הכנה לשבוע בטורס דל פיינה
הפתעה:
בזמן שישבנו מול המחשב, אי שם אחרי הטרק בפיץ רוי, ויכולנו (בזכות במסנג`ר-ישתבח שמו) לדבר אחד עם השניה, היא הפתיעה אותי עם מצלמת האינטרנט שהיא קנתה. אתם יודעים מה זה עשה לי, לראות אותה שוב אחרי חודש וחצי כמעט? טוב, מאוד מאוד טוב. כמובן שגם היא ראתה אותי ולא טרחה להסתיר כי יש לי מזל שהזקן שגידלתי נמצא איתי בדרום אמריקה ולא בישראל. נשבעתי שאגלח אותו כשאחזור לארץ. בכל אופן כל אותו הערב הסתובבתי עם חיוך על הפנים. חיוך, שספק אם יהיה אירוע או מקום כלשהו- כאן בדרום אמריקה, שיוכלו לגרום לכמותו. ללא ספק, אני מתגעגע.
הפתעה נוספת:
למחרת בבוקר, אחרי ארוחה אגדית ב-Tenedor Libre (מזלג חופשי - אכול כפי יכולתך), גררנו את עצמנו לתחנת האוטובוסים לנסיעה לפוארטו נטלס. בתוך האוטובוס ציפתה לי ולברוך הפתעה נוספת, קראו לה יעל והיא היתה הבחורה שנפגשנו איתה, לפני שיצאנו מהארץ, במסגרת חיפוש שותפים. בסוף יצא שלא נסענו ביחד. יום לפני הנסיעה היא התקשרה אלי והחלפנו אימיילים ומאז, כל הזמן אני מקבל ממנה אימיילים (שלצערי אני לא מספיק לקרוא) והיא מקבלת ממני אימיילים (שגם היא לא מספיקה לקרוא)- מה שנקרא אימיילים קבוצתיים. כשהיינו בפיץ רוי וירדנו מה-Cerro Madsen, עברנו לידה, אבל לא קלטנו לגמרי שזאת היא, ורק יותר מאוחר תהינו האם זה יכול להיות. באוטובוס היינו בטוחים. הפגישה היתה נחמדה ומשעשעת, אם כי לא בעלת סנטימנטים עמוקים במיוחד. יחד חצינו את הגבול, יחד חצינו את הערבות הפטגוניות (שבהן בשלב מסוים חזיתי בעדר הכבשים הכי גדול שראיתי בחיי והתחלתי לדמיין, איך אני יכול להשתמש באוויר הרותח, של האוטובוס חסר האוורור, לטובת הכנת אסאדו) ויחד חזינו, לראשונה, בגוש ההרים המערבי של הטורס דל פיינה. כשהגענו לפוארטו נטלס (Puerto Natales), מצאנו את עצמנו יחדיו (וזאת למרות שביצענו סקר מקומות לינה בנפרד) במקום של הישראלים שנקרא קאסיה מאריה חוסה שבאמת היה הכי משתלם (למי שנוסע לטורס) וגם... בלי יותר מדי ישראלים.
פוגשים את עידן, משנים מסלול:
אחר הצהריים והלילה של הטרק היו מאוד לחוצים בזמן כנראה בגלל שבזבזנו יותר מדי זמן באינטרנט ובגלל שינויים של הרגע האחרון. התכנון המקורי היה לעשות את טרק ה-Circuit בטורס דל פיינה ב-10 ימים של זולה - לא קשים מדי, כולל יום מנוחה. אבל אז פגשנו את עידן... עידן היה בחור בן 24, לאחר שרות קבע ארוך שחיכה ולא מצא שותפים לטרק ה-Circuit בטורס דל פיינה (Torres del Paine). עצירה לרגע... טרק ה-Circuit בטורס דל פיינה אותו תכננו לעשות הוא מהטרקים הקלאסים בדרום אמריקה. אורכו (כולל מסלולים צדדים שהם בגדר חובה) עומד על 123.2 ק"מ (על פי פרסומי הפארק). ה"עצלנים" עושים את ה"W"- טרק באורך כ-50 ק"מ פחות או יותר, שנקרא כך משום צורתו.
בחזרה לסיפורנו... עידן שפגשנו באכסניה הלך להרצאה של הסוכנות של חואן, בעל האכסניה שישנו בה ובעל סוכנות טיולים. המרצה - אחיו של חואן - מרצה בעברית ומתאר כיצד ניתן לעשות את ה-Circuit ב-7 ימים. עידן שכנע את רועי ששכנע אותי ששכנעתי את ברוך. לצערי, החסרון היחיד שהיה בתכנון הזה, הוא בכך שעולים לטורס בהתחלה ולא בסוף של הסיבוב. זה בעייתי כיוון שאחרי שרואים את הטורס ביום הראשון, למעשה, פסיכולוגית, מרגישים שאין למה ללכת עוד. אבל בדיעבד, ועל כך בהמשך, זה ממש לא נכון.
העננים הכבדים שכיסו את השמיים היוו גורם אי ודאות נוסף, אבל בסוף, לאחר התייעצות עם גורמים מקומיים החלטנו שאין טעם לחכות יום נוסף בעיר המשמימה ושכדאי לצאת לטרק (אמרנו שמקסימום נחכה יום נוסף בפארק). וכך מצאנו את עצמנו ב-21:00 מתחילים להתרוצץ בפוארטו נטלס לעשות קניות, לאכול ארוחת ערב, להשיג דלק, לאסוף את הכביסה שנתנו לחואן, להתקלח, לשלם על כרטיסי האוטובוס (ב-2000 פזו- הנחה לישנים באכסניה) וגם להספיק לישון קצת לפני שמתחילים שבעה ימים באחת השמורות הכי מפורסמות בדרום אמריקה ובעולם בכלל.
קשיי התחלה
יום ראשון יוצאים אל הבלתי נודע:
"בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ"- רועי היה חייב לא למצוא את הארנק שלו, עם הכרטיס, דווקא ברגע שעלינו לאוטובוס. מלחיץ למדי, אבל לאחר עשר דקות הוא מצא. הצלחנו איכשהו (אחרי 4 שעות שינה) לגרד את ארבעתנו מהמיטה ולצאת לדרך שעברה ברובה בשינה עמוקה, עד שהגענו לכניסה לפארק, איפה שעדרי גואנקו מקבלים את פניך וה-Macizo Paine- רכס ההרים של השמורה, שיוצא ממש מתוך המישורים מסביב נישא אל על ונראה הרבה יותר מרשים מאשר המראה שלו מרחוק, שהיה קצת מאכזב.
יותר מיתושים מוצצי דם (חוויות בהמשך...), הפארק מלא במוצצי כסף. זה מתחיל ב-10,000 פזו כניסה ו-3,500 פזו תשלום למיניבוס נוסף שייקח אותך 7 ק"מ לתחילת הטרק. נראה לכם ששילמנו? טוב, את הכניסה שילמנו, אבל מיד לאחר הירידה מהאוטובוס וצפיה בנחיל אנושי שהסתער על המיניבוס המסכן שמגיע כל חצי שעה, החלטנו שאין טעם, שמנו "תיקים על הגבות" ויצאנו לדרך. כעבור 500 מטר הצלחנו לעצור טרמפ ולא נעים להגיד אבל הרגשנו ממש טוב שלא שילמנו את ה-3500 פזו (27 שקל) לתחילת המסלול. בהצלחה...
דיסנילנד:
בתחילת הטרק חשבנו שהגענו לדיסנילנד- מלונות, קמפינג, קיוסקים, מסעדות ואפילו ספא. אולי טעינו במקום? לא!. ככה נראת ההתחלה, בהמשך זה קצת משתפר. היום הראשון של הטרק הוא "קל" 8 ק"מ בעלייה עצבנית למדי ל-Campamento Torres- כמובן שהשביל לא ילך בערוץ הנחל (ועל עוד אזורים בהם השביל הולך בצורה מטומטמת קיללנו הרבה בהמשך...), אלא יטפס על צלע ההר.
לאורך המסלול ראינו המוני, המוני, מטיילים מכל המינים, מכל הגילאים, לכל הכיוונים. רק מעטים עלו עם ציוד מלא (התיק היה במצבו הכבד ביותר... מלא עם אוכל ל-8 ימים) כדי לעשות קמפינג ולעלות בזריחה לטורס. העלייה לא היתה קלה כל כך, ולראות בן אדם יוצא מ-Campamento Chileno באמצע הדרך עם שישיית בירות, קצת הרס את תחושת הטבע והטרק החזיר אותנו לדיסנילנד. הליכה נוספת, בת שעה, בתוך היער, בעלייה מתונה יותר הביאה אותנו ל-Campamento Torres, שם הישראלידה חגגה. אנחנו, למעט מקרים בודדים, לא ממש השתלבנו בישראלידה. ללכת לישון מוקדם, היתה מטרתנו העיקרית, משום שלמחרת ציפתה לנו השכמה מוקדמת ויום שהיה ארוך פי שלושה ואף יותר מהיום הנוכחי.
Torres del Paine:
ב-4:45 צילצל השעון המעורר וסימן את תחילתו של יום מטורף וקשה. האוויר היה קר למדי, העייפות חגגה, אך למרות הכל, לאחר התארגנות מהירה, יצאנו בחשכה מוחלטת לכיוון השביל עמוס הבולדרים, שעלה לכיוון שלושת המגדלים בתלילות גבוהה. לאט לאט התחיל להפציע האור וכבר יכולנו לראות את קצה העלייה ואת ניצנוצי הפנסים של האנשים, שהיו כבר גבוה מעלינו. את הטורס לא רואים עד ממש קצה העלייה, המראה שלהם בקצה העלייה היה ללא ספק מראה משמח. הרבה מאד זמן חיכיתי להגיע לכאן, אבל עכשיו כשכבר הייתי במקום, סוף סוף, לא יכולתי שלא להתאכזב טיפה. כגודל הציפייה, גודל האכזבה, אין מה להשוות בכלל לפיץ רוי ושאר הפסגות באזורו, שלדעתי מרשימות פי כמה.
חלק מהאנשים עלו למעלה עד לפסגת גבעה משמאל ללגונה, כדי לצפות בזריחה שמעל המישורים הפטגוניים. אני, לעומת זאת, הסתפקתי בלשבת בשיא השאנטי, על בולדר בקצה הלגונה, ולצפות במגדלים העצומים משנים את צבעם לאט לאט, מחום בהיר לאדום לוהט. המראה היה מרשים, ללא ספק, אבל לא בטוח שמצדיק את ההשכמה המוקדמת ואת היום המאוד קשה שבא אחריה...
Torres del PAIN:
היום השני, מהרגע שהתחלנו את הירידה מהטורס חזרה ל-Campamento Torres, היה יום קשה למדי. המסלול באותו היום התחיל בירידה חזרה ל"דיסנילנד" והמשיך בהליכה אינסופית בנוף, שהיה חד גוני למדי, כמעט עד סוף היום. אין לי הערכות מדויקות, אבל היום השני של המסלול, כפי שאנחנו עשינו אותו, היה ללא ספק היום הקשה מכולם ובו הלכנו ביו 25 ל 30 ק"מ, כשבסופו הגענו ל-Campamento Paine. לאחר הירידה (סך הכל 10.3 ק"מ עד כה, כולל העלייה לטורס) המשכנו לכיוון Camping Seron. אין לי יותר מדי מה לספר על הדרך, אבל יש לי עצה: לכו בה. אתם תקללו, יכאב לכם, אתם לא תבינו למה הטרק הזה נחשב לאחד מהיפים בעולם, ולמרות הכל- תמשיכו! זה ישתלם כשתגיעו לחלק היפה של הטרק (שמי שעושה את ה-"W" לא מגיע אליו). ועל זה נאמר (קצת בפלצנות): "מי שאכל אבק דרכים- ישאף אוויר פסגות".
איש מת מהלך:
הגרביים של ברוך עשו את ההבדל. לא יודע מה גרם לגרבי הטרקים שלו להתקשות, אבל השילוב של התקשות הגרביים עם ההליכה הארוכה, גרם לו ליבלות שלא הייתי מאחל לאף אחד. הוא המשיך לגרור את עצמו מ-Seron עד ללגונה Alejandra, בדרך עשירה בציפורי מים יפות, רק כדי להגיע לנקודה השוברת של היום. העלייה ל-Mirador Paine היא לא קשה יותר מדי, אבל אחרי כל כך הרבה מרחק...בטח לא נעים. נקודה זאת, בקצה העלייה, היא הנקודה בה מתחילים לחשוב "המממ...אולי בכל זאת היה שווה". הנוף של אגם Paine, העמק בו הוא נמצא וקשת הפסגות המושלגות בגבול צ`ילה- ארגנטינה, הנמצאת מולך הרחק, הוא לדעתי הנוף היפה הראשון ב-Circuit (לא כולל הטורס). חשבנו שהעלייה נגמרה אבל השביל הדפוק, יימח שמו, במקום לרדת במתינות לכיוון קצה האגם המרוחק, המסמן את סוף היום, היה חייב לעלות ולדרת כמו גלים עד המחנה עצמו. בדרך קיבלנו רמזים על מה שעומד להיות הסיוט העיקרי של הטיול- יתושים.
מחנה יתוש:
כל אותו לילה במחנה יתוש (Campamento Paine) הם היכו בנו ללא רחם. ברוך ששוב היה ב"מצב לא משהו", בגלל הרגליים, היה צריך לסבול ביחד איתנו את היתושות, שהן כמו בארץ במראה אבל אכזריות פי כמה. אפילו דוחה היתושים לא עזר וכל הריגה מוצלחת התלוותה בכתם דם אדום וגדול על העור וזה לא היה הדם של היתושים. מהר מאד ברחנו לתוך האוהלים. עבר לילה. בבוקר, עם שרירים כואבים יצאתי ראשון החוצה, איזה מזל, לא היו יתושים. לשנייה באמת האמנתי, שכמו בארץ, היתושים כאן לא פעילים בבוקר, אבל בדיוק אחרי חצי דקה הנחילים חזרו. לא טרחנו אפילו לאכול ארוחת בוקר, פשוט ברחנו מהמקום הנוראי הזה הישר לתוך תחילת היום השלישי...
היום השלישי:
"פעמיים כי טוב?" לא ממש, ההתחלה של 22 הק"מ של היום השלישי התחילה בתעייה בביצות הבוציות של העמק וצפייה חסרת אונים בעננים האפורים שכיסו בהתמדה את השמיים. לא לקח הרבה זמן וטפטוף קל התחיל לרדת, לפחות היתושים נעלמו לזמן מה ואיפשרו לנו לשבת ולאכול קצת (קרקרים עם נקניק- מעורר תאבון). במהלך 13 הק"מ, לכיוון ההרים המושלגים מולנו, ההליכה היתה מישורית וקלה למדי. חוץ מאיתנו צעד במסלול רק עוד זוג אחד, שאותו פגשנו שוב ושוב כשאנחנו עוברים אותם ולהיפך. לאט לאט למדנו לפתח הערצה לבחורה ובכלל לבנות שעושות את ה-Circuit. זה בכלל לא קל, או שהוא פחות ימים ואז הימים ארוכים וקשים, או שהימים קצרים במרחק אבל אז הטרק לוקח יותר זמן.
המחנה הראשון, בסוף אותם 13 ק"מ, היה Campamento Dickson על שפת אגם Dickson, איפה שמספר קרחונים נופלים ישירות לתוך האגם. הגשם הקל קירר אותנו, והקשתות היפות מעל העמק הגבירו את המוטיבציה והגענו ליעדנו, יחסית מהר, אי שם בצהריים המוקדמים. ככל שכשמתקרבים לאזור בו חיים בני אדם, מקבלים את מה שבא איתם- יתושים. הם (היתושים כמובן) חיכו לנו בשנית. בסוף נכנענו, שמנו את מעילי הגשם (דבר שהשתלב נפלא עם העובדה שהגשם התחזק) וישבנו לאכול עוד מנה טעימה של אורז שהוכן בידי השף ברוך.
מגיעים לפסגות
מתחילים לעלות:
למעשה, מהרגע שעוזבים את אזור Dickson מתחילה העלייה אל הנקודה הגבוהה של הטיול, Paso John Gardner, אליה מגיעים ביום הרביעי. התחלנו לטפס בתוך היערות, כשמתחתנו זרם ה-Rio de los Perros (נהר הכלבים: יש איזו שמועה ששם הנהר הוא על שם הכלבים של איזה רועה שטבעו בו...).
בעלייה, התחילה המכה הגופנית השנייה של טרקים - חוץ מיבלות - שפשפת. למזלי, שלי היתה קלה וקצת משחה פתרה את הבעייה. לעידן לעומת זאת, היה פחות מזל והוא סבל מהתופעה כבר יומיים. אי שם בהליכה ביער, דפקתי את ההתרסקות הראשונה שלי בטיול. הרגל שלי נתקעה בשורש, בהפתעה מוחלטת, ופשוט התעופפתי קדימה ונחתתי ישירות על הרצפה, כשהמוצ`ילה הכבדה בעקבותיי, מוחצת אותי. אחרי שברוך עזר לי לקום, המשכנו, ולמען האמת ברוב שאר הדרך שהובילה דרך Salto del Perros ל-Glaciar del Perros, אני יותר עזרתי לו. הוא ממש סבל מהיבלות, על אף הטיפול הידוע של מחט וחוט שעבר בלילה. לקראת ההגעה לקרחון הוא כבר הלך ממש לאט. הדבר היחיד שעודד אותו היו פירות ה-Chaura וגם פירות ה-Calafate הכחולים כהים אותם גילינו במהלך הדרך.
כשעמדנו מעל לגונת הכלבים מלאת גושי הקרח התחלנו להרגיש את הרוח המטורפת עליה שמענו כה רבות. רוח מערבית חזקה שנושבת מהקרחונים של ה-Campo Hielo Sur. כמה דקות הליכה נוספות הביאו אותנו ל"מחנה הכלבים". המחנה היחיד בתשלום לאורך המסלול שאנחנו עשינו (רק לידע כללי, ההוצאות על לינות באתרים בתשלום וברפוחיוס יכולה להסתכם בהרבה מאד כסף). בנקודה זאת הרעב התגבר על ההיגיון ונכנענו, קנינו במחיר מופקע לחלוטין שתי חבילות של עוגיות כקינוח לרביולי ברוטב עגבניות, שהיה אמור לספק לנו את הכוח כדי לעבור את המחרת- הטיפוס והירידה של Paso John Gardner.
יום רביעי - עמוק בבוץ:
על אף שכעיקרון רוב המסלול מסודר, על הקטע בין מחנה הכלבים לפס כנראה עוד לא עבדו. המשמעות: כשהתחלנו את העלייה לכיוון הפס, נתקלנו בעוד מכה של המסלול- בוץ! במשך כ-2 קילומטר המסלול עבר במדרון בוצי לחלוטין. ואני לא מדבר על קצת לחות באדמה, אלא על משהו יותר בסגנון, שהיה גורם לך לשקול להביא לטרק זוג מגפי גומי לטרק. הפעם, הנפגע העיקרי היה ברוך, שהוביל את הדרך. צעד לא נכון, בנקודה שנראתה לו יבשה יחסית, גרמה לו לשקוע הרבה מעל קו הנעל בבוץ. הוא איבד את שיווי המשקל והדבר היחיד, שמנע ממנו ליפול לחלוטין לתוך הבוץ, היו הידיים שלו, שנכנסו עמוק לאדמה. עידן שהלך מאחוריו אץ לעזרתו ונאלץ למשוך ממש חזק כדי לשחרר את ברוך מהבוץ העמוק בו היה שקוע. אם במקרה היה יוצא לכם לשהות באזור באותם דקות, כמו שקרה לעוד כמה מטיילים זרים שהשתעשעו במשחק הבוץ, הייתם בודאי לומדים מגוון חדש של קללות חדשות.
שלא תחשבו שהטבילה בבוץ פסחה עלי, על רועי ועל עידן. כמובן שלא. אני גם השלמתי את הטבילה, העדינה יחסית, באזור הבוצי, בשתי התרסקויות כואבות נוספות (תהרגו אותי- אין לי מושג מה קרה לי). אחת בה דפקתי את הרגל חזק על גזע והשנייה בה בלמתי את עצמי על ידי שליחת היד לכיוון שיח Calafate קוצני מאוד. עד עכשיו אני מוציא קוצים...
מהנקודה בה חצינו את הנהר שחצה את העמק, התחילה העלייה המשמעותית לפס. מצפון התנשא קרחון עצום ומלפנים העלייה, עליה הלכה שיירה ארוכה של אנשים. שיירה שכללה בין השאר אנשים שלא התמזל מזלם ושעקב מזג האוויר נאלצו להישאר במחנה הכלבים יום נוסף. אני לא יודע מה נכנס בי אבל לאט לאט עקפתי אדם אחר אדם והגעתי לפס כרבע שעה לפני שאר החבר`ה. זה היה הרגע בו ידעתי שהיה שווה ללכת את כל הדרך. הרוח הייתה חזקה בצורה מדאיגה, הקור היה מקפיא, אבל לפני, מקצה לקצה, התפרס הקרחון האפור (Glaciar Grey) העצום. קשה לי לתאר את המראה במילים אבל זה ללא ספק היה הרגע הכי מדהים במסלול. לא נרגעתי מהמראה של הקרחון האדיר גם שעות אחר כך כשהלכנו לאורכו.
התמקמנו מאחורי קיר אבנים שמישהו נחמד בנה עם עוד שלוש גרמניות נחמדות, שנתנו לנו גבינה צהובה (מאכל מדהים אחרי 4 ימי פסטה ואורז), ואכלנו שוקולד שהבאנו. הקור הכניע אותנו די מהר והתחלנו את הירידה המאוד מאוד תלולה ל-Campamento Paso. בזמן הירידה, הצלחתי להעביר לעצמי שלוש מחשבות בראש: כמה מסכנים מי שעושה את המסלול הפוך, כמה מסכנות הברכיים שלי וכמה לעזאזל מדהים הקרחון הזה שמולי. ככל שירדנו למטה ניתן היה להבחין יותר בפירוט בקרווסים העצומים שביקעו אותו. פשוט אדיר ! אחרי שעה וחצי ירידה (קצת פחות נורא מה-puyehue) סיימתי להגיד קדיש על הברכיים שלי וישבנו לאכול ולנוח, היום עוד לא נגמר למרות הכל.
רוח רוח, למה לא תשכב לנוח?
כשיצאנו לדרך לכיוון Campamento Guardas, מרחק 4 ק"מ הליכה מהמיקום שלנו, לא ידענו שלביטוי "אחר הצהריים" יש משמעות מאוד מעשית בטורס דל פיינס. "הבריזה" של אחר הצהריים, לאורך המסלול החשוף - יחסית למחנה ההוא - כמעט העיפה אותנו כמה פעמים מהשביל לתוך המדרון. למזלנו, היא דחפה אותנו לכיוון ההר ולא לכיוון המדרון התלול, שנפל עד הקרחון כ-200 מטר מתחתנו. סידרה לי את התסרוקת.
הדרך הייתה מאוד גלית, עולה ויורדת, חוצה קניונים עצומים שירדו מה-Cordon Olguin לקרחון. דרומית לנו נראה האגם האפור (Lago Grey), שם הפיל הקרחון גושי קרח עצומים לתוך המים. כעבור שעתיים של הליכה הגענו ל-Campamenta Guardas, נקודת צבירת הכוחות לאחר היום הקשה. הלילה היה די מפחיד, בגלל הרוחות האדירות שנשבו בצמרות העצים וזאת בשילוב עשרות העצים המרוסקים שנמצאו מסביב. לחטוף גזע כזה על האוהל, באמצע הלילה, לא היה ממש לרוחי, כמו גם החריקות שנשמעו מכיוון הגזעים.
מתחילים להריח את הסוף - היום החמישי:
8, 25, 22, 16. אלה היו פחות או יותר הקילומטרים של הימים הראשונים של המסלול ולכן 23 הק"מ שציפו לנו ביום החמישי כבר חלפו לידנו ולא ממש דיגדגו לנו. ברוך שכח מהיבלות, עידן התעלם מהשפשפת, רועי היה בשלו ואני קיבלתי "בום" של כוח פתאומי. הלכנו כמו אריות ברוחות המטורפות לכיוון Refugio Grey, כשבדרך, קיבלנו מתנה יפה - קשת מעל הקרחון, בנקודת המפגש שלו עם המים, ללא ספק יפה. ב-Refugio Grey "מוצצי הכסף" עשו מעשה מאוד לא יפה וחסמו עם עצים את הדרך שממשיכה הלאה כמה מאות מטרים מעל הרפוחיו. ובכך באו להגיד: "זה לא השביל שלכם". אבל זה כן היה, ולקח לנו זמן מה לקלוט את זה. אותי אישית זה מאד עיצבן- בצורה זאת הם גורמים למטיילים להגיע לנקודת עשיקת הכסף שלהם? לפחות זה השתלם כדי להגיע לגדות האגם ולראות מקרוב את גושי הקרח הענקיים שצפו באגם, חלקם בגודל של בית ממוצע.
את העלייה והירידה עד לאגם Pehoe כבר אכלנו כחטיף קל. פשוט טסנו את הקטע הזה. וזה לא שאני גאה בזה יותר מדי- שמעתי כאן יותר מדי דיבורים של ישראלים בסגנון: "אני הולך לשבור את השיא של הסירקייט בלעשות אותו ב-4 ימים" וכו`. אני מעדיף הליכה איטית, אבל אחרי 4.5 ימי הליכה, הרגליים כבר לא שלטו בעצמן. עצירה פה ושם כדי להסתכל על האגם, הקרחון ולגונת los Patos ומצאנו את עצמנו מסתתרים מאחורי בקתת הקמפינג הישנה של אגם Pehoe, כשרוחות מטורפות נושבות מסביב ולפנינו פרוס אגם Pehoe היפהפה בצבע טורקיז עמוק. הרוחות היו כל כך חזקות עד שהציפורים שעפו בשמיים לכיוון צפון עפו מערבה עם הרוח. משעשע למדי.
גלים צבעוניים:
עליה קצרה (זהו זה, השרירים התכווצו בעצירה) לאחר ארוחת הצהריים, הביאה אותנו לתצפית הראשונה על הצוקים האדירים של ה-Cuernos. השביל הוביל אותנו ברוחות בלתי פוסקות לאגם Skotsberg בו חזינו באחת מהתופעות הכי יפות שראיתי בטיול עד כה- הרוח היתה כל כך חזקה שהיא פשוט העיפה גלי רסס אדירים מהאגם. השמש, שהיתה כבר בזוית נמוכה בשמיים, האירה על גלי הרסס והקרניים שלה נשברו בצורה כזאת, שהיה נראה שהגלים שעולים מתוך המים הינם צבעוניים. וכשמשב רוח אדירה העיף גל רסס ברוחב האגם כולו, היה כמעט ניתן לזהות קשת מלאה. מכאן, כשהעמק הצרפתי, שבקצהו נמצא המחנה, נפרס לפנינו והידיעה שמחר הוא יום "מנוחה", דפקנו קצב מהיר וכעבור זמן לא רב מצאנו את עצמנו חוצים בגשר את Rio Frances (הנהר הצרפתי)ונוחתים ב-Campamento Italiano.
רגעי נחת לפני החזרה לעיירה
טרק ה-Hola:
לאחר ה-Refugio Grey ה-Circuit התחבר לקטע שהיה ידוע גם כ-"W" ושסימן עבורנו שחזרנו לדיסנילנד. מעבר לבתי המלון באתרי הקמפינג, צעדו במסלול עשרות מטיילים (כמות גדולה פי כמה מאשר בשאר ה-Circuit) חסרי תיקים. אני באמת חושב שצריך לשנות את שמו של ה-W ל-Hola, בגלל המנהג להגיד Hola לכל בן אדם שעובר מולך. יוצא למעשה שכל חמש שניות אתה מברך מישהו ב-Hola, מרווח זמן שמספיק לך בדיוק, כדי לספק חמצן לגוף ובשביל לשאוף אוויר על מנת שתוכל לברך את ה-Hola הבא שלך. אבל הסימן הכי נורא לעומס האנשים, היה עומס האוהלים האדיר ב-Campamento Italiano, ממש בקושי מצאנו מקום להקים בו את האוהל על מנת ללכת לישון לאחר היום הקשה.
העמק הצרפתי- יום שישי:
באופן די מצחיק דווקא היום השישי יוצא יום קל מאוד. השארנו את כל הציוד ויצאנו קלי משקל במעלה העמק הצרפתי לטיול קצר שלקח 5 שעות הלוך חזור. קמנו מאוחר וטיפסנו בכיוון הקרחון הצרפתי (Glaciar Fraces) כשמסביבנו צוקים אדירים של ה-Cuernos del Paine וה-Cerro Paine Grande. ולמרות שמזג האוויר לא היה סימפטי במיוחד בלילה (מעונן וגשום קצת), קצת אחרי שיצאנו לדרך, התפזרו העננים כמעט לחלוטין וסיפקו לנו תצפיות נהדרות על האזור. כשהגענו ל-Mirador (תצפית) - עשר דקות במעלה אחרי ה-Campamento britanico - פתחתי את מה שבעצם גרם לי לנוע בששת הימים האחרונים...
המכתב:
קצת לפני שיצאתי מהארץ היא נתנה לי מכתב פרידה אחרון והשביעה אותי שאקרא אותו רק בדרום אמריקה. הבטחתי לה שאני אקרא אותו, אבל שזה יהיה רק כשאגיע לטורס ביום האחרון של ה-Circuit. לצערי, תוכניות השתנו, הטורס הוקדמו ואיכזבו קצת וכך מצאתי את ה-Mirador כנקודה מספיק הולמת לפתיחתו. הרבה זמן חיכיתי לקרוא אותו, הוא ישב לי בתיק, שמור באותה קדושה של הדרכון והכסף של הטיול. היה לו את הריח שלה וזה שיגע אותי. קראתי אותו ומאוד התרגשתי, היה שקט כמעט טוטאלי שרק המים מהנהר למטה וקצת רוח הפריעו לו. מה שהיה כתוב במכתב- זה בינינו, אבל בראש העמק הצרפתי אחרי חודש וחצי בדרום אמריקה, קיבלתי "בום" אדיר של געגועים אליה וכל ההרים מסביב והקרחונים והנהרות והאגמים והיערות והאנשים והחוויות לא יכלו לעמוד אל מולם ולהרגיע אותם. עוד 8 חודשים.
השמורה המעשנת:
כשהגענו חזרה למטה ניצלנו את הזמן בשביל לאכול את כל האוכל ספייר שנשאר לנו וגם פגשנו כמה ישראלים שסיפרו לנו, לראשונה, שאיזושהי שריפה ענקית משתוללת בצידה המזרחי של השמורה ושכל ה-Circuit חסום מכיוון זה. אלוהים! איזה מזל! הבנו כעבור שניה שלמעשה כל האנשים, פחות או יותר, שראינו מאז הפס ושהלכו לכיוון ההפוך נשארו תקועים באמצע הדרך. אבל את כמות המזל האמיתי שהיתה לנו הבנו רק למחרת...
המטרה שלנו היתה להגיע לאוטובוס שחוזר באמצע היום חזרה לפוארטו נטלס, כדי לא להגיע באמצע הלילה, ולכן הלכנו לישון מוקדם מאוד וגם קמנו מוקדם מאוד- 05:31. היה ממש קפוא, פחות רוח, אבל הטמפרטורות צנחו בצורה משמעותית. ב-06:30 התחלנו להתקדם בתנועה מהירה לכיוון סיום המסלול. יום המנוחה בשילוב תופעת "הסוס שמריח את האורווה" גרמו לנו לטוס. כל הדרך לכיוון Albergue los Cuernos לוותה בזריחה שגרמה לאגם Nordeskjold להראות מדהים, שלא נדבר על Co Paine Grande העצום שהואר באור אדום כמו הטורס ביום השני של המסלול. אבל גם ההר וגם האגם היו מכוסים בערפילים מוזרים שרק יותר מאוחר, כחצי שעה אחרי הארוחת בוקר במחנה הבא, הבנו את פשרם.
לא ערפילים ולא נעליים. זה התחיל בריח קל של עשן באוויר והמשיך באובך נוראי שגרם למצב בו לא ראינו הרבה מעבר לאזור בו היינו. כל הנוף הוסתר, הרים ואגמים אדירים לא נראו. כחצי שעה לפני הסיום הבנו את גודל מזלנו. מטיילים שהיו בכיוון הנגדי סיפרו לנו שהעשן, שנגרם עקב השרפה שהתבררה כגדולה מאוד, גרם לחסימת השביל שעולה לטורס. חשבתי איזה מסכנות אותן גרמניות, שפגשנו בפס ובהזדמנויות נוספות אחר כך, שתכננו לעלות לטורס ביום האחרון של המסלול ההיקפי. היה לנו פשוט מזל אדיר בטרק הזה. הרגשתי אותו בכל צעד שעשינו לאורך המסלול, סטייה של מילימטר בזמן מאיך שעשינו את הטרק, היתה מסתיימת באכזבה גדולה מאוד לכולנו. אבל המזל, כאמור, היה לצידנו.
Walking the green mile (והמבין יבין...):
אותו רגע נפלא, בו דיסנילנד נגלתה לנו מבין ענני הערפיח, היה ללא ספק רגע אדיר. תחושת הסיפוק, שהציפה את הגוף שלנו במייל האחרון (שלא נגמר למזלנו בכיסא חשמלי...) של המסלול, היתה גדולה מאוד. על סף גאווה עצומה הגיעו לקיצם 123.2 ק"מ בעמקים ירוקים, הרים מושלגים, קרחונים אדירים, אגמים כחולים, זריחות, שקיעות, עליות וירידות. מספר מטיילים שעמדו בכניסה למלון בקצה הדרך ודיברו על השריפה, הביעו הערכה מסוימת לעובדה שסיימנו את המסלול הארוך וגם סיפקו לנו מידע רב על השריפה.
מסתבר שאיזה בחור אמריקאי או שוויצרי (עדויות סותרות...) בישל עם בנזניה והיא התפוצצה לו. לאחר שלא הצליח לכבות את האש, הוא רץ לתחנת הריינג`רים הקרובה והזעיק עזרה. רק אחרי שהתחילו לנוע גלגלי הבירוקרטיה הוזעקו כוחות כיבוי אש והצבא לאזור. עד כה נשרפו 25,000 הקטרים וההערכות הן שעד שיצליחו לכבות את השרפה יישרפו כ-40,000. בדרך חזרה ללגונה אמרשה (לשם היה אמור האוטובוס להגיע) ראינו את עמודי העשן האדירים, שהגיעו מכיוון האזור בו טיילנו ביום השני והלב פשוט נצבט- איזה שטות! אומנם לא אהבנו כל כך את היום השני, אבל בגלל זה לשרוף את כל האזור ? לא יפה...
שבת מנוחה:
טוב, לסיכום אני די עייף עכשיו. אני יושב בלגונה אמרשה וכותב לכם עד שהאוטובוס יגיע ויקח אותנו חזרה לאכסניה. הטרק הוא לא קל, אפילו די קשה, אבל מה? שווה ביותר. כמו כן, אנחנו יצאנו עם נזק קל של 8,000 פזוס נסיעה הלוך חזור לפארק, 10,000 פזו כניסה + 3,500 פזוס על הלילה במחנה הכלבים + 500 פזו עוגיות. סך הכל- 22,000 פזוס (כ-150 שקלים) לשבוע. אם לא תיזהרו, הסכום הזה יכול להכפיל ואף לשלש את עצמו- אבל כפי שראיתם זה לא הכרחי. אם אתם מרגישים שאתם בנויים לזה, תעשו את המסלול ההיקפי, זה משתלם, קשה, אבל משתלם.
ועכשיו אם לא אכפת לכם, אני אלך לנוח. בכל זאת, יום שבת היום וסיימנו שבוע לא קל, מגיע לי.
