המטיילים במדינה הענקית הזאת מדווחים לרוב על מפגש עם מקומות ונופים מרהיבים ועם אנשים לבביים. בסתיו שעבר בסוף חודש ספטמבר מצאתי עצמי נוהג במכונית שכורה בדרכי מהעיר הגדולה טורונטו לעבר צפון מזרח מחוז אונטריו. היעד הסופי היה ביקור בפארק האינדיאני הלאומי אלגונקווין הנמצא כ- 250 עד 300 ק"מ (תלוי בגישה לפארק) צפון מזרחית לטורונטו, הידוע כשמורת טבע לחי וצומח. בפארק ניתן לערוך מסעות רגליים וליהנות "מקיימפינג" הכולל דיג, שיט בקיאק על האגם ועוד מיני הרפתקאות לכל המשפחה. מצוייד במפה מעודכנת של המחוז שסופקה לי בסוכנות AAA, החלטתי לעשות את הלילה הראשון מחוץ לפארק. עצרתי לנוח בתחנת הדלק של העיירה האנטסוויל על כביש מספר 60, כ-20 דקות נסיעה מהפארק. המתדלק בתחנת הדלק הבחין בלוחיות המכונית השכורה המעידים על המרחק שעברתי, והציע לי לסעוד במסעדת הדרכים ממול לתחנה.
נכנסתי למסעדה, שנראתה יותר כמו פונדק דרכים והתיישבתי ליד אחד השולחנות, שתי נשים בסינרים לבנים ניגשו אליי בחיוך והציעו עזרתם. שתיהן אחיות בסביבות גיל ה- 30 מנהלות את המסעדה הכפרית שלהם ומספקות גם שרותי קייטרינג באזור. וכמי שאביהן היה הקצב בעיירה, נקרא המקום: The Butcher`s Daughters הזמנתי מרק דלעת בשמנת שהוגש לי בכלי חרס יפה להפליא. את הבזיליקום שביקשתי כתוספת למרק הביאה לי אחת הבנות מהמרכול הצנוע שממול המסעדה, וכל זאת בלבביות מופתית. הלקוח תמיד צודק. המנה הבשרית שהוגשה לי על פי רצוני כללה 300 גרם של המבורגר עסיסי, טחון היטב וללא טיפת שומן. המקום מציע גם פינת מעדנייה הכוללת סוגי בשרים קרים וחמים וסלטים משובחים ומגוונים, כמו גם מלפפונים חמוצים תוצרת עצמית שישבו זקופים וגאים בצנצנת זכוכית גדולה. את הקפה ההפוך שהוגש לי מאוחר יותר שתיתי בהנאה גדולה וניכר היה שהוא מזן משובח, לא כזה המוגש לרוב ביבשת צפון אמריקה. את ארוחת ליל שישי ערכתי כבר בחיקה של משפחה מהונגרייה שהיגרה לקנדה, ומנהלת בעצמה דיינר משפחתי כפרי, הנמצא בהמשכו של כביש מספר 60, בואך הפארק הלאומי.
אם המשפחה, אוה טימורנסקי, רופאה בהשכלתה ושני הוריה המבוגרים ארחו אותי אל מול אח בוערת לארוחה משפחתית משהו הכוללת מבחר של מטעמים מהמטבח ההונגרי המשובח. המקום מציע גם תפריט איטלקי מגוון, כמו גם ארוחות אמריקאיות. מומלץ מאוד לנסות את התפריט ההונגרי שהיה מטובל דיו ומעניין לחיך. המנות גדולות במיוחד וניכר כי הושקעו מיטב המצרכים בהכנתן. ניתן גם לאלתר מנות מקוריות משלכם אם רק תבקשו זאת. בסמוך למסעדה המשפחתית פזורים עשרות רבות של מוטלים כפריים המציעים אירוח בסמוך לאגם וכן שאר פעילויות ספורטיביות ואפילו רכיבה על סוסים בחיק הטבע. בסיום ארוחת הערב כשאני מדושן דיו ליום אחד, נכנסתי לחדרי באחד מאותם מוטלים ועוד הצלחתי להתלבש במיטב בגדיי ולהגיע לפאב המקומי של העיירה "האנטסוויל"- שנקרא ";Duck" . על פי המלצת "הבנות של הקצב" אמורה להערך בליל שישי הופעת רוק. הפאב הצבוע בגוון אפרסק, ממוקם עמוק בתוך העיירה השקטה, והוא למעשה מעיין אסם תבואה שהוסב למטרות נעלות לא פחות. נכנסתי למקום סביב השעה 11:30 בלילה ולא התחרטתי לרגע.
האוירה בפאב כפרית מאוד, נראה שכולם הכירו את כולם ולפיכך ניתן היה להבין את נעיצות המבטים באורח החדש. הזמנתי בירה מהחבית "סמואל אדאמס", וצפיתי בהרכב רוק שהופיע על במה מעץ. בצד שיחקו מספר "בוקרים" על שולחן ביליארד כשבנות זוגן מביטות בהם בהערצה. הבירה נמזגה ללא הרף, האוירה הייתה מחשמלת משהו ואני בסך הכל רציתי לטייל בפארק הלאומי. למחרת בפארק, דובים לא ראיתי, איילים כן. בדרך חזרה לטורונטו עוד הספקתי להיכנס לאחד ממרכזי הקניות הגדולים הפרוסים לאורך הכביש המהיר. כמה שעות מאוחר יותר כבר הייתי על המטוס בדרך לת"א. תבלו.
