מה לעשות בוושינגטון
הגענו לוושינגטון (Washington DC) בתחילת אפריל, במיוחד כדי לצפות במצעד שנערך לכבוד פסטיבל פריחת הדובדבן. קראתי על זה באינטרנט והחלטתי שכדאי שנראה את זה, יש בזה משהו מיוחד ומאד אמריקאי. ביום המצעד התעוררנו לגשם שלא הפסיק לרגע, השמש לא נראתה אפילו לשניה. אני, פסימית שכמותי, הייתי בטוחה שהמצעד לא יתקיים, אבל מארגני המצעד לא חשבו כמוני, ומה זה קצת גשם לעומת ההשקעה הגדולה שלהם, וכך מצאנו את עצמנו לבושים בשכמיות גשם שהכינונו מראש (כלומר, הבאנו מהבית במיוחד למצבים כאלה) בידנו היתה מטריה אחת, קופאים מקור ונרטבים מגשם, עומדים וצופים במצעד.
לעידו אבדה הסבלנות (כבר סיפרתי שהיא לא הצד החזק שלו) אחרי חצי שעה בערך, ומאותו רגע הוא נידנד שהוא עייף ורעב ורטוב (מה שהסתבר בדיעבד כנכון, למרות שכמיית הגשם הוא היה רטוב). רותם, לעומתו, מאד התלהבה, ולמרות הקור רצתה להישאר עד הסוף. במשך כל המצעד הוא נידנד שהוא רוצה למלון, ורותם כעסה שעושים רק מה שהוא רוצה ואני, אני הייתי צריכה עצבים מברזל כדי לתמרן בין שניהם (משום מה אף אחת מהמשפחות שאת הכתבות שלהם קראתי, לא הזכירה מריבות, כולם מושלמים, רק אנחנו לא?). כמובן שהיה קשה להשיג פשרה במצב כזה, אבל כיוון שבאנו במיוחד כדי לראות את המצעד, החלטנו על שעה מסוימת שבה חוזרים למלון. הסתבר שעשר דקות לאחר מכן המצעד הסתיים. אותי הרשימו במיוחד התזמורות של בתי הספר התיכון, עם המדים המיוחדים ונערות השרביט, הם הגיעו מרחבי ארה"ב וניגנו בגשם שוטף. אולי זה הרשים אותי כי לנו בארץ, אין את זה.
לאחר שהפשרנו בחדר, סיימנו את היום במוזיאון ההיסטוריה של הטבע, הכניסה חינם. מצאנו מוזיאון מרשים בגודלו וביופיו. למרות שחשבתי שהילדים יקטרו (פסימית, כבר אמרתי?) ויהיו חסרי סבלנות, בעיקר עידו כי טבע זה ה"שטח" של רותם, הופתעתי לטובה-בילינו שם יותר משלוש שעות, בין מוצגים של בעלי חיים, שלדי דינוזאורים, תכשיטים ואבני חן וכל שאר אוצרות הטבע. ולהזכירכם היינו אחרי שעתיים של מצעד. נפלא ומומלץ. למחרת הפציעה השמש והלכנו ברגל לחפש מקום לאכול ארוחת בוקר. כאן נעשה אתנחתא קטנה ונדבר קצת על אוכל. מי שמכיר את אפי ואותי, יודע שאנחנו אוהבים לאכול, רותם מוכנה בדרך כלל לנסות מאכלים חדשים, אבל עידו!!! גם האוכל שהוא מכיר מהבית נראה לו פה קצת שונה ולא טעים לו, ואני מדברת אפילו על משולש פיצה. הוא כן מוכל לאכול בשמחה רק ב... מקדונלדס, ולנו כבר נמאס לראות המבורגר וצ`יפס. אפי לא מוכן לוותר לו וטוען שאם הוא רעב הוא צריך לנסות לאכול, אני מנסה למצוא מסעדות "פשרה" אבל גם לי כבר נמאס מהצ`יפס וההמבורגר. לסיפור נוסף על הבדלי הגישות ביני לבין אפי אני אחזור מאוחר יותר.
בינתיים נחזור לענייננו. לאותו יום שמש קריר שבו מצאנו לבסוף בופה לארוחת בוקר (יום ראשון בבוקר כמעט הכול היה סגור בוושינגטון) ותנחשו מה היה בבופה?.... המבורגר!! כן, אתם קוראים נכון, זה מה שעידו אכל לארוחת הבוקר שלו, שני המבורגרים. אז עידו התחיל את היום בהמבורגר והמשכנו למוזיאון התעופה והחלל, גם פה הכניסה חינם, וגם פה חיכיתי לקיטורים ש... לא הגיעו. יותר מארבע שעות בילינו שם, בודקים כל חלק במוזיאון. אגף מעניין במיוחד היה "נסה וגע" - למידה חווייתית על נושא התעופה, החומר, האוויר והלחץ, בעזרת מתקנים שבהם הילדים יכולים לגעת, לנסות וללמוד. ותאמינו (אני לא האמנתי) עברנו על כל המוצגים, הם ניסו הכול ואפילו הקשיבו להסברים של אפי, מזל שיש לו ידע כי אני לא הבנתי כלום, גם כשהיה תור הם חיכו בסבלנות (!!!) לתורם. אפילו שאני רציתי לדלג הם לא הסכימו. מלבד זה עידו מאד נהנה מהתצוגה של המטוסים והחלליות ורותם נהנתה מכל נושא החלל ומערכת השמש, אותו היא למדה השנה בבית הספר.
בצאתנו מהמוזיאון, קיבלה אותנו שמש נעימה שגרמה לנו להמשיך בתכנון המקורי, ללכת לאורך המול ולעבור את האנדרטאות. אין לי מילים לתאר את התחושה של היופי והגודל, זה משהו כל כך עצום. למרות העייפות הלכנו לכל אורך המול, ראינו את המוני התיירים, כמונו, אבל ראינו גם את האמריקאים שבאים לפארק לשחק בייסבול, זאת לא ליגה רשמית אבל יש להם אפילו תלבושות קבוצתיות. בסופה של דרך הגענו לאנדרטת לינקולן, ראיתי את כמות המדרגות ועצרתי באמצע, נתתי לאפי ועידו את התענוג להמשיך לעלות לבד, רותם נשארה איתי, כמובן. אין מה לעשות, יש לנו את אותם גנים.
אני יושבת על מדרגות אנדרטת לינקולן (האחרונה במול) מולי המונומנט של אנדרטת וושינגטון משתקף על מי האגם ומרחוק אני צופה אל בניין הקפיטול. נזכרתי בסרט "שיער" ובסצנה המרגשת של ההפגנה נגד מלחמת ווייטנאם, מזמזמת לי שירים מתוך "שיער". ומה יותר מתאים מאשר להמשיך לכיוון האנדרטה המרשימה לזכר חללי מלחמת ווייטנאם, להביט במאות האמריקאים שחולפים על פניה ונותנים כבוד לחללים. ואת היום הארוך הזה סיימנו בבית הלבן, סמל החופש והדמוקרטיה. מסתבר שבאותה שעה בקידמת הבית (אנחנו היינו בעורף) פרץ איזה מטורף שצעק שהוא נפגע מטרוריסטים. אנחנו רק שמענו את הסירנות ומי שהקשיב טוב היה יכול לשמוע גם את הרגליים שלי צועקות "הצילו, הצילו, הרגת אותנו".
את יומנו האחרון בוושינגטון בילינו בגן החיות (כניסה חינם) יום שלם של הנאה לילדים, אין הרבה מה לספר, אני לא "מתה" על גני חיות והרגלים כאבו כבר משלושה ימים אינטנסיביים. בערב, פינקנו את עצמנו בארוחת ערב איטלקית, יקרה אך טעימה. זוכרים את סיפור האוכל מההתחלה, אז הנה ההמשך. דוד שלי, אסף, תמיד אומר שהוא לא ראה ילד רעב שישימו על ידו צלחת מרק והוא לא יאכל. לפני שיצאנו למסעדה אמרתי לאפי שאני צריכה להגיד לאסף שהתיאוריה שלו לא עובדת על עידו. במסעדה הזמנו לעידו פיצה רגילה, הפיצה הגיעה בצורה קצת שונה מזו שהוא מכיר, הוא לא היה מוכן לטעום, הוא אכל קצת מכדורי הבשר שרותם הזמינה, אבל לא היה מוכן לטעום את הפסטה שהגיעה יחד עם זה. לאחר כמה דקות של ישיבה מול הפיצה הוא אמר: נראה לי שאת החלק הזה אני אוהב" וטעם משולש, ועוד משולש, ואכל כמעט את כל הפיצה. אז אולי אסף בכל זאת צודק.
ונחזור לסיום בוושינגטון.. היום אנחנו עוזבים את וושינגטון, אפי נסע לקחת את הרכב ששכרנו, ואת ביקורנו בוושינגטון בחרנו לסיים (למרות קיטוריה הצפויים של רותם) באתר הזיכרון בארלינגטון. איך אפשר לתאר ביקור בבית קברות? אי אפשר, אולי התמונות ידברו. תחושה מצמררת, אותה תחושה שעוברת בי ובאפי כשאנחנו שומעים את השיר שעל שמו נקראת הכתבה, השיר שמצולם במקום הזה "Let The Sun Shine In". מכאן ממשיכים לכיוון לנקסטר, לא הזמנו מלון ואנחנו לא יודעים איפה נחגוג את ליל הסדר. חושבים שהגענו ללנקסטר? תצפו להפתעות.
הפינה של אפי
וושינגטון - בירת ארה"ב או בירת המוזרים והמוזנחים. בוושינגטון, בניגוד למרכז ניו-יורק מסתובבים המון אנשים בלתי שגרתיים (בלשון המועטה) שמקבצים נדבות בכל דרך אפשרית. חלקם עומדים בכניסה למסעדות המזון המהיר, חלקם מצטרפים אליך בתור לקופה בבית מרקחת המקומי (CVS, אחד המקבילים לסופרפארם שלנו) והגדילה לעשות גברת אלמונית שעמדה במרכז מקדונלדס ולא הפסיקה לדקלם משפטים במעין מקצב איטי וחוזר (כמו מזמור של תפילה).
חלק מהמשפטים היו קשורים לישו, חלק לשלטון בארה"ב וחלק על מצב העולם כולו. המפליא הוא שאף אחד לא ניסה להפסיק אותה ו/או לגרש אותה מהמקום. כנראה שזה חלק מהפחד שיש לאנשים שם אחד מהשני (אף אחד לא רוצה להתעסק עם המופרעים, אפילו לא השומרים של האצטדיון שאכלו באותו זמן במקדונלדס). היא אפילו העיזה לבקש מאחד המוכרים שייתן לה להשתמש בשירותים של המקום - לפחות קיבלנו 2 דקות של שקט. כשאנחנו עזבנו היא המשיכה לבלבל את המוח.
