בשטחם של הסקויה
קח מונית לתחנה המרכזית, אוטובוס לילה יקח אותך בדרך לא דרך עד אורו של יום. בעיירת הנפט לגו אגריו, עלה על אוטובוס מקומי ובין כפרים לג`ונגל, תרנגולות ומקומיים העולים ויורדים, מזרחה, אל האוריאנטל, אל הנהר. שם עלה על סירה כרויה מגזע עץ, השאר חשמל ומקלחת חמה מאחור ושוט במורד הזרם. ואחר כך נפליג.
עזריאל קרליבך ידע לומר זאת טוב יותר כאשר ביקש לתאר את מרחק שנות אור שהיה עליו לחצות במפגש עם יהודי קוצ`ין. אנחנו מבקשים לפגוש באינדיאנים. אנו בליבה של מורת קויאבנו אשר באוריאנטל. גשם שוטף יורד מעבר לרמפה המשמשת ביתנו זה יומיים. רובצים על ערסלים, כותבים ביומנים ומשחקים קלפים עם ילדי המשפחה אצלה אנו מתארחים. מעלינו סוכך גג ענפי דקל ומסביב יער הגשם. גם כשהשמש זורחת איננו נפרדים ממעילי הגשם ומה שהיה הוא לא מה שיהיה.
הבגדים הרטובים ממאנים להתיבש. ריחות לחים אופפים את היער. בלילה, כאשר משתרר השקט, מתעצם הרעש. היער רוחש ורועש ללא הפוגה. בליל קולות של צריחות קופים, קריאות תוכים, ציפורים המשמיעות נשיפות חיית טרף ובכל אלו רוחשים חרקים אין ספור.
בלילה הראשון, מעל מצעינו המכוסים כילות, לכדנו באלומת הפנס שתי טרנטולות ענקיות שחלקו איתנו את המשכן. בלילה השני מצאנו רק אחת...
תוך נידנוד עצל בתוך הערסל, אני משקיף אל הנהר. סטפני בת השש, בוירטואוזיות של לוליין בקרקס (או קוף בג`ונגל), מדלגת בין ענפי עץ ומרחפת מעל המים באמצעות חבל הקשור לעץ דקל גבוה. אני מתלבט אם לתעד במצלמה את דמותה שעה שהאור נופל על הנהר ואני מבין שהגשם פסק כשם שהתחיל. ילדת ג`ונגל מתנדנדת על חבל, צפורים מחדשות קריאותיהן וטיפות גדולות יורדות על מצע העלים הנצחי כפיצפוץ גחלים. בג`ונגל שולט המהום נצחי ומי שמחפש לו שקט מרעשה של עיר, שלא ירחיק עד כאן.
הבוקר ביקרנו בבקתה של סיסיליה. עשרים קילומטר במורד הזרם, במבואות שיטחו של שבט הסקויה. סיסיליה לימדה אותנו להכין את לחם היוקה, המרכיב העיקרי במזונם. צמח היוקה נעקר, שורשו קולף, ובסיוען של מאי ועדי נכתש וגורד מעל שוקת עץ בפומפיית פח מנוקב. הבלילה נסחטה באמצעות סל עלי דקל קלועים ואבקת היוקה נשלחה אל קערת חרס מעל למדורה. תוצאה המזכירה בצורתה משהו בין פיתה בדואית לפיצה שטוחה. לא מטובל אך טעים. לחם היוקה משמש מצע לדגים, בשר ופירות. במרפסת המשמשת כמטבח ישנו ארגז חימר עליו מבעירים את האש. לידו היתה מונחת גאזיה. בלון קונים כשידם משגת ואילו עצים, הגם שיש סביבם בשפע, עוברים יבוש ממושך מתחת לריצפת בית הכלונסאות. תרנגולות מסתובבות בחצר ותוכי ירוק ומוזנח משמש כחיית שעשועים.
השלווה במקום הזה עשויה להיות גיהנום למי שאינו מורגל. אנו נהנים מהכל, סופגים את המראות והריחות אבל יודעים שאחרי הלילה השלישי נארוז את הבגדים הספוגים ונחזור לקיטו על מכבסותיה, לואיס הנפלא מגן עדן וצ`אט עם החברות של עדי ומאי. לסטפניה, המתנדנדת על פני המים מחכה קופיף קטן שאימצה כחיית מחמד והיא נראית מאושרת.
טיול לג`ונגל באקוודור יקר כמעט כפליים מזה הבוליביאני אך הוא נוח יותר, יתושיו וחרקיו אלימים פחות, כך שמענו. היציאה לג`ונגל לא זכתה להתלהבות מצד בנותינו. מאי עדיין זוכרת את העלוקות שהפתיעו אותה על האי קולנטה שבתאילנד. האפשרות למפגש מחודש לא עשתה לה את היום. החלטנו שמעבר לחוויה תהייה זו אפשרות לבדוק את עצמנו לפני ההגעה לבוליביה.
תחושת האבדון בג`ונגל היא חזקה ומידית. לרגע אני נשאר לבד לצד השביל והדרך נעלמת. קראנו את בחזרה לטואיצ`י של יוסי גינצבורג וסיפורים אחרים אבל בג`ונגל אתה מבין. איבוד מוחלט של כיוונים, הכל נראה אותו דבר. אפילו כלל הנהר, חוזרים במעלה הזרם, חודרים במורדו, הופך פתאום לבליל של הסתעפויות ומפגשים. כשהלילה יורד הכל דומה ומטעה.
אתמול שטנו בקנו משוטים אל הלגונה השחורה. בצל הסבך דגנו דגי פירניה שהיו למעדן בארוחת הערב. לקראת שקיעה קפצנו למי האגם, תחליף למקלחת. כמה מאות מטרים משם, צפינו בהאכלת תנינים...אנו קבוצה קטנה. איתנו זוג ספרדים נחמד ושני מלווים שאנו תלויים ביכולתם. ציפורים, קופים, דגים ובקתות עץ מוגבהות. אפשר להתמכר בתנאי שיודעים שזה נגמר.
לתחילת הכתבה
אבודים בג'ונגל
הדיווח הקודם נכתב על ערסל מתנדנד במנוחת אחר הצהריים ביומנו האחרון בג`ונגל. התכנון לשוט ללגונה לחפש את הדולפין הורוד נדחה כיוון שיונל, המדריך הראשי יצא עם הסירה להביא תיירים נוספים. שעה מאוחר יותר הציע חואן, המלווה הצעיר, לצאת לטיול קצר בג`ונגל מעבר לחצר הבית. מאי ועדי היו שקועות בקסמי קלפים מול עיניו של ויקטור הטבח. רוז הספרדיה נמנמה על הערסל. עם מגפיים לרגלינו יצאנו, חואן עם המצ`טה, אמיליו הספרדי, אורית אני ומיגל בן העשר, ילד הג`ונגל, אחיה של סטפניה.
לאחר צעידה של כעשר דקות בשביל מוזנח שחואן מתקנו בהנף מצ`טה, הגענו לאזור ביצות. גזע עץ שוכב גישר מעל ביצה עמוקה. חואן גדע ענף צעיר כדי שישמש לנו כמקל במעבר. המים היו עמוקים מדי. ענני יתושים התרוממו עם כל צעד. החלטנו שחוזרים. חואן הביט בנו באכזבה גלויה ואמר בהתרסה שבשבוע הקודם עברו את בול העץ שישה ישראלים. שישה זה מספיק ענינו לו. אמיליו עוד התעניין באשר ליצוג הספרדי אך משהסתבר לו שהוא הספרדי הראשון, ענה בבדיחות שאין סיכוי שהוא יקח על עצמו אחריות שכזו. חואן חצה חזרה על בול העץ והחל לחבוט במצ`טה בכיוון חדש. אחורה, אמרנו, אך הוא התעקש שזו דרך קיצור כדי שלא נחזור דרך הביצות. דקה אחר כך, מכה בכל כיוון במצ`טה, היה כבר מאוחר מדי.
הלכנו לאיבוד. כל כך קל, כל כך לא נישלט. המשכנו לנוע כשאנו שקועים במים עד מעבר לקו המגפיים. חלפנו פעמיים גזע עץ שסומן במצ`טה. הסתובבנו במעגלים.הלכנו לאיבוד? שאל אמיליו את חואן ולא הרפה. חואן הצעיר חייך במבוכה וניסה להתחמק אך עיניו סיפרו הכל. הוא היה מבוהל. היכן הכיוון הביתה? פנינו למיגל בן העשר. לא יודע, אמר מיגל בפשטות. עיניו עקבו אחר המתרחש בסקרנות, בוחנות אותנו הגדולים, הזרים.
רעש מנוע סירה נשמע מתקרב ואחרי כן דעך. מיגל הקטן האזין והצביע על הכיוון הביתה. חואן החל להתוות את הדרך על פי הכיוון. זמן מה מאוחר יותר עלה שוב רעש מנוע ואחרי כן דעך. הפעם היה הכיוון מנוגד לכיוון אותו השתדלנו לשמור. נסינו להזכר בדברים שלמדנו רק אתמול בסיור שערכנו. הלכת לאיבוד, עצור, טפס על העץ הכי גבוה וחפש את הנהר. טפס, אמר אמיליו לחואן. חואן טיפס על העץ הגבוה ביותר שטיפס בחיו. בינתיים, מבוססים בביצה המתנו לו. היה ברור שלא הספקנו להתרחק הרבה אך באותה מידה לא היה לנו מושג היכן אנחנו. גשם החל לרדת, מבטל כל סיכוי לשמוע סירה חולפת. חואן ירד והצביע לכיוון המשוער. לא היינו רחוקים משעת השקיע. הגברנו צעדינו שוקעים ברקב. היה חשוב שנזהר מקוצי הענק שעל הגזעים המוזרים אך כל אחד בתורו נאחז בטעות ונדקר.
אני נשארתי מאחור לצידו של מיגל הקטן, ילד הג`ונגל. חושיו היו מחודדים ופסיעתו במים שהגיעו עד מעל לברכיו היתה בוטחת ונינוחה מכולנו. הקפדתי לשמור על המצלמה יבשה, מה שנטע בי תחושה שהדברים בשליטה. היינו תלויים בילד בן עשר אך הוא נסך בי ביטחון שהוא ימצא את הדרך. לפתע עצר והצביע על מעין תעלה מדוללת צמחיה. תעלה ישנה שנוצרה שעה שביקשו לגרור גזע עץ ממנו נחצבה סירה. הכיוון אל הנהר היה עתה ברור. לאחר זמן מה יכולנו לראות את הנהר מבעד לסבך. כל שנותר היה ללכת לאורכו ולהקפיד לא לאבדו. כמה דקות מאוחר יותר מצאנו עצמנו בחצר הבית.
מה לקחת מהסיפור הזה יחליט כל אחד לעצמו. בסך הכל הלכנו לאיבוד כשעה וחצי. בכל הזמן הזה היינו רחוקים מהבית לא יותר משלוש מאות מטר להערכתי הבלתי מבוססת. ממש בחצר האחורית. ובכל זאת ההכרה שהלכנו לאיבוד חדה כתער.שתי האיטלקיות שהביא עימו יונל הצטרפו אלינו לארוחת הערב. חואן הנמהר שפיזז סביבן כל הערב יצא איתן לסיבוב קצר לגלות את הג`ונגל בלילה...
לאורך צינור הנפט החלוד, חוצה נהרות שוצפים, בדרכי עפר משובשות התנהל באיטיות האוטובוס לקיטו. מידי פעם עצרנו שעה שחלפנו משאיות ארוכות המובילות צינורות חדשים לקו הנפט שלא נגמר. בלילה נראו פנסיהם הרחק מעלינו או הרחק מתחתינו. אלו הסגירו את התהומות ומעברי ההרים אותם חלפנו.
קיטו, כביסה, אינטרנט, שקט...
להתראות בכתבה הבאה.
לתחילת הכתבה
