מקלגרי לפארק גליישר

היום ההורים שלי צפויים להגיע, ואת היום אנחנו מתכוונים להעביר בניחותא עד להגעתם בשעות הצהריים. בקלגרי נקלטות תחנות טלוויזיה לא רעות בכלל, בלי הרבה פרסומות. הטובה שבהם לדעתי היא City TV. באותו בוקר תכנית הבוקר הוקדשה לדיג חכות בנהרות. שיטת הדיג הזו נפוצה מאוד בקנדה כמו גם בצפון ארצות הברית. הדייג מתמקם בגפו במרכז הנהר (שמן הסתם לא יכול להיות סוער מדי), כאשר המים מגיעים כמעט עד מותניו. כדי לשרוד את הטמפרטורות הנמוכות של המים הדייגים לובשים מכנסיים אטומות, להן מחוברות ערדליים מיוחדות. זו הפוזה. יחוד ויזואלי נוסף הוא אופן הנפת החכה והשלכת הפיתיון למרחק. יש צורך לבצע תנועה שתאפשר להשליך את החכה מבלי שזו תיגע במים וזאת כשהדייג שקוע כזכור עד מותניו במים. לצורך כך סיגלו לעצמם הדייגים תנועה סיבובית, כאילו הם משליכים פלצור. התכנית כללה הדגמות, טיפים על המקום המומלץ לדיג בשבוע הקרוב, הפיתיונות המומלצים, וכמובן כמה מתכונים עם דגי העונה. מקצועי, מהנה ומבדר, אחלה תוכנית של בוקר. דיג הוא ספורט שכל כך התפתח באמריקה, בגלל שהוא מהווה סיבה מצוינת לגברים להתבטל בצוותא. "היי אישה, אני יוצא לדוג עם בוב ליומיים שלושה". נשמע הרבה יותר טוב מכל תרוץ אחר.

מכל מקום השעה הגיעה ויצאנו לאסוף את הוריי מהשדה. רק כשראיתי אותם הבנתי כמה אני והם התגעגענו זה לזה, סך הכול עברו כבר חודשיים וחצי מאז עזבנו את הארץ. יצאנו לדרך, הם היו שפוכים לחלוטין מהטיסה הארוכה, אך כדי להוציא אותם מהג`ט לג תוך לילה אחד שכנעתי אותם להחזיק מעמד ערים לפחות עד שמונה בערב. יצאנו שוב לאגם Glemmore, וניסיתי לשכור שם סירת מפרש 420 כמו שתכננתי. אני קצת חלוד ולא יצא לי להשיט סירה כזו כבר לפחות שנה, אבל עדיין מדובר באגם ולא בים, כמעט ללא גלים, כך שזה אמור להיות משחק ילדים. אמא שלי התנדבה להיות בת הזוג הראשונה שלי. אך שבאנו למשרד התברר שאומנם לא דורשים שום תעודה שתוכיח את מיומנות השיט שלך, אך כדי להבטיח שאתה יודע את העבודה, כל הכנת הסירה והובלתה למים נעשית על ידי השוכר. שזה אומר קשירת המפרשים לסירה, הנפתם, חיבור החרב, וההגה. בקיצור הרבה מאוד עבודה, שלא ברור אם אני עדיין זוכר לבצע. ויתרנו. הבנות עדיין נהנו מאוד ממשחקי המים בפארק, ואחרי סיבוב קצר בעיר, הגיעה העת להניח להוריי השפוכים לשים את הראש.

למחרת יצאנו את קלגרי במצב רוח מרומם. ההורים שלי השתלבו היטב באורח החיים בקוביה הממונעת. אבי החל לשבת עם מעיין ולעבוד איתה על קריאה וחשבון. אימי ישבה רוב הדרך לצידי מעדכנת אותי על כל מה שחדש במשפחתנו הענפה, ואורלי יכלה לתת תשומת לב מלאה לניצן, לנוח ולקרוא. התחנה הראשונה שלנו בדרכנו דרומה לכיוון ארצות הברית הייתה Fort Macleod. במרכז העיירה ממוקם בסיס שיטור שפעל לפני כ-130 שנה. עיקר הפעילות של השוטרים הייתה כנגד מבריחי ויסקי שפעלו באזור. נכנסנו למוזיאון במקום שאינו אלא שחזור המצודה עצמה בה מודגמים החיים והפעילות בתחנת המשטרה. היינו כמעט בודדים במקום, ואורגן לנו סיור פרטי. מהמדריכה המשועממת למדנו כי שכרו של כל שוטר היה דולר בלבד ליום, אך הצ`ופר האמיתי התקבל לאחר שלוש שנים, שמי ששרד אותם קיבל במתנה לא פחות מ-700 דונם אדמה באזור. אטרקציה נחמדה במצודה היא מופע סוסים מסורתי שניתן במקום. לפני תחילתו ביקשו מתנדבים, ואורלי והבנות ניגשו, ואז התבקשו לפי כל כללי הטקס לבדוק ולאשר את ניקיון הסוסים. הסוסים ורוכביהם החמושים בחרבות עמדו מסודרים בשורה ארוכה ואורלי ניצן ומעיין סקרו את משמר הכבוד.

בהיפודרום שמאחורי המצודה הושמע מארש צבאי, ולפי הקצב הרוכבים הובילו את הסוסים במספר מבנים, כולל הטלת חניתות. בעיירה ממוקם גם אולם קולנוע עתיק, שמציע סיורים שלא כדאי להחמיץ אם אתם כבר שם. אבי היה בצעירותו מקרין סרטים בקולנוע הישן שהיה סמוך למעברה של פתח תקווה, ובאופן טבעי גילה עניין מיוחד במקום. הסיור עובר דרך חדר ההלבשה, שם חתומים כל האמנים שהופיעו במקום מאז הקמתו בתחילת המאה ה-20, ממשיך מאחורי המסך, האולם עצמו, שמתייחד ב- Lovers Seats, מושבים זוגיים, שהדרך היחידה לשבת שם בנוחות היא לשבת מחובקים, סיפורי רוחות הרפאים במקום ועוד ועוד. עם ערב הגענו לפארק Waterton Lakes. זהו למעשה צידו הקנדי של הפארק האמריקאי גלשייר שבמונטנה. הפארק היה מבחינתנו תחנת עצירה בדרך ותו לא, אבל התגלה כפנינה אמיתית, והוא בהחלט נקודת חובה לכל מי שנוסע מקלגרי לארה"ב. הקמפינג במקום נמצא בנקודה עם נוף מהסוג הבלתי נתפס, צוק אנכי מתנשא מעל לאגם לגובה של 1200 מטר, האגם, המפלים, הנהר שזורם במרכזו, מרהיב. מראה הנוף של המקום מרשים עוד יותר כשמסתכלים עליו מלמעלה. והמקום הטוב ביותר לעשות זאת הינו מהמלון עם הנוף עוצר הנשימה - Prince of Wales Hotel. כסאות עתיקים מוצבים אל מול הנוף בלובי צפון העץ, רק לשבת ולהסתכל.

באחד משני הלילות שישנו במקום היה מופע משובח של הריינג`רית במקום, שנושאו היה צמחים שהגיעו למקום מאזורים אחרים ומאיימים על האיזון האקולוגי במקום. הריינג`רית שיחקה מעין מפקדת פלוגה, שמטרתה לחסל ולהשמיד את הפולשים. מצחיק, ושוב עם שיתוף מלא של הקהל, שלבשו תחפושות של הצמחים הפולשים ושיחקו אותה עד הסוף. אבי, שעדיין לא התרגל לתרבות התמימה בקנדה, היה בטוח שבל המתנדבים מהקהל היו שתולים, אך היו אלה אנשים שבאו לנפוש במקום בדיוק כמונו, ואולי גם קצת להשתטות בקטנה על הדרך. ובחזרה לטבע. הטבע בפארק הזה חודר אליך לנשמה פנימה. הכול שקט, רגוע, משום מה לא הרבה אנשים מגיעים לכאן. האגמים כאן, יש להם ייחוד שלא ניתן לבטא במילים, ויופיים מגיע לשיאו בשעות הדמדומים, אז הכול הרבה יותר דרמטי והצבעים... הו הצבעים, צריך להיות שם בשביל להבין. למחרת חצינו את הגבול לארה"ב. משום מה כל חציית גבול מכניסה, אותי לפחות, למעין דריכות שכזו. השלב הראשון במעבר הינו להחתים את קבלות התשלום הרבות שלנו. חשוב לעשות זאת בתחנת הגבול בצד הקנדי אחרת לא תקבלו החזרי מס! אחר כך המשכנו לצד האמריקאי. בגלל שהייתי בשוונג של החזרי מס שאלתי על נוהלי ההחזרים בארה"ב. למשמע השאלה הפקידה נתקפה בהתקף צחוק לא ברור וקראה לשוטר נוסף, החליפה איתו כמה מילים והוא הצטרף אליה וצחק- חביבי, מה שדוד סם לוקח הוא לא מחזיר... טוב, לא צריך. לאחר הזיהוי יש לדווח על כל הפירות והירקות שברשותנו. כל צמח שמקורו בעייתי אסור בכניסה לארה"ב. היו לנו שני אננסים מיובאים מקוסטה ריקה, והוא התעקש שנאכל אותם בתחנת הגבול. הסתפקנו באכילת רק אחד מהם והמשכנו בדרכנו.

למחרת בבוקר בקניה שגרתית, 50 מייל דרומה משם, את מי אני פוגש אם לא את השוטר מתחנת הגבול על אזרחי. החלפנו כמה מילים של נימוס, רק היה חסר לי שהוא יראה אותי מנשנש אננס. אגב, מהו היה מקורו של האננס שנמכר באותו סופר בדיוק? קוסטה ריקה, נכון, מה שמראה שההקפדה קצת מגוחכת. את הלילה הראשון בארה"ב בילינו ממש בכניסה לפארק גליישר. באותו לילה גיליתי שאבי ניחן באותו להט כמוני לאש. שעה ארוכה לאחר שכולם נפנו לישון ישבנו עדיין אני והוא בוהים ומנשנשים מול המדורה, מה שנקרא - Like father like son. מקריאה בחומר הרב שקיבלנו הבנו סופית שאם ברצוננו לטייל בכביש המרכזי של הפארק ולחצות את מעבר ההרים Logan Pass, נהיה חייבים לשכור רכב, הקרוואן שלנו היה ארוך מדי ולא היה מסוגל לקחת את הסיבובים החדים שצפוים בדרך (למרות שחשדתי שההגבלה הזו מוגזמת ושאני הייתי עומד במשימה). שכרנו בקמפינג רכב ונכנסנו פנימה, ואז גילינו שני דברים. הנוף לאורך הכביש מדהים, וצודק מי שטוען שהכביש שחוצה את הפארק - Going to the Sun - הוא היפה בארה"ב. הדבר השני שגילינו היה שאין מצב שהייתי עושה את הדרך עם הקרוואן, הסיבובים שם כל כך חדים ומתנהלים בכביש כל כך צר עד שבשתי נקודות רמזור מווסת את התנועה ומאפשר תנועה חד סטרית בלבד.

אבל נחזור לנוף. מה שיפה שם הוא שהנוף אופף אותך מכל כיוון. זה לא שלא ראינו נופים יפים במקומות אחרים, אבל בדרך כלל הוא בכיוון מסוים: בגליישר תסתכל קדימה- תראה קרחון, מימין- אגם תכול, משמאל- הרים נישאים, ומאחוריך רכס עתיר מפלים, כאשר נהר שוצף זורם בקרקעית. אי אפשר לצלם את זה, אי אפשר לספר על זה, זה מסוג המקומות שבשביל להמחיש צריך מסך IMAX. לא ציינתי, אך אני כבר נוהג בקרוואן קרוב לשלושה חודשים, ואני רגיל להיות גבוה מעל הכביש, וכשנכנסתי לרכב השכור הרגשתי כאילו עוד שניה הישבן שלי מגרד את הכביש. כמה פעמים שאלתי את כולם אם הרכב הזה בסדר ואם הוא לא נמוך מדי, "כן כן הכול בסדר", ענו עם חיוך סלחני על הפנים.

מ- Logan Pass עשינו את אחד ממסלולי ההליכה היותר קשים שעשינו עד כה- Hidden Lake Trail. המסלול מטפס על כלונסאות עץ לגובה של 200 מטר מעל מרכז המבקרים והינו באורך 5 ק"מ. הבנות עמדו בו ללא מאמץ, ומה שיותר הפתיע אותי שאבי עשה אותו כמעט בלי להתלונן ואפילו נהנה מזה. אמא שלי לא הפסיקה להתפעל ממנו בינה לבין עצמה, אבל לא העיזה להגיד מילה, כדי שהפלא הזה לא ייפסק. הנוף שנשקף לאורך המסלול ובעיקר בסופו לכיוון האגם הנסתר הוא יוצא דופן ממש. אני יודע שאני חוזר שוב ושוב על תיאורים דומים, אבל זה פשוט מרהיב- אין אפס - מסלול לא הכי קל לילדים קטנים אבל חובה לכל מי שמגיע במזג אויר סביר. בדרך כיבדו אותנו בנוכחותם עדר עזי הרים לבנים ונתנו הזדמנות מצוינת להפסקה נינוחה בצד הדרך. לאורך הכביש Going to the Sun יש אין ספור פינות חמד נוספות, נהרות, יערות עבותים - יופי של מקום. מקום מדהים נוסף הוא מסלול קצר שנקרא Sun Point, שמוביל לנקודת תצפית פנורמית על אגם Saint Mari מתוך לשון יבשה שפורצת למרכז האגם המוארך. לבוא עם תרמוס של תה טוב, לשבת ולהסתכל, רק לא לשכוח כל כמה דקות לשנות תנוחה, הנוף מרהיב מכל הכיוונים, ויפה במיוחד לקראת שקיעה. לקראת יציאה מהפארק הבנות לא ויתרו כמובן על הטקס שנהפך כבר למסורת וזכו לסיכת Junior Ranger נוספת.

לתחילת הכתבה

דרומה למונטנה

המשכנו דרומה. מונטנה, הידועה בשמים הייחודיים שלה, נתנה תפאורה נעימה לדרך: גבעות חיטה רכות עם עננים לבנים ושמיים אין סופיים. לאורך הדרך התוודענו יותר ויותר לסיפורה ההרואי של משלחת לואיס וקלארק. האמת שהתוודענו אליה עוד בהיותנו באורגון, אבל אם אז עוד זילזלנו במורשתם של לואיס וקלארק, הרי שבימים הבאים הפנמנו יותר ויותר שלואיס וקלארק בהחלט ראויים לכבוד שהאומה האמריקאית כל כך מקפידה לחלוק להם. המשימה שקיבלו השניים מנשיא ארה"ב ג`פרסון בשנת 1803 הייתה לחקור את האזור הענק שארה"ב רכשה זה עתה מצרפת, ולמצוא מעבר לכלי שיט מסנט לואיס - מיזורי ועד לאוקיאנוס השקט. מסעם ארך למעלה משנתיים, במשך זמן זה הם עברו כמעט 13,000 ק"מ ועל הדרך גילו מאות צמחים ובעלי חיים חדשים ביניהם אפילו דב הגריזלי, חוו תלאות ומחלות מסוגים שונים, מפגשים עם אינדיאנים, חצייה מסוכנת של נהר המיזורי, והצורך לשאת על גבם את הציוד הכבד כולל הסירות לצד מפלים או כאשר הלכו נגד הזרם. מקום טוב להתוודע באופן מרוכז לפעילות המשלחת הינו במוזיאון המוקדש להם ב- Grater Falls. המוזיאון מיועד רק למי שבאמת מתעניין בנושא. מעבר לתצוגות שונות היו שם גם תלבושות של אינדיאנים וחיילים שהיו נהוגות במאה ה- 18. התלבשנו כולנו כולל ההורים שלי ועשינו כמה תמונות למזכרת.

שני מקומות נוספים שראויים לציון במקום הם המפלים עצמם שעל שמם נקראת העיר. מראה יפה שלהם ניתן לראות מהכביש שסלול מעליהם. המקום השני הוא - Wildlife and parks visitor center. ליד מרכז המבקרים יש כמה אטרקציות נחמדות: מדגרת דגים גדולה, ומעיין אדיר עם שפיעה של מליון וחצי קוב ביממה שזה כמעט פי 2 מיכולת השאיבה המקסימאלית של המוביל הארצי. מה שאומר מעיין אחד כזה וכל בעיות המים של ישראל מאחורינו. מסביב לאזור הנביעה יש פארק יפה הנמתח לאורך המיזורי, העברנו בכיף שם את השעות האחרונות של היום. בשעות המוקדמות יותר הבנתי שאפשר לראות במקום תצוגת דגי מעיינות בניהם כמה מהגדולים בעולם כשאנחנו הגענו היה סגור. בלילה ישנו בקמפינג בנוף מרשים של קניון אדום על גדת המיזורי. הקמפינג הזה, שהגענו אליו במקרה, התברר כהזוי במיוחד. יש בו קזינו שלא ברור מי טורח להמר בו, וגרים בו באופן קבע מספר משפחות, כולל ילד אחד בודד בשם קמרון. אותו קמרון היה צמא לחברה באופן כל כך נואש, שברגע שראה את מעיין וניצן הוא לא הסכים להניח להם. הוא כרכר אחריהם במשך שעות והוציא כל צעצוע אפשרי מיחידת המגורים שלו כדי למשוך את תשומת ליבם. לא יכולתי להשתחרר מהמחשבה שהוריו בוודאי בורחים ממשהו או מישהו - אם בחרו לקבוע את משכנם כה רחוק מביתם שבג`ורג`יה, במקום כה נידח כמו הקמפינג הזה. בבוקר הלכנו לאורך מסילת הרכבת העתיקה והלא פעילה שנטועה לצד הנהר, ואספנו למזכרת כמה מסמרים גדולים שהשתחררו ברבות השנים מאדני הרכבת העתיקים.

המיזורי ואיזור הקניון האדום הוא מקום קלאסי לשייט נינוח בנהר, אבל לא הצלחנו לאתר סירת מנוע מספיק גדולה כדי שתכיל את כולנו, ושוב דחינו את שאיפות השייט המתחזקות שלנו. למחרת תכננו שוב לעשות שייט מאורגן למקום ייחודי בשם Gate Of the Mountains- זהו אגם שהולך ומתהדק לכדי קניון צר שהסירה עושה את דרכה בתווך בנופים ייחודיים. כשהגענו, היו בחניה עשרות מכוניות מוסטאנג עתיקות שעשו דרכם לתערוכת מכוניות עתיקות. בדיעבד, העובדה שהתמהמהנו מול המכוניות גנזה את אפשרות השייט גם שם- השייט מאוד מבוקש ומכירת הכרטיסים הופסקה בדיוק כשהתקרבנו סוף סוף לקופה שבמסעדה. המשכנו לעיר הלנה, שאין הרבה מה לעשות בה למעט בניין הקפיטול המרשים הנמצא בה. מומלץ מאוד לסייר בו, ואם ניתן כדאי לנסות ולהצטרף לסיור מאורגן. מרשים במיוחד מקום ההתכנסות של המועצה, בו יש ציור ענק המתאר סצנה ממסעם של לואיס וקלארק. לאורך המסדרונות יש פסלים מרשימים ריצוף ייחודי וחלונות מעוצבים - כדאי ומעניין.

בימים הבאים כל בוקר הוריי השכימו קום, וכדי לא להפריע יצאו לטיול בוקר. היה נחמד לראות את הוריי עושים זאת ומטיילים להנאתם ביחידות. כל יום עד שאנחנו פתחנו עיניים הם הספיקו לצבור עוד חוויה קטנה. לפעמים היה זה עדר צבאים שנקרה על פניהם, ולפעמים ערוץ נחל קטן שמצאו והלכו לאורכו. נחמד. את יום המחרת פתחנו במערת נטיפים ייחודית ששמה, איך לא - מערת לואיס וקלארק. המערה מאוד מומלצת לביקור. סיור מודרך מוביל אתכם פנימה. קחו בחשבון שתאלצו ללכת על ברככם חלק מהמסלול. לילדים שלא פוחדים מחושך זו חוויה של ממש. הסיפורים על אופן גילוי המערה וחקירתה, והנטיפים עצמם, יפים ומפתיעים. לאורך הדרך המדריכה המיומנת מפתיעה בשלל אנקדוטות שמוסיפות הרבה עניין והרבה חיוכים. למשל- בעומק המערה שורר חושך מוחלט. כל כך מוחלט שלא משנה כמה זמן תשהה בו לא ניתן להתרגל לחושך והראות בו לעולם אפס. מה שהמדריכה עשתה, היא ביקשה מכולם לכוון את עיניהם לכיוון מסוים עליו האירה עם הפנס, ולאחריו ביקשה לכבות את כל הפנסים ולעצום עיניים לחצי דקה. כשפקחנו את העיניים הילה ירוקה אפפה את אזור הסלע עליו היא האירה קודם עם הפנס- כל כך חשוך שם שגם האור שפולט הסלע בדיעבד לאחר שהואר נראה היטב.

לאור ההתלהבות שלנו מלואיס את קלארק המשכנו לאחד המקומות החשובים שגילו במסעם והוא הנקודה בה שלושת היובלים של המיזורי מתאחדים - Head Water Missouri River. מעבר להיותו נקודה היסטורית לא מצאנו בו עניין ובהחלט אפשר לוותר על ביקור במקום. מקום מעניין יותר נמצא לא הרחק ב-Bozeman (אפילו האופנוען מאומנות אחזקת האופנוע ביקר בישוב הזה) והוא המוזיאון של הרוקיס. המוזיאון לא גדול אך שתי נקודות העניין העיקריות בו מבחינתנו היו שלדי הדינוזאורים ושיחזור סביבת חיים כפרית סטייל בית קטן בערבה. כמה מהשלדים הם אמיתיים וכמה העתקים של שלדים שנמצאו בקנדה. מרשים לראות שכל הדינוזאורים שראינו בסרטי פארק היורה הם תוצר של שלדים שנמצאו בפועל ולא רק פרי דמיונו הקודח של שפילברג. בחוץ יש בית כפרי מאובזר ועתיק שהועבר בשלמותו ממחוז אחר בקנדה, מקום מצוין לצלם כמה תמונות אותנטיות. בבית החווה מוצבות כמה מעובדות המוזיאון הלבושות בביגוד מסורתי ומדמות פעילויות שונות מהימים ההם כמו אריגה, רקמה ועבודות מטבח.

לתחילת הכתבה

ילוסטון ופארקים לאומיים

את הלילה בילינו בקמפינג נחמד, ממש סמוך לכניסה הצפונית לילוסטון. בעלת המקום התגאתה שהשירותים במקום הם הנקיים ביותר שאזכה לראות בשהותי באמריקה. צודקת, מבריק מבריק. למחרת נכנסנו בשערי ילוסטון פארק. הפארק הזה עתיר במגוון רחב של מראות, אבל אנחנו ניסינו להתמקד בדברים "שעוד לא ראינו". ביום הראשון ראויים לציון ה- Mammoth Hot Spring, אזור נביעה של מעיינות חמים עתירי מינרלים שונים היוצרים בריכות בצבעים מלבן ועד כתום בוהק. בהמשך, בקניון של ילוסטון שהינו מרשים ביותר. שם גם אפשר לראות את האבנים הצהובות שהעניקו לפארק את שמו. שני המפלים שבתוך הקניון מרשימים מאוד, ואימי הפתיעה אותי בכושר וברצון שלה לחקור עוד ועוד ירידה לכיוון הנהר. באיזה שהוא שלב כולם התעייפו והסתפקו בתצפית מלמעלה, אך אימי ואני אחריה לא ויתרנו וחרשנו כל מסלול בסביבה. הירידות דווקא היו קלות, אבל העליות... עליווווווווווות!

לאור העובדה שהיה יום קשה, את מדורת הערב המסורתית דחינו לבוקר, והחלטנו שזו אחלה דרך לפתוח את היום, עם תה מהביל ביד והמדורה שמעלימה את צינת הבוקר. אמא החליטה לעמוד בהבטחתה והחלה באותו בוקר במסורת שעת כושר של בוקר. אורלי והבנות הצטרפו בשמחה, אני ואבי היינו מאוד עייפים מהדלקת המדורה והעדפנו לעשות את מה שאנחנו כה מצטיינים בו: לבהות במדורה ומדי פעם לזרוק מילת עידוד לבנות- קשה, קשה. יום המחרת היה שוב עתיר בגייזרים כולל ה- Old Faithful המפורסם? אחד מהגייזרים הגדולים התפרץ ממש עלי ועל אימי בלי שום התראה כשהלכנו ממש בסמוך אליו. לאחר סיבוב ארוך, כשבדרך נושרים כולם ורק אני ואימי ממשיכים לחקור כל גייזר מבעבע, חצה עדר גדול של באפלו את נתיב ההליכה שלנו. לאור זאת השביל נחסם להולכים על שתיים. לא היתה ברירה אלא להקיף את העדר ממרחק בטוח.

בערב הבנות ישבו והתקשטו בלקים ואודמים שקנינו להם, וכשנרדמו כל ערכות האיפור נותרו פתוחות על הרצפה במשך הלילה. באמצע הלילה החרידה אותנו האזעקה המזהה גזים רעילים בקרוואן. בדקנו את מיכל הגז והוא נראה שלם ותקין. לא ישנו טוב בלילה ובבוקר התקשרנו לחברת ההשכרה, שהבהירה שהחיישן רגיש וכל חומר חריג יכול לעורר אותה. הבנו שאת ערכות האיפור יש לאחסן באופן מסודר אם חשוב לנו לישון כמו שצריך. כמה ימים מאוחר יותר אבי וניצן השתעשעו תוך כדי ארוחת ערב שבת והחליקו High Five מעל השולחן. כוס יין הוטחה לרצפה, והתוצאה היתה שוב צפצופים לתוך הלילה. במרחבים של ילוסטון יש מספר לא מבוטל של מתחמי גייזרים ובריכות מבעבעות, כמעט כל אחד מהם שונה במשהו. גם כך באיזה שהוא שלב החלטנו שהגיע הזמן לדבר הבא והחלטנו להמשיך הלאה. בדרך כמובן עצרנו ב- Grand Village לקבלת תגי ריינג`ר צעיר, לאחר שהבנות השלימו את חוברות העבודה.

במקום יש גם מוזיאון קטן שמתעד את השריפה האדירה שהתחוללה בילוסטון ב-1988. עוד אנו בוהים במוצגים החל לרדת שלג בחוץ. יצאנו החוצה, נהנים מהשלג- קצת פחות מהקור. הבנו את הרמז והתחלנו בנסיעה דרומה לעבר השמש, כשבדרך עברנו ב- Grand Titon. כרגיל, כמעט הנוף מבית המלון שבפארק מדהים. המסגור שהחלונות בלובי נותנים לנוף מושלם (למטה אגם, למעלה הרים מושלגים, קצת עצים בצדדים). את הלילה בילינו בעיירה הממוסחרת והנחמדה Jackson, שסמוכה ליציאה הדרומית מ- Grand Teton. ברחבי העיירה החנויות שאהבנו היו בעיקר של גלריות תמונות ופוחלצים אימתניים של חיות שונות. באחת החנויות רץ Sale מטורף של דב גריזלי ב-2000$- יש מעוניינים?!

למחרת בילינו את היום והלילה ב- Flaming Gorge National Recreation Area. זהו אגם מוארך ויפה שעל גדותיו חיים צבאים במאות. את הערב בילינו בטיול בסביבה וברכיבה על אופניים (כולל אבא שלי! - יש תמונות) כשבערב עשינו ארוחת מדורה מפוארת כולל בשר על האש, גרעינים, אפינו פיתות על האש וקרואסונים, מרשמלו, גרעינים ושירים לתוך הלילה. בנושא הקולינרי ההצטרפות של אימי אפשרה לנו ליהנות מהמאכלים האהובים שלה גם באמצע הטבע- קציצות הבשר, האורז העיראקי עשוי אחד אחד שאין שני לו, תבשילים שונים עם תבלינים של בית - אני כותב על זה וכבר נהיה רעב. היום שלמחרת היה בעיקרו יום נסיעות. עברנו למדינת קולורדו (כשאני מקפיד לעדכן את אבא בזמן אמת על כל מעבר גבול), ואת הלילה בילינו החל משעת צהריים מוקדמת ב- State Park (מצטער לא זוכר את שמו). במקום סכר קטן ומאחוריו נוצר אגם צנוע באורך של כ-2 ק"מ. ניתן לשכור שם סירות או לדוג. אנחנו הסתפקנו בטיול שקיעה, ומדורה. לקראת ערב הספקתי גם להקיף את האגם באופניים. בדרך ניסיתי להתחכם ולחצות ברכיבה את אחד מהיובלים הקטנים של האגם- מיותר לציין שהתמלאתי כולי בבוץ, והאופניים הצליחו בקושי רב להוביל אותי חזרה כשכל צמיג שלהם התעבה מבוץ ונראה יותר כמו צמיג של אופנוע.

למחרת ביקרנו ב- Colorado NM, מקום יפה אבל בדיעבד, אחרי שהיינו בפארקים של יוטה, מיותר. הוא אפילו לא מדגדג את היופי של הפארקים שנמצאים מערבית לו. כביש 128 לכיוון Moab התחיל להבהיר לנו איזה יופי של נופים מצפים לנו בהמשך. Moab עצמה היתה אחד האתרים לו חיכיתי להגיע. היא נחשבת למכה של הספורט האתגרי, ויש שם אין ספור אפשרויות לרכיבה על אופנועי שטח, ג`יפים, רפטינג וכמובן אופני הרים וכביש. אבל כזכור אין לי כבר אופניים ראויים ולא טרחתי אפילו לשוטט בה. בזמן שכל משפחתי יצאה לשם אני העדפתי להשלים שעות שינה. ביום המחרת התחלנו בחגיגת הפארקים הלאומיים של יוטה. הראשון היה Arches, פארק הקשתות. מרכז מבקרים חדש ומרשים מקדם את הבאים למקום. הסרט המוקרן שם מרשים מאוד ולא כדאי לפספס אותו. בתוך הפארק יש שורה ארוכה של קשתות שמצטיינות בצבעים עזים של חום עד כתום.

לעת ערב התקשנו למצוא מקום שינה. אני דפקתי מהירות בכבישים אפלים כדי להגיע כבר, ההורים ואורלי יושבים בצמוד אלי, לוטשים עיניים אל הכביש האפל, מנסים לזהות מבעוד מועד חיות בר לפני שיבחרו לחצות את נתיב הנסיעה שלנו, עד שבעיירה נידחת מצאנו משהו. התמקמנו, אך מהר מאוד גילינו שאין שם לא מים ולא חשמל ואנחנו אחרי יום קשה מתים להתקלח. חיפשנו מישהו לנסות להבין מה קורה פה. הקופאיות במסעדה הסמוכה היו עסוקות בספירת הפדיון היומי וחששו לפתוח את הדלת ולענות לשאלותינו, ואז ראינו אני ואבי אדם מבוגר ומבואס מגיח לכיווננו. מסתבר שהוא הבעלים. הוא סיפר שהיתה נזילה בצינור המים שמוביל מים לקמפינג. ניסיון לחפור מסביב לנקודת הנזילה הביא לפגיעה בכבל חשמל תת קרקעי. התוצאה- חושך ויובש. עם קצת רצון טוב שלו אותרה עבורנו לפחות חלקה עם חשמל. למי שדואג להיגיינה עד הבוקר הכול סודר, וכולנו יצאנו מקולחים ומבושמים להמשך דרכנו. אבי, שעוסק בתחום, הקדיש את סיור הבוקר שלו להליכה למקום הנזילה ופענח את כל השתלשלות העניינים הנ"ל, וגילה שהמקור לכל היו שורשים של עץ שחבקו את צינור המים עד שביקעו אותו.

ביום המחרת נכנסנו לפארק לאומי לא מוכר בשם Capitol Reef. רוב הנסיעה אימי ישבה לצידי, אורלי מאחור עם הבנות ואבי יושב על הרצפה ביני לבין אימי. מן אידליה שכזו, שעודדה לאורך כל הדרך שיחות נעימות על הרבה נושאים, לא תמיד ברומו של עולם אני חייב לציין, אבל דברים שלצערי אנחנו לא מוצאים את הפנאי לשוחח עליהם בחיים "הרגילים" שלנו. מעבר לחוויות היומיומיות שלנו, דיברנו על מה שחשוב בחיים, על חינוך נכון של הבנות, על מה עושה אותנו מאושרים, ומהי הדרך הנכונה להתנהלות יומית כדי להפיק מהחיים את המיטב. כמה שהתגעגעתי לשיחות עם אימי, למרץ שלה, לחוש ההומור של אבי ולסיפורים שלו. אני ממש מתענג כל יום שהם איתנו הלוואי והיו נשארים לתקופה ארוכה יותר. מכל מקום, איפה היינו- Capitol Reef. המקום הוא מסוג המקומות על הדרך שלא מתיימרים להיות פצצה, אבל עצם חוסר הציפיה נותנת לך משם זיכרונות נעימים במיוחד. במקום חיה קהילה מורמונית קטנה שמקפידה לשמר כמה ממוסדותיה העתיקים במקום. אחד מהם הוא בית הספר, שמאוד הזכיר לנו את בית הספר של בית קטן בערבה. בית עץ עם שולחנות עץ ופרזולי ברזל, לוח אישי לכל תלמיד עליו תרגלו, פעמון שהכריז על ההפסקות, ועל הלוח התאריך של היום אבל השנה 1934- השנה האחרונה בה פעל המקום. על השולחן פזורים עיתונים מהתקופה הזו.

הקמפינג במקום משך את עינינו ולמרות שהייתה שעת בוקר מוקדמת ולא תכננו במקור לבלות יותר מכמה שעות במקום, החלטנו לישון שם. מרחבי דשא נרחבים, נחל קטן, והצ`ופר- מטעים גדולים של פירות, שכל פירותיהם קודש ללנים במקום. יצאנו לקטיף, ושוב היה כיף לאכול פרות בלאדי - תפוחים ואגסים - כל אחד מלמיליאן. בערב יצאנו לראות את השקיעה בנקודה עם השם המבטיח Sunset Point. היינו כולם במצב רוח מרומם, וצילמנו שם תמונות נפלאות, אפילו ההורים שלי נכנסו לאווירה והצלחתי לתפוס אותם בכמה סצינות רומנטיות על רקע השקיעה. להפתעתי הם נשמעו להנחיות הבימוי שלי - חיבוק, נשיקה, תעמדו פה ושם - התוצאה תמונות שאין להן תחליף. (תמונות 68-73).

לתחילת הכתבה

ברייס קניון ולייק פאואל

בבוקר יצאנו אני, אורלי ואמא לטיול זריחה. טיפסנו על אחת הפסגות היותר שפויות שבסביבה, אחח... איזו יופי של דרך לפתוח את הבוקר. עוד תפוח ואגס טריים ישר מהעץ ויצאנו קדימה לכיוון ברייס קניון. לפארק הזה אין טעם להיכנס במכונית. שירות ההסעות שניתן חינם יעיל, ומגיע לכל נקודות העניין העיקריות ופותר מהצורך לאתר חניה בחניונים הצפופים. ברייס קניון הוא פארק יפהפה ותצורות האבן בו הם שוב מהסוג שחייבים לראות כדי להבין את יופיים. גם הצילומים המקצועיים המוצבים במרכז המבקרים לא מצליחים להעביר את מלוא יופיו של מראה האמפיתיאטרון המרשים והמלא בזקיפי אבן צבעוניים. מסלול הליכה קל שלא כדאי לפספס הוא Queen Victoria Trail, יפהפה. את הלילה בילינו בקמפינג מוצלח של KOA שמצפון ל- Glandale. החניון ממוקם בלב אחו ירוק מוקף הרים מיוערים, כשממש בתוך הקמפינג חוות סוסים יפהפיים. המקום מציע טיולי סוסים בערב, כדאי להזמין מראש. הבנות האכילו את הסוסים בתפוחים שמספק המקום והם אכלו אותם ברעבתנות רבה ישר מידיהם.

בערב תוך כדי בהייה שגרתית במדורה, עשיתי תכנית מקרו לימים האחרונים שלי עם הוריי והתחוור לי שיש לנו יום ספייר אחד לפחות. זו היתה הזדמנות מצוינת לחרוג ממסלולנו המקורי ולעשות גיחה ל- Lake Powel. רבות שמעתי על המקום ומאוד עניין אותי לראות אותו מקרוב. האגם הינו מלאכותי ונוצר בעקבות הקמת סכר גלן. זהו האגם המלאכותי השני בגודלו בארה"ב, ולקח לנהר הקולורדו 20 שנה עד שמילא אותו לחלוטין. האגם נוצר מהצפה של עשרות רבות של קניונים והתוצאה היא אגם בתצורה הדומה לתמנון מרובה זרועות שכל זרוע היא קניון ענק המוצף בחלקו במים. את ביקורנו במקום התחלנו בסכר עצמו. אין ספק שהסכר הזה הוא המרשים ביותר שראינו (אפילו יותר מ- Hover Dam - המפורסם והגדול יותר). מה שעושה את זה הוא המיקום שלו בתוך קניון אדום מדהים וצבע המים השונה בשני צדדיו (כחול באגם, ירוק בנחל). כדאי לקחת סיור בסכר, ולראות את הדברים מקרוב. גם שם הבנות לא ויתרו על קבלת הסיכה, וטקס ההכתרה בוצע ברוב הוד הדר, כולל טקס השבעה שעליו ניצחה הריינג`רית במקום ברצינות תהומית.

בהמשך ישנו בקמפינג Wahweap. הנוף של האגם המדברי מהקמפינג והאזור משרה שלווה מדברית משובחת. בערב יצאנו לסיור לאורך חופי האגם, שעשה לנו חשק לשכור סירה במקום. העובד במקום היה חביב ואפילו הסכים להפעיל עבורי את המנועים של סוגי הסירות השונים כדי לזהות את זו עם המנוע השקט יותר. המשכנו לעבר החופים הארוכים, ושם יצא לי להיות שותף לטקס שלא הצלחתי להבינו. קבוצה גדולה של אינדיאנים התקבצה במקום, שרה שירים על רקע השקיעה כאשר רגליהם שקועות במים. אחר כך נלקחו מספר בני נוער והם הוטבלו לאחור. עם סיום הטקס היו כל משתתפי הטקס מלאי התרגשות, וממש בכו מאושר. מי שיודע באיזה טקס מדובר הייתי שמח לדעת. הלילות באזור הזה מאוד נעימים, וניצלנו זאת לסיור לילי בקמפינג, וכמובן למדורה המסורתית. למחרת יצאנו למרינה סוף סוף לשוט. אבי הרגיש לארג` על הבוקר ולקח את העלות עליו. לאור הגודל העצום של האגם (אורך חופיו יותר ארוך מחופה המערבי של ארה"ב), נדרשות סירות מאוד מהירות כדי לאפשר לחקור אותו ברצינות. אנחנו לקחנו את הסירה המהירה ביותר, שמסוגלת להגיע למהירות של 45 מייל לשעה. וזה מהר מאוד. בנוסף שכרנו אבוב שנקשר מאחור ומאפשר לעשות מעין סקי מים בשכיבה.

לאחר קבלת הסברים על אופן תפעול הסירה יצאנו לדרך. הסירה מצוידת ב- CD עם רמקולים טובים, מקומות אחסון למזון (כדאי לקנות קרח לכל מקרה) ומושבי עור סופר נוחים, ומעל הכול מנוע חזק ושקט (כולו שקוע במים). נכנסנו תחילה ל- Antelope Canyon. הניווט באגם פשוט אבל חשוב להקפיד על הכללים. מספרים מסמנים כל קניון (יש סך הכל 98) כדי לזהות את היציאות בדיוק כמו בכביש מהיר. יש להקפיד שהשלטים הירוקים יהיו מימין והאדומים משמאל כדי להימנע ממפגש לא רצוי עם הסלעים. בנוסף יש לנסות לאתר מראש מקומות רדודים כדי לא לעלות על שרטונים (צבע המים בהיר יותר). אחרי שתופסים בטחון אפשר לשים גז ולהגביר את המוזיקה, לקחת בירה טובה וליהנות מהרוח והנוף. הקניון הנ"ל יפהפה ויש בו נקודות מצוינות לעצירה ושחיה. הקניון הולך ונהיה צר ואנחנו היינו כל כך סקרנים לראות את סופו עד ששכחנו שמיומנות השייט שלי עדיין מוגבלת. באיזה שהוא שלב החלטנו להסתובב, הבעיה היתה שהחלטנו לעשות את זה בנקודה בה כבר רוחב הקניון היה צר מרוחב הסירה. באין ברירה יצאנו את הקניון ברוורס- בסירה אין ברקסים כמו שכולם יודעים, ומלאכת הפרסה לא היתה קלה. רק לאחר שנחבטנו בדופן הקניון נזכרתי שציידו אותי גם במשוט- חלם.

לאחר הקניון המשכנו לנקודה בה הקניון מתרחב לכדי יותר מקילומטר רוחב. זוהי נקודה בה טמפרטורת המים גבוהה יותר וצפיפות הסירות נמוכה יחסית- מגרש המשחקים האולטימטיבי. בדרך חלפנו על מספר רב של בתי סירה, תרבות הפנאי והמגורים מאוד נפוצה באגם הזה. בדיוק כמו קרוואן: מזדוודים, משייטים, עוצרים דגים, עושים על האש, קצת סקי, אופנוע ימי ושאר ירקות. בתי הסירה מאוד מרווחים, הם בני שתי קומות, עם מרפסות רחבות מכל כיוון- נופש ימי מושלם. לפי כמויות המזון שראיתי שמטעינים את הסירות הללו יש כאלה שיוצאים לתקופות ארוכות. לאורך האגם יש מספר מקומות בהם ניתן למלא מים ודלק ולרוקן ביוב - הכול מסודר פיקס - לבעלי כיסים מלאים בלבד (החל מ- 1700$ ל-3 ימים). בקיצור הגענו למגרש המשחקים. לאחר שאכלנו ושחינו קצת הגיע זמן סקי האבובים. האבוב הגדול עליו נשכבים נקשר לאחורי הסירה וזו גוררת אותו במהירות. קבענו כללי תקשורת בין הנגרר לתצפיתן שהיה איתו בקשר עין (הנהג מסתכל באופן טבעי קדימה). רגל ימין - יותר מהר, רגל שמאל למעלה - יותר לאט, שתי הרגליים מקופלות למעלה - המצב קשה, להאט מיד. אני אומר לכם... מדובר בכיף בלתי רגיל. פחד בריא מלווה אותך עם עליית המהירות ומציף אותך באדרנלין. אחר כך עלתה אימי, שאזרה אומץ במהירויות הגבוהות מכולנו, את החיוך האדיר שנמתח על פניה אפשר יהיה להוריד רק בניתוח פלסטי התבדחנו. אחר כך הגיע תור הבנות. על מעיין כרגיל הכל קטן, וגם ניצן הפגינה אומץ רב. עליתי איתה, ואז תנועה לא זהירה שלי הובילה לכך שהתהפכנו. היינו חגורים בחגורות הצלה, אבל עדיין הייתי צריך למשוך אותה כדי להעלות אותה על פני המים. גם לאחר הנפילה ניצן לא ויתרה ועשיתי איתה סיבוב רגוע נוסף. בשורה התחתונה 400$ ליום אבל שווה כל דולר.

לתחילת הכתבה

פארק ציון ולאס וגאס

למחרת הגענו לפארק Zion. למרות כל מה שראינו אנחנו לא התעייפנו לראות את תצורות הסלע המדהימות. הייחוד של הפארק הוא הצוקים הנישאים בחדות מעל העמק, והקניון הנוצר בתווך. אחד המסלולים הפופולרים במקום הוא מסלול הליכה במים שנקרא Temple of Sionawa. במקום יש מקלות הליכה כדי להקל את האחיזה בקרקעית. אחרי כמה מאות מטר במים גובה המים מגיע כמעט לקו פטמות, זה הזמן בו חזרנו אחורה עם הבנות. בדרך חזרה תוך שאנחנו נהנים מחברת הסנאים, ראינו אני ומעיין נחש מרשים. עוד אנחנו מסתכלים עליו בעניין הגיע בחור ודחף את מעיין בנחישות הצידה. עוד לפני שהספקתי להגיב, הוא הסביר שמדובר ב- Rattle Snake, ואם גוף של מבוגר עוד יכול לעמוד בהכשה שלו, אם מעיין הייתה מוכשת, הסיכויים שלה לשרוד אפסיים. הודיתי לו על האזהרה, וצפינו בו מרחיק את הנחש רחוק מהשביל עם מקל ההליכה שלו. מעבר למסלול זה יש עוד כמה וכמה מסלולים מעניינים ומראות יפים, כמו ה- Wiping Wall שמטפטף מים לכל אורכו, ושלמרגלותיו נוהגים להיקבץ בקבוצות גדולות תרנגולי הודו בר. בפארק Zion פרק הטבע בטיול של הוריי הסתיים, התחנה האחרונה בטיול שלהם הינה לאס וגאס לשם נגיע מחר.

לצורך הביקור בעיר הבאתי ספר הדרכה להימורים ולאורך הערבים האחרונים תרגלתי שוב ושוב את כללי האצבע המוצעים בספר למשחקBlack Jack. אורלי או אימי שיחקו את הדילר ואני את המהמר הכפייתי שמנסה פעם אחר פעם להכות את הבית. לאחר מספר ימים הצלחתי לזכור את רוב הכללים, מתי לקחת קלף נוסף, מתי להכות, מתי לפצל, ולהפנים מיומנות בסיסית לספירת קלפים. נקווה לטוב. הגענו ללאס ווגאס בבוקר המחרת, ופנינו למלון שהזמנו באינטרנט. דרך אתר Lasvegas.com ניתן להשיג את המלונות במחיר נמוך משמעותית מהמחיר אותו תידרשו לשלם באופן ישיר למלון, כך שלא היה קשה לאתר באמצע שבוע מלון סביר על הסטריפ ב-50$ לכל המשפחה. את הלילה הראשון בילינו בטרופיקנה, שיש לו מיקום טוב, בריכה סבירה, אך חדרים מאכזבים משהו. בלילה השני ב- Stardust היו חדרים הרבה יותר מוצלחים וגם כללי הקזינו שם הם הטובים ביותר לאורך הסטריפ. אבל לפני ההימורים הסתובבנו יומיים ברחובות. לפני שלושה חודשים כשהיינו כאן הצפיפות והחום המאיסו עלינו את המקום, אבל עכשיו נעים ולא צפוף כלל. תחילה הצטיידנו בחנות כשרה שמצאנו באינטרנט. בשניה אחת חזרנו לישראל: הצעקות בעברית, העקיפה בתור, הבלגאן המטורף, רמת השרות הירודה- הכול בדיוק כמו בארץ, וכמובן תרבות הקומבינה- המוצרים ששומרים במחסן ללקוחות נבחרים. אבל עדיין, החנות מוכרת מוצרים מגוונים במחיר סביר- Kosher Market, בכתובת 4794 Eastern Ave. אבל חזרה למלונות- מי שהיה יודע: יש במלונות היום מראות שהן מעבר לכל דימיון, אציין רק את אלה שמצאו חן בעינינו במיוחד:

  • Venetian: בגלל הגונדולות, השחזור הנאה של כיכר סן מרקו, התעלות, הרחובות שגם באמצע הלילה מעניקים תחושה אמיתית של המצאות תחת כיפת השמיים.
  • Flamingo Hilton: בגלל הגן היפה עם בעלי החיים ובריכת השחיה.
  • Caesar: מרשים ביותר בקניונים ובהופעות המזרקה שלו.
  • Bellagio: האגם והעיצוב הקלאסי של הפטיו שבלובי.
  • Paris: מגדל אייפל שרגליו נעוצות וצומחות מתוך הקזינו.
  • MGM: האריות שבאקווריום.
  • Excalibur: מלון האבירים, עם מתחם משחקים טוב לילדים והרבה יותר נעים מזה של Circus Circus.
  • Tropicana: מופעי הלהטוטנות.
  • Mandlay Bay: בריכת הגלים.
  • New York New York: מדהים בארכיטקטורה שלו, ובשחזור של הרחובות בתוך המתחם הפנימי שלו.
  • Rio: ללא ספק המלון עם האווירה הסקסית ביותר.

בנוסף שווה לקפוץ לכיוון ה- Downtown ל- Fermont St, שם מדי שעה עגולה בערב מתקיים מופע אורות מדהים במדרחוב. המדרחוב מחופה בתקרה המורכבת מיותר מ-2 מליון נוריות צבעוניות, ומצויד במערכת הגברה משוכללת, המאפשרת להציג סרטי אנימציה מרשימים מאוד. חוץ מזה האזור הרבה פחות מרשים מהסטריפ אבל שווה להגיע רק בשביל סרט אחד או שניים ולחזור. בהיבט ההימורים הלך לי לא רע בהתחלה- הגעתי לרווח של יותר מ- 200 דולר, ואז הפסד צורב בסוף השאיר אותי ברווח של 55 דולר. ההמלצות שלי שלקחתי מתוך הספר: לבוא להמר מתוך שאיפה להרוויח ולא כדי לבלות (הישארו מרוכזים ואל תתפתו לוויסקי חינמי). ברגע שמזהים רצף הפסדים להחליף שולחן. אם מזהים רצף ניצחונות להגדיל את גובה ההימור. לא לשחק על הרווחים- מה שהרווחת שים בכיס. להתמקד במשחק אחד בו תתמקצעו- הטוב ביותר למהמר הוא בלק ג`ק, תצורת משחק אופטימלית הופכת את המשחק הזה ליחיד שהסיכויים לזכות נוטים באופן מובהק לטובת המהמר. להתחיל עם סכום שנותן אורך נשימה (לפחות 20 מנות הימור). שיהיה בהצלחה!

 זהו, נגמר עוד פרק בטיולנו. היום בערב ההורים שלי עוזבים, לקראת נסיעה אימי השלימה קצת קניות מתבקשות, ולקראת ערב נסענו לשדה. לא היה לי קל להיפרד, ולא היה קשה להורי לזהות שאני מתעכב לידם בשדה בלי סיבה של ממש. אבל אז מכשיר הקשר טרטר, ואורלי קראה שאם לא אגיע תוך דקה הקרוואן החונה בחניית האוטובוסים יקבל דו"ח. נפרדנו. הימים העוקבים היו לי קשים מאוד. הגעגועים לא אפשרו לי ליהנות ולקח לי כמעט שבוע לצאת מזה. מה שברור שהקשר החזק עם המשפחה הוא משהו שלא ניתן להתעלם ממנו במידה ונשקול ביום מן הימים הגירה לארץ אחרת. נשארנו בעיר עוד יומיים ולאחריהם שמנו פעמינו לכיוון סן פרנסיסקו.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה