פארק אדוארדס ואלגונקווין
16.9-24.9 2001 - היומיים האחרונים היו מלאי מתח ובלבול עקב השקרים והשינויים שנתרחשו בחברת הקרוונים ממנה רצינו לרכוש את ה- RV (שמה toronto rv). דייב, מנהל המכירות, שלף כל פעם שפן חדש מכובעו ושינה את הקביעות הראשוניות באופן עקבי. בתחילה העלה את מחיר הקראוונים, אחר כך את מחיר הביטוח, במקום 750$ ל- 2000$, המכוניות לא היו מוכנות בזמן שהוא הבטיח וכמנה אחרונה החליט שיש להוסיף על הרכבת הצלון שביקשנו עוד 150$ על עבודת ההתקנה. האמת שכבר בהתחלה עם השינוי הראשון רצינו לבטל את העסקה, אך מפאת היותנו "שבעי עיר" ושהותנו הארוכה, רצינו כבר לצאת ולטייל וגם נוכחנו שלא קל למצוא 2 קראוונים כל כך מוצלחים - לכן, בלענו את השפנים. אך דווקא השפן האחרון הקטן, היה הקש ששבר את גב הגמל וישבנו כולנו, ניסחנו כמה דברים בסיסיים שעליהם על דייב לחתום, להוריד את מחיר הביטוח ולא לשלם את מחיר ההתקנה. אייל, צביקה וחנוך ישבו אצל דייב ומאחר והוא התעקש על מחיר ההתקנה הוחלט כי אנו פורשים מהעסקה. ברגע זה נכנע דייב, העסקה נחתמה ומכאן ואילך - הכל היסטוריה. הקראוון אצלנו, הילדים מאושרים ומה שנותר זה להתחיל לסדר את "הדירה" ולקנות את כל מה שצריך כדי לחיות בה.
לילה ראשון, ישנו בפארק אדוארדס שבטורונטו. התעוררנו בבוקר לתוך מקום מהמם ביופיו. עצים שתקופת השלכת מתחילה להנץ בהם בצבעי כתום, אדום וצהוב, נחל זורם בינות לעצים עם מפלים קטנים, שברווזים שטים עדיהם ועולים מעליהם ברחיפה. פרחים בצבעים מרהיבים, שבילים מדהימים עם סנאים שמקפצים להם בחינניות ממקום למקום. יכולנו להעביר את כל היום בפארק המדהים הזה, אך החלטנו שהגיע הזמן להתחיל לזוז. היעד היה פארק אלגונקווין, שמורה עצומה בגודלה ומהממת ביופיה עם אפשרות לשוט בקאנו, לרכב על אופניים, לטייל במסלולים שונים וסתם להנות מהנוף המיוחד. בדרך התחיל לרדת גשם חזק ואנחנו התחלנו ללמוד את החיים בקראוון עם גשם ועם בוץ והתחילו תרגולי "חליצת הנעליים" עם כל ירידה ועליה אל הקראוון וכמובן שהבנו שצריך שוב לקנות כמה דברים כדי לעשות את החיים קלים ו"מבורגנים" יותר בקראוון, כמו לקנות שטיחונים על מנת שלא ייהרסו השטיחים בקראוון, ווים לתליית מגבות ובגדים, איזושהי קופסא להניח בה כלי רחצה... תוך כדי החיים בביתנו החדש התחלנו לחיות והבנו שלא כל כך חשבו על כל מיני פטנטים קטנים לנוחיות היומיומית הפשוטה (המשפחה הבאה שתקנה את הקראוון מאתנו כבר לא תצטרך להתמודד עם הדברים הקטנים הללו).
לעת ערב, הגענו לשער המערבי של פארק אלגונקווין והחלטנו לישון ליד מרכז המידע ועל הבוקר "לפשוט" עליו, להצטייד במפות ולהתחיל במסלול. השינה היתה מתוקה והבוקר הפציע לו לאט מזמין אותנו להתחיל לטייל. אין מילים לתאר את הנוף הניבט לעינינו בתקופת הסתיו והשלכת הזו, כאשר נסענו לאחד ממסלולי הטיול המצוינים במפה. האוויר נקי וצלול, קריר ונעים, הכל רטוב וגשם דק יורד ואנחנו - מאושרים על כי הגיע הרגע לו ציפינו - מתחילים ללכת. פטריות בצורות שונות צצות בכל עבר, שורשים עבים של עצים מתפתלים בין רגלינו, אינספור עלים בגוונים שונים יוצרים מרבד אדום-כתום לרגלינו וכשמרימים מבט אל-על רואים את צמרות העצים נישאות מעלה מעלה וכאילו סוגרים מעלינו, אך משאירים פתח לקרני השמש להאיר בחמימות. וכמובן להשלמת התמונה - נפרש לימיננו אגם ומפלונים קטנים. הילדים מקפצים להם בכייף ואוספים עלים בצורות שונות על מנת שיוכלו להתחיל את העבודה השנתית שלהם לביה"ס. הרעיון: להדביק עלים שונים ודרכם לספר את סיפור הטיול לאורך כל השנה. מעת לעת אנו עוצרים להתבונן בסנאי שמקפץ לו בקלילות מדהימה מעץ לעץ ומשמיע קולות עדינים.
שייט
גמרנו את המסלול ונסענו לברר את נושא השייט בקאנו למחר. משם נסענו לחניון קראוונים ואכלנו את ארוחת הצהריים הראשונה שלנו בקראוון תחת הציילון, ליד שולחן הפיקניק - ממש חגיגה. אחה"צ הילדים החליטו שהגיע הזמן למכור את השרשראות שהם הכינו. זה היה פשוט מדהים: עדי, שיר, יובל ונעמה לקחו את החרוזים ופתק גדול ועברו בכל הקמפינג. אין טוב מזה ללימוד אנגלית. לא יאומן, אבל הם חזרו עם כסף והמון חוויות, מתארים לנו את תגובות האנשים ותשובותיהם - ב-א-נ-ג-ל-י-ת! בינתיים, אנחנו, יושבים עם מפות לתכנון המשך הטיול ומחשבות על איך ומתי נלמד את הילדים. השילוב הזה לא קל בכלל! כל כך הרבה אחריות יש בטיול כזה: תכנון המסלול, טיפול בקראוון, קניות, כביסות, אוכל, תכנון הלימודים וביצועם וכמובן לחלק את היום כך שנוכל להכיל בו את כל הנ"ל - לא קל. אני מאמינה שמאחר וזו רק תחילת הדרך, עם הזמן נמצא את ה"קונספט" המתאים. מחד - רוצים לנסוע על פי מזג האוויר ולהספיק להיות בטבע, ומאידך - לימודים בבוקר ממש גומרים את היום מבחינת תזוזה וטיולים. החלטנו שגם לימודים דרך ביקור במוזיאונים של טבע, מדע ואומנות יהוו ימי לימוד וכי אולי החומר לא תמיד יחפוף לבי"ס, אך יוסיף לחבר`ה הרבה. בערב אנו מראים לבנות את המפה ומסבירים להם את המסלול - היכן אנו ולאן פנינו מועדות. הבנות פורשות לישון ואייל ואני מתחילים בצעידה לעבר הכביסה.
מה שמדהים בטיול שכזה היא העוצמתיות של החוויות והארועים. מחד הכיף של הטבע המדהים, השמחה וההנאה ומאידך העומס והמתח של ה"ביחד" פתאום מתפרץ. כל מתח או כעס תופס מימדים עוצמתיים. למרות זאת, מאחר וכל ארוע גורר עמו שיחות והבנות חדשות, הרי שאני מאמינה שרק כך תתפתח ותשתפר מערכת היחסים המורכבת הזו ולבסוף כל אחד ימצא את מקומו המיוחד בטיול הזה. בחיים כאלו על כל אחד לתפוס שטחי אחריות בהמון תחומים - עזרה בתפקוד הקראוון ויוזמה בעניין, יוזמה בנושאי הלימוד, התחשבות בצרכיו של כל אחד - כל הנושאים שבאופן רגיל קיימים אך פחות מורגשים - כאן מתעצמים. לעתים קשה, אך גם מהנה - כל החוויות מועצמות - הן הקשות והן היפות! יתרה על כן, יש לנו את הזכות לעבוד ולהתפתח אישית ומשפחתית בתנאי כייף וחופש.
למחרת, לאחר ריצת הבוקר, שיעור בקרב מגע ושעור חשבון - יצאנו בדרכנו לשייט קאנו ומזג האוויר נתן את ברכתו: מעונן קצת, שמשי לפרקים - ממש אידיאלי. אפשר לכנות את היום הזה שעברנו כ"זמן חלום". כל שיכולתי לבקש התממש: אגם מדהים עם אינסוף עצים סביבו, 3 סירות קאנו ואנחנו בתוכן שטים לנו על האגם לעבר מטרה לא נראית. עננים פזורים בשמיים, השמש מגיחה לעתים ומחממת בכמות המתאימה ו- אנחנו. שירה, אני ונעמה חותרות לנו הפוך - אחורה ולפעמים קדימה - מתגלגלות מצחוק ונהנות. באופק הבחנו באי קטן, שטנו אליו ושהינו בו. הילדים לקחו את דפי הציור שהבאנו וכל אחד תפס לו פינה וצייר. אייל נדד וצילם ושירה ואני השתרענו לנו על האבן תופסות את קרני השמש ואת השלווה הנצחית. כך, בילינו את אחה"צ, ממש בתוך גן עדן.
לקראת ערב התחלנו לנסוע לכיוון העיר אוטאווה. החנינו את הרכב ללינת הלילה בעיירה שכוחת אל שנקראת barry's bay. הכייף שנוסעים עם הבית הוא שאפשר להחנות אותו בכל מקום ופשוט לישון, ואם אפשר למצוא מקום ליד אגם או יער - מה טוב! את בוקר יום המחר פתחנו, כמובן, בריצת בוקר וקרב מגע - כייף לראות שמתחילה להתארגן לה איזושהי שגרה - אם כי קלה.. הילדים נהנו כמובן. אחרי הריצה וההתעמלות אכלנו את ארוחת הבוקר כשמסביב לשולחן אנו משחקים משחקי חשבון ובכך משלבים שעור חשבון - גם דרך! ולפני הנסיעה חייבים לעבור את חווית ההתרוקנות או ה- duming: כלומר, עלינו לרוקן את כל הזבלים שלנו (ולא נפרט) גם זה חלק מהחוויה שהופכת להיות שגרה. ויוצאים לדרך. הו קנדה כמה את יפה! שירי אהבה מתנגנים להם ברדיו ומצדנו חולפים להם עצים בשלל צבעים ואגמים צצים ונעלמים בכל רגע, כביש קטן מפותל, עולה ויורד.. עולה ויורד.. השלווה בהתגלמותה. תודה, תודה, תודה. אנחנו בדרך לאוטאווה, נמשיך לעדכן. שתהיה לכולנו חתימה טובה ושנה טובה!
