שמורת מסאי מרה - פגישה עם המזכיר
בבוקר לא מצאנו את התנינים במקום רבצם תחת מרפסת המסעדה. תודו שהדבר מעורר תהיות. גשש-בלש היה אומר:"חשוד מאוד!". ידוע שחיות בעלות דם קר מעדיפות לנוע בשעות החמות - אז איך זה ולמה הן נעלמו הלילה? בדיוק כשהייתה הפסקת חשמל, בדיוק כשהגדר החשמלית הסימלית לא תיפקדה... בררר... בהחלט מעורר מחשבה. במקומם התחרו על שאריות בשר שלוש לטאות מפוספסות כבדות דמויות כוח - אבל באמת מרשימות: מעל מטר אורכן, ואנו לא הצלחנו לזהות את מקור הבשר.
שתינו קפה חפוז ומיהרנו לסיור ההתעוררות שלפני ארוחת הבוקר. ראינו עדרים עדרים הלומי שינה צועדים קילומטרים לאיטם לכיוון הנחל בעבור מים לא כל כך נקיים ובלי אספרסו בצד. הכדור הפורח התנדנד מעלינו - אך בלעדינו, 385 דולר לשעתיים ומשהו זו שחיתות לעניות דעתנו העניה, וגם אומרים שהמבערים מחרישי אוזניים ולא מאפשרים להנות מחוויה שלוה, אבל קינאנו ועוד איך. להתעופף עם ציפורים, חלום.
פגשנו לראשונה את זה שמכל העופות חביב עלי במיוחד, והוא אינו מהמעופפים דווקא - המזכיר. לא הנשר הגדול והמרשים שבסך הכל הוא אוכל נבלות ואפילו מתקשה להתרומם ולהמריא אחר כך. לא יונת השלום שיודעת להסתכסך ולריב עם זוגתה ושכניה. לא התוכי הצבעוני שלא אומר שום דבר מקורי. לא היען הפמיניסט על אף שהוא דוגר על הביצים בתורנות עם הבכירה בנשותיו ודואג לגוזליו, וזה משום שיש לו מוח של ציפור כך אומרים המשמיצים. אני אוהדת שרופה של המזכיר: יצור מגוחך שמתנדנד גמלוני על רגליו הארוכות, ראשו מוטה וציצת נוצותיו פרועה כמו שכח עפרון מאחורי תנוך האוזן שאיננו. אני מעריכה אותו על שום הדיאטה שגזר על עצמו - המזכיר מבער נחשים, ואני פוחדת מהם מאז. לפני שנים הזדמנתי להדגמה בגן בפורט אליזבט (דרום אפריקה) וחיכיתי בסבלנות כעשר דקות ליד טרריום קטן עד שתתחיל, תמהה אם לא החמצתי את המועד או המקום היות ולא הבחנתי אפילו בבדל נחשון. והנה קרב האחראי והחל לשלוף מיני נחשים מכל שיח ועץ, מכל קוץ ומאחורי כל אבן ואפילו מהמים שלה כמה, בסך הכל התפתלו ולחשו להם לפחות חמישים, חלקם ארסיים ביותר.
מאז עשיתי לי נוהג באפריקה: לא לטייל בסנדלים, לא להרים אבנים, וכן לעקוף שיחים. אותו אחראי אגב עבר להציג בעולם שכולו טוב כחודשיים אחר כך משהוכש על ידי אחד מבני טיפוחיו. תסכימו איתי כי ציפור כמו המזכיר מזכירה לי נשכחות ולנחשים את סופו המר והמקולל של המפתה המגורש מגן העדן. אני מפרסמת תמונת פורטורט שלו בכדי להודות לו אישית.
מפגשים עם אריות
שוב ארוחת שף נפלאה - כמו קודמותיה והבאות אחריה, ושוב ספארי. פנינו לבריכת ההיפופוטמים והקרוקודילים שבגבול טנזניה. בהרבה תנינים לא חזינו וגם עדר של 15 היפוס לא השביע את טעמו של דוויד. הוא טרח ונסע הלאה עד שהגענו לבריכת נחל בה השתכשכו להנאתם כשישים (!) מהשמנים מגושמים הללו, ואנו התווכחנו כמה טון אנו יכולים לראות במבט אחד, והטונות הסתדרו ונעמדו לצילום כדוגמנים מקצועיים ברשת למידות גדולות. על הגדה הבחין נהגנו גם בכתם לבן, ובניגוד לכל מה שלימד אותנו הוא ירד בעצמו מהרכב על מנת להיטיב ולראות. תוך דקה הוא רץ בחזרה וטיפס מתנשף למושבו - הכתם התהפך ולבש דמות אריה מגודל שרץ ישר לכוונו. ואז הגיעה ההפתעה האמיתית כשכוונתי את המצלמה גיליתי במרחק של פחות מ-3 מטר מאיתנו שוכב אריה ענק אחר שממש קרץ בעינו והמשיך לעשות את עצמו ישן. הצבעתי עליו ללא מילים ודיוויד הפך ברגע משחור ללבן - זה היה כה קרוב!
לא לחינם קוראים ללודג` שלנו סימבה, או מוטב - סימבות - כל כך הרבה לביאות ואריות סבבונו. פגשנו הרמונות של לביאות וגוריהן, לביאות שוחרות לטרף, לביאות מבצעות וידוא הריגה, אריות עם וללא משפחה וגם שלושה זוגות עושים אהבה. גילוי אריות: מר לי-און בן-ארי וגברת לביאה בת ליש פורשים מהחברותא כשעונת היחום הקצרה (כ-3 יממות) תוקפת אותה והיא מתחילה להתנהג מוזר רוצה / לא-רוצה ולהחטיף סטירות מכאיבות לזה המכונה אריק לביא, ויעידו פניו השרוטות ומדממות. הוא מצידו מקיף אותה בפסיעותיו ולא מאפשר לה להתרחק עד שמכריע אותה לקרקע וכל הענין נמשך אולי חצי דקה שלאחריה היא נשכבת על גבה, רגליה מורמות ואז שניהם נרדמים מותשים יחד עד הסיבוב הבא בעוד רבע עד חצי שעה. שחקני הסרט הכחול מגלים חוסר ענין בסובב אותם -לרווחת כולנו. אומרים כי תמונה שווה אלף מילים - שפטו בעצמכם.
כשנסענו בחזרה ללודג` גילינו לטאה יפהפיה משתזפת בשמש - אשר במקום ראש כחול הייתה כחולה עד החגורה אך אדומה כאש מעליה. היתה שם גם סיעה עצומה של עופות מגודלים מכמה סוגים (נשרים, עיטים, מאראבו ועוד) שפשטו על פגר והתקוטטו על תורם עד שרק השלד הלבין לו ולא נותר דבר. עדר צפוף של פילים ליד שיטה בודדת חתם את סיורנו.
סיכום חווית הספארי
ראינו יותר חיות בשבעה ימים בקניה מאשר בשבע שנים בדרום אפריקה, וביום זה בשבע שעות יותר מכל החיות שראינו בכלל. כמו שכפולי סרטים של נשונל גיאוגרפיק חולפים להם מכל הסוגים והצבעים, זכרים ונקבות גדולים וקטנים, או כמו יוצאים מתבת נוח שאינה נגמרת. המון גנו פרימיטיביים ביחד עם ראמים (מאלה שהיו הציידים הפרה-היסטורים מעטרים בהם את קירות המערות בהתפללם לציד טוב). אנטילופות לסוגיהן לפי המגדיר וגם כאלו שאינן מופיעות בו אבל בועטות במציאות. בופאלוס, זברות מפוספסות, גירפות ארוכות צוואר ונוגות מבט, ציטות עם ראש קטן, תנים דמויי זאב וצבועים גדולים ומכוערים, יענים, נשרים, עיטים, חסידות, אנפות, ופניניות ואפילו תרנגול הודו לא אפוי אבל שחור אחד ומה לא. בהחלט היה שווה ונשאר טעם של עוד.
בשמורות החיות הן הרוב, ואנו מיעוט קטן ומוזר, כמו פעם לפני שהאדם הפסיק לחיות איתן והחל לשלוט בהן ולדחוק אותן ממקומות חיותן. רק לפני מאה ומשהו ניירובי הייתה יער גשם וביצות ולא כלום, והיום אני מציצה לאריות ממרחק 3 מטר מרכב סאפארי וכבר אין להם לאן ללכת. גם מחוץ לשמורות הרגשתי בת מיעוט כי האפריקאים הם הרוב, ובארצם למדתי להעריך שוב עד כמה הדברים הבסיסיים המובנים מאליהם עבורנו בארץ הם בעצם נס קטן: מים זורמים. אוכל. חשמל. מים חמים. וגם: הזכות לחיות ולהתקיים בכבוד, בביטחון אישי, ללמוד (30% אנאלפביתים), לעבוד. ולהבדיל מותרות: טלפון. טלויזיה. אינטרנט.
אם תרצו כמונו לחוות סאפארי בתנאים טובים (כולל לינה, ארוחות, רכב ומדריך ודמי כניסה ושהיה), תשלמו כ-220 דולר ליום לאיש לא כולל טיסות. המחיר ישתנה לפי העונה ולפי מספר החולקים ברכב ובמדריך. לתרמילאים המעיזים ללון בשטח זה כמובן יעלה פחות - אם ישארו שלמים כדי לשלם. לחוויה עצמה כמובן אין מחיר.
