מתכוננים לסוף בפוארטו נטאלס
לפעמים השם לכתבה הוא סתמי, שם של מקום. לפעמים הוא חופן בתוכו את כולה. החודש הזה היה אינטנסיבי במיוחד עבורנו. לילות רבים באוהל, לפעמים ברוחות מאיימות לפעמים בשקט מדהים של זריחה בהרים. אנחנו וכל הקייטנה, כינוי שקיבלה עם הזמן, הקבוצה עימה טיילנו. טיפסנו אל לוע הויאריקה, נתקענו בסופת שלגים בטרק הויאריקה טרוורס, אכלנו זבובים בטרק הנאוול הואפי ומשם לטרק הפיץ רוי ולטורס דל פניה. ביניהם הפלגה לאופסלה והקרחון המתנפץ ואחריהם הפלגה לאי הפינגווינים המדהים. חודש בו אתה מתעורר ומנסה להזכר היכן אתה, קצב שאם מישהו היה מספר לנו שכך עשה היינו מיעצים לכם להתרחק מהמשוגע הזה...
אז מדוע הטרק האחרון? אולי כי מאי התעייפה מללכת והחלה לחלום על בואנוס, אולי כי כולנו, אל מול הרצון לטעום עוד ועוד ממקומות קסומים כבר הרגשנו את עייפות הגוף, אולי בשל הזריחה על הטורוס דל פניה שמלאה את הלב ולא הותירה מקום, אולי, אבל בעיקר כי זהו הטרק האחרון של אפרת האמיצה שטיילה איתנו. אותה אפרת שנפרדה מבוליביה בהחלטה שפרק הטרקים הסתיים עבורה, שחששה בכל פעם מחדש אם תוכל לסיים את הטרק, לסיים את היום, לסיים את הטיפוס...
זו שבכל פעם מחדש הפרה את ההבטחות לעצמה והצטרפה ברגע ששמעה שאנו יוצאים אל טרק חדש, בגלל החברה, בגלל טעמה של חוויה. לך אפרת, כמו לכולנו, זה הטרק האחרון בפטגוניה. אחר כך אושוואיה, להניח את הראש בסוף העולם ולהביט אחורה, אחר כך השדירות היפות של בואנוס, אחר כך הקרנבל.
הגענו לפוארטו נטאלס. שוב חותמת צ`ילאנית בדרכון. פונטו נטאלס היא הממלכה של חואן. דובר עברית שוטפת, בקי בהוויה הישראלית, הקים חואן הצעיר אמפריה עסקית סביב הטייל הישראלי לו הוא נותן שירות נהדר. אכסניית מריה חוזה, בניהולו של בן משפחתו, חויאר, היא מאורה ישראלית במשמעות החיובית של השם, מפגשים אל תוך הלילה, חברים, שירים בעברית וגיטרה, וגם המשמעות השלילית שהטייל הישראלי מעניק לפעמים למקום כזה.
לא התאפקתי וצילמתי חדר שנעזב בבוקר. התאפקתי ולא צרפתי לכאן את התמונה. בנות שעזבו את החדר השאירו רצפה מכוסה באשפה. זבל ושאריות, כוסות לא רחוצות. לא יותר מחמש דקות לאסוף את השיירים, אך זו בבואתנו שם על הרצפה עבור המנקה שתסדר את החדר. איננו רוצים להרגיש כמטיפים, לפגוע בגבולות "החופש" והמותר, אבל המחשבה הזו, שאותה בחורה, שחברותיה לא אמרו לה דבר, הולכת לפזר את אשפתה בכל ערב בהוספדחה אחרת ורושמת בספר האורחים לצד שם ופספורט את השם ישראל... אל תרשו לדברים האלו לקרות. מבעד לאשפה הזו קשה לראות ישראלים יפים.
לתחילת הכתבה
טרק הטורס דל פניה
ההרצאה היומית של חואן, בעברית כמובן, מחזירה את הכתבה לנתיבה, אל פארק הטורס דל פניה המדהים, אל הטרק האחרון. הפארק מתאים לכולם. ניתן לעשות בו ימים ומסלולים רבים וחואן ממליץ ומסדר את המסלול, ומסדר את התחבורה ואת הלינה לפני ואחרי, ואם חסר ציוד הוא מוכר או מתווך. יש העושים את המסלול ההקפי בשישה או שבעה ימים ואנו כהרגלנו אוהבים להאריכו. הפעם לא נותר לנו די זמן ולכן בחרנו במסלול ה-w המפורסם. ישנו גם מסלול כוכב ומסלולים נוספים. נשאיר את ההסברים לחואן. המלצתנו היחידה היא, אל תותרו על הזריחה אל מול הטורסים המרשימים. לרגליהם הלגונה נצבעת זהב כשקו הזריחה גולש לאיטו מפסגות הטורוסים. בכל בוקר מחדש, כמו כיוון כלים לפני ההופעה, צובעת השמש את הצוקים, בודקת את כל ספקטרום הצבעים, מאפור וסגול לזהב טהור, בוהק, כדי לרדת אל הארץ ולצבוע בצבעי היום הרגועים, ירוק העצים, כחול של שמים ומים וצבעי אדמה. יום חדש.
כדי לראות צריך לעלות אל הקמפינג האחרון שלמרגלות התצפית ורק שם להניח את המוצ`ילה, להקים את האוהל, לעלות לשקיעה וללמוד את היציאה מהיער כדי לשוב ולעלות באפלולית השחר אל הזריחה. רב המטיילים חוסכים את נשיאת המוצ`ילה במעלה ההר וישנים למטה, אך כך מחמיצים את הזריחה. אל תוותרו. טיפ נוסף, ואולי רק נקודה למחשבה, היכן לישון. לאורך הטרק ישנם קמפינגים חינם וקמפינגים בתשלום המאפשרים נגישות למקלחת חמה, חדר אוכל מוגן ומטבח שניתן לבשל בו. המלצתנו, פנקו פה ושם את עצמכם, בעיקר אם מזג האויר סוער והרוחות רוגשות והקימו את אוהליכם במקומות בתשלום, פחות משבעה דולר לאדם ותהנו מערב אחר. טרק נפלא. הטורוסים, העמק הצרפתי וקרחון גרי. לא להחמיץ.
הפעם דחינו את יום המנוחה לאחר הטרק והמשכנו מיד לפונטה ארנס כדי להספיק ולצאת לאי הפינגוינים מגלנה. הספינה יוצאת רק בימים שלישי חמישי ושבת ולא אנו שנחמיץ אותה. שמונים אלף פינגוינים מקננים על אי קטן אחד. שדה של פינגוינים רועש בפעילות חברתית שאנו מבקשים לעקוב אחריה.
מצאנו לנו בית בהוסטל אינדיפנסיה. אדוארדו, בעל האכסניה נחמד ומסיע והעיר נחמדה. מוזיאון פטגוניה שבה מזכיר קצת חדר לטבע בבית הספר, על פוחלציו המאובקים, אבל שלוש קומותיו הן תמורה יפה למחיר הכניסה. על חי צומח ומינרלים, ההתישבות הראשונה והאינדיאנים, ילידי המקום. מדורות הבישול שלהם נראו למרחוק מסיפון ספינות המפרש של מגלי עולם שנתנו לארץ הזו את שמה, ארץ האש. בחזרה לארגנטינה. אושוואיה, העיר בה מסתיים הכביש, ממנה יוצאות הפלגות יקרות לאנטרקטיקה. סוף העולם. בעוד כמה ימים נמריא מכאן לבואנוס. בינתיים אנו נחים, הולכים למוזיאון סוף העולם ולמוזיאון הכלא, לטיול יום בפארק הסמוך לטיפוס ארוך לתצפית מדהימה וללכוד במצלמתנו בונים באגם שבנו. בסופו של יום יורדים אל המזח בעיניים עורגות לאנטרקטיקה.
סוף העולם יפה.
לתחילת הכתבה
