טורונטו ובאפלו
הו... טורונטו, טורונטו היפה והשלווה... איך נסגר מעגל שלם ומושלם מכיל ומקפל בתוכו דקות, שעות, ימים וחודשים של חוויות אינסופיות שמילים לא תוכלנה לתארן כראוי. רגשות ותחושות דקיקות, הנעות על חוט דק, נוטות לכאן ולכאן ומכילות את כל גווני הקשת האפשריים. מראות נפלאים ומיוחדים, אנשים מכל הסוגים והמינים, מפגשים חד פעמיים או ארוכים, מערכות יחסים... זוהי הבחירה, הבחירה שלנו איך לחיות את חיינו, איך להתמודד עם כל מה שפוגש אותנו ושאנו פוגשים בו, ואיך להבין את אינסוף הסימנים שהיקום שולח אלינו בכל רגע ורגע.. פחדים שעולים וצפים לפני, תוך כדי ואחרי - פוגשים בנו ומעמידים בפנינו את האפשרות של התמודדות וצמיחה לעומת שיתוק וקמילה.
הגענו לטורונטו הנקייה והמטופחת והפעם כאילו חזרנו הביתה - מראות מוכרים, רחובות מוכרים וזיכרונות נעימים. דירה מלכותית מחכה לנו במרכז העיר (שוב חנוך חברנו הטוב מטורונטו עוזר לנו) בתוך בנין יפהפה מוקף גינה, הנראית ממש כמו פארק בזעיר אנפין, שומרים בכניסה, הפותחים בפניך את הדלת, גן טרופי עם נחלי מים מפכפכים בתוך לובי גדול, בריכה, ג`קוזי וסאונה - מי צריך יותר מזה כדי לסיים מסע שכזה? זו היתה הסוכרייה שלנו לאחר שלושה שבועות לא קלים במיוחד, שחווינו במכירת הקרוון. את הקרוון החלטנו למכור בעיר באפלו, אשר במדינת ניו יורק, השוכנת על גבול קנדה, אונטריו.
הדרך עד לבאפלו היתה יפהפייה. זו העונה המתאימה לחוות את צפון ארה"ב - בכל פינה הירוק והמים שוטפים את העיניים... אינדיאנה היתה אחת המדינות שבחרנו לעצור בה ליום יומיים ולעשות אתנחתא קלה. אכן מדינה הראויה לביקור. שהינו בחלק הצפוני שלה כשלושה ימים והסתבר לנו שכת האיימשים מאכלסת את רובו. הגענו לשוק איכרים מאוד גדול וידוע שהתקיים באזור העיר אלקהרט ויכולנו להתערות ולחוש איך האיימישים חיים את חייהם - לבושם המיוחד, הכרכרות השחורות עם הסוסים המהוות את כלי תחבורתם, כל אלה שלובים לצד החיים הרגילים של התושבים האחרים. מדהים לראות כי הם נשארים אותנטיים ומקפידים על אורח חיים מסורתי. חוויה נוספת, לא כל כך נעימה, שחווינו בשוק איכרים זה, היתה מכירה פומבית של פרות. ההתייחסות אל החיה הזו היתה כאילו אין לה נשמה וכאילו אינה מרגישה - אני, גלית, לא יכולתי לשהות שם יותר מדקה וברחתי מהמראות הלא נעימים הללו, אולם זוהי שגרת חייהם של התושבים הללו, הנראית כל כך זרה ושונה לנו.
השכרת רכב ארה"ב - קנדה
מאינדיאנה נסענו היישר לעיר באפלו, עיר די מכוערת, שהאטרקציה היחידה שלה היא מפלי הניאגרה. התמקמנו בה והחלטנו למכור את "בומבילה". את בירורי המכירה התחלנו עוד בוושינגטון - נכנסנו שם למשרד הרישוי ובררנו את פרוצדורת המכירה (מאחר והרכב שלנו הוא קנדי ואמור להימכר בארה"ב). שם נאמר לנו, שאין כל בעיה ובכל מדינה ה- regulation זהים. שמחים וטובי לב, היינו אז, לא מודעים לקשיים אותם נפגוש בבפאלו. כאן, הסתבר שהעניין לא כל כך פשוט - בעצם לא, העניין שוב נראה פשוט כשבאנו בפעם הראשונה למשרד הרישוי בבפאלו, אך כשהתחלנו בתהליך עצמו ועברנו ממשרד למשרד ומאדם לאדם הסתבר, שלא כולם דוברי אותה השפה.
בן יום הפכנו להיות "מיבאי רכב" והתחלנו ברומן מתמשך עם המכס, הגבול, משרד הרישוי ועמילי מכס למיניהם. מהמפגש הראשון עם אנשי המכס בגבול, שגם עמם בררנו מראש את התהליך ונאמר לנו שהכול פשוט מאוד, ועד לסופו עברנו אינסוף אנשי ממסד, שאמרו דברים שונים זה ומזה ולימדו אותנו, שרק אם התעוררת אל יום המזל שלך - תוכל לעבור את התהליך בקלות... כאן גם פגשנו את "המרובעות האמריקנית" במיטבה, אשר גרמה לנו לקושי מחד אך להרבה צחוקים מאידך. אפילו בנושא השכרת רכב, שייקח אותנו בגמר התהליך לטורונטו חיכו לנו קשיים. הסתבר שלא ניתן להשכיר רכב בארה"ב ולהחזירו בקנדה (one way) - מוזר? כן, אך כך הם הדברים כאן. היה עלינו להיות יצירתיים במיוחד בשביל למצוא פתרון גם לנושא זה בייחוד לאור העובדה שגם היינו זקוקים לרכב נוסף שיגרור את כל הכבודה שהוצאנו מהקראוון.
אי אפשר לספור את כמות ההפתעות וההנחתות שאספנו מדי יום וכל פעם כשנדמה היה כאילו הנה הדברים מסתדרים ונסגרים צצה לה בעיה חדשה, יצירתית עוד יותר מקודמתה ואנו לא ידענו אם לצחוק או לבכות. מה שהיה אמור לארוך מספר ימים בודדים התארך לכשבועיים וחצי, שבהם עברנו אימונים קשים של עמידה במצבי "אי ודאות" ו"אובדן שליטה", כאילו לא היה כל המסע כולו מצב אחד גדול של אי וודאות ואובדן שליטה...עד לרגע מסירת הקרוונים קרו לנו הפתעות שונות ומשונות, אך מהרגע שחצינו את הגבול לאונטריו, קנדה חזרה השלווה וההנאה לשרור - אכן חווינו חוויה חשובה, למדנו שעור גדול והעיקר למדנו להבין, כי היותנו כל המשפחה ביחד, מאושרים, שמחים ובריאים, מכייפים ומטיילים - היא המתנה הכי גדולה, שאלוהים יכול לתת לאדם ועלינו להוקיר, להעריך ולהודות עליה יום יום ושעה שעה.
אשה בצ`יינהטאון בטורונטו ובכן, טורונטו אכן חיכתה לנו והכינה עבורנו שבוע ג`אז (המתקיים כאן זו השנה ה-13) עמוס הופעות עם הרכבים שונים ואנחנו מטיילים לנו ב-down town ליד כיכר העירייה ולפי תכניה שמופצת בעיר, יושבים ומאזינים לקונצרטים, המתנגנים להם חינם ובין קונצרט אחד למשנהו קופצים לאגם אונטריו להשתזף קצת בשמש החמימה והנעימה, מטיילים ברחוב Queen ה"פריקי", המלא טיפוסים שונים ומשונים, שותים קפה ב-Timothys או Tim Horton או Second Cup.. וכשעדי ושיר מדפדפות להן בין הבגדים בחנות la chateau" ברחוב קווין, אנחנו מתיישבים למנוחה במסעדה המיוחדת, החוברת לחנות, ומתענגים על מרק עדשים סמיך ומהביל, שמגיע אל פינו בדיוק ברגע שנפתחים ארובות השמים וגשם זלעפות ניתך לו לפתע (המסעדה נקראת Fresh, 336 queen st.west, 416-599-4442, ויש בה דברים מיוחדים וטעימים).
כך עוברים להם ימי טורונטו האחרונים בבוקר יוצאים לטייל וחוזרים בסוף יום "מפרך" אל הג`קוזי והבריכה "להירגע" ובסוף החודש - נחזור אל ארצנו הקטנטונת עם כוחות מחודשים אל עתיד עלום ונעלם בטוחים ומאמינים כי נוכל להביא את חוויותנו אל כל משפחות ישראל אם בכתובים ואם בצילומים על מנת שתוכלנה להעז ולהגשים חלום ויהא החלום אשר יהא כל שנותר לנו הוא להמשיך ולהתפלל לעתיד של שלום ושלווה בארצנו ובכל העולם.. אמן!
