יש מצבים בחיים שכמה שנתכונן אליהם לעולם לא נהיה מוכנים. הכנות לטיול של שנה נמשכות לפחות שנה: קבלת ההחלטה העקרונית, אחר כך בחירת היעדים - כל העולם פתוח לפנינו, מאד קשה לוותר. החלטנו על סיבוב מסביב לעולם שישלב בתוכו גם ארצות מפותחות וגם מתפתחות, מתכננים את נקודת ההתחלה ומשם הכל פתוח. כשאתה יוצא למסע של שנה אתה רק יודע מאיפה אתה מתחיל ולאן אתה חוזר, ומה יהיה באמצע? כמה שנהיה פתוחים לחוות ולגלות כך נראה יותר... ובכל זאת קבענו את המסלול הכללי שהיום נראה לי שצריך לפחות שנתיים כדי להיות בכל כך הרבה מקומות, אבל זה כלול בחבילה, ובתור ישראלים טובים קשה לוותר על מה שנותן הכרטיס. אז נראה - ימים יגידו...
אחרי שבוחרים יעדים מתחילים עם הכנות לילדים - זה אולי הדבר הכי מורכב - הם, מבחינתם, טוב להם בבית, למה לנסוע כל כך רחוק ולכל כך הרבה זמן? מדברים על פרידה, מדברים על מקומות שונים, על ציפיות, על קשיים, על זה שלא הולכים לגן, לבי"ס ולעבודה, על זה שנהיה כל הזמן יחד. מדברים על זה שלא בכל מקום יהיה האוכל שאליו אנחנו רגילים - הכל נאמר... שעות של סימולציות למצבים שיכולים להיות. מה לוקחים לטיול של שנה? מה שלוקחים לטיול של חודש, ועוד קצת - ספרים וחוברות לילדים. בארץ השארנו כמה חבילות ספרים למשלוח בשלבים מאוחרים יותר, אם יהיה צורך. אנחנו מתחילים עם אוטו אז יש מקום להכל, מה יהיה אחר כך במרכז אמריקה? נצטמצם. נראה מה צריך ומה לא. כאן יש לנו בגדי חורף, ציוד קמפינג - אוהל, גזיה, כלי מטבח שקי שינה, אחר כך - ימים יגידו...
חודשים של הכנות והבוקר הזה נפתח בבכי קורע לב של תמר - איך לא ארזנו את משחת השיניים שאליה היא רגילה? טעות בציור על העטיפה, טעות אנוש, כשל אמפתי - 4 סוגים של משחות חדשות מקומיות, תחנונים, צעקות, כלום! הילדה בשלה - כלום לא שווה לה, "הכל כאן מגעיל ומסריח, עכשיו שנתקשר לארץ שישלחו לה את המשחה שלה ואם כבר התחלנו - אז למה באמריקה אין במבה???" יש דברים שאפילו באמריקה אין- את יודעת, אני מנסה להסביר, לא תמיד יש בדיוק מה שאנחנו רוצים, אני מבינה שקשה לך, שאת מתגעגעת לחדר שלך, למיטה שלך, לשוקו שלך ולמשחה שלך... "נכון, למה לא הבאת לי את השוקו שלי? לא הבאתם לי כלום ובכלל אני לא מבינה בשביל מה צריך לצאת לטיול?". יש איזו ציפיה סמויה או גלויה שטיול זה רק כיף, אז יש כאן גם דברים אחרים שכדאי לדעת אותם לפני, וברור שלילדה בת 5 כל העניין הזה לא לגמרי מובן. אני מקווה ומצפה שהיא תתרגל לחיי הנדודים ונוכל כולנו להתפנות יותר למה שמציע העולם.
באי שאנחנו נמצאים בו, P.E.I. (האי של הנסיך אדוארד בקנדה), יש משהו מאד מינימליסטי - מעט מרכיבים והרבה משחק ביניהם - יש כאן ים, שמיים, יער וחול אדום. זהו - אין כאן הרי געש, אין שבטים עתיקים שרוקדים סביב מדורה, יש כאן הרבה שקט! ניגוד נפלא למה שקדם לנסיעה שלנו - חודשיים מטורפים של הכנות: עבודה, לימודים, אריזות, שיחות, חוסר שינה, בלגאן בראש, מסיבות פרידה ועכשיו - כלום! בחצי השעה האחרונה אני עוקבת בעיני אחרי שחף שמנסה לדוג לעצמו ארוחת צהריים - גלעד במרחק משחק לבדו בחוף, מעבר קיצוני למדי... מטיולים קודמים אני כבר יודעת - יש זמן הסתגלות שנדש לעבור מישראל המטורפת לקצב אחר, כל פעם מחדש אני מתפלאת שגם לטוב לוקח זמן להתרגל. הזמן כאן כאילו עומד מלכת - זה רק אנחנו והטבע, מוזר לעזוב את ישראל החמה והעצבנית, 30 מעלות בצל, ולהגיע למקום שבו מנסים לתפוס כמה קרני שמש חורפיות, כבר לא ממש מתרגשים מגשם שיורד על האוהל, אפילו מתרחצים בים גם כשגשום וקריר - מוזר!
עוד משהו שלא התכוננו אליו - המזוודה שלנו לא הצטרפה אלינו, אנחנו מנסים לאתר את מיקומה על פני יבשת אמריקה כל יום בטלפון - שיחה יומית שנותנת אשליה של שליטה במצב, מזל שזה רק הבגדים שלנו ולא של הילדים... הרבה מחשבה השקעתי בבחירת הבגדים - שיהיה קל ונוח, קצת לכל מזג אויר, בגדים לטיול ואחרים למטוסים ומסעדות, החולצה האהובה מימי נפאל ועוד ועוד... כבר שבועיים שאנחנו כאן, בלי המזוודה, עברנו שינוי תדמית. רכשנו כמה פרטי לבוש מהמקומיים ואנחנו נראים ממש כמו אמריקאים.. מה שמפתיע שגילינו שאפשר להסתדר עם רבע מהכמות שארזנו... ברגע זה ברק חזר מהטלפון היומי. FEDEX מבקשים תיאור של המזוודה, ואני מבינה שכדאי להתחיל להיפרד מהמלתחה הישנה ולהתארגן על אחת חדשה... אז כשחושבים על הכנות צריך לקחת בחשבון - הפתעות!
