רקע והכנות
ההתלבטות השנה היתה קשה במיוחד. רק נתון אחד היה ודאי, התאריך. הבחינה האחרונה היתה ב-4.2, והסימסטר מתחיל ב-16.2. שבוע, זה כל מה שאני רוצה. בין ה-8.2-15.2. החיפוש התחיל מוקדם יחסית. בתור אחד שאוהב למצוא הזדמנויות של הדקה התשעים, פחדתי להישאר קירח מכל הכיוונים. אחרי הכל אם זה לא יהיה בשבוע הזה, זה לא יהיה בכלל. לאחר חיפושים קדחתניים, ובירורים, ושאלות, והודעות, ושיחות, ושינויים, ופקסים, והתלבטויות... החלטנו על בורמיו. הזמנו חבילה שכללה טיסה + העברות + מלון 2* ע"ב חצי פנסיון. סה"כ 695$. הזמן חלף, והרשיתי לעצמי להתחדש בחליפת סקי נורמלית (כל השנים גלשתי עם חליפות של אחרים). קניתי גם ציוד שיתאים לחורף הקשה שעומד לנסות ולהביס אותי. הזמן חלף באיטיות מרגיזה. הכל כבר מוכן, ורק התאריך עוד לא הגיע. שבועיים לפני הטיסה קיבלתי טלפון מסוכנת הנסיעות, שהודיעה לי שהטיסה תהיה באליטליה ולא בסאן דור. מניסיוני הקשה עם אליטליה לא ידעתי אם מדובר בחדשות טובות או רעות. מילא, רק לטוס כבר.
הגעה לאתר והיום הראשון
השעות מצטברות לימים, והימים לשבועות, ויום הטיסה הגיע. יצאנו בחמש לפנות בוקר לטיסה נוראית למילאנו. לא זכורה לי חוויה כל כך שלילית מטיסה, ועוד מחברה סדירה. את ציוד הסקי לא שקלו כלל, והוא הועבר לדלפק של ציוד בגודל חריג. הגענו למילאנו. דרכונים, מזוודות, ציוד סקי. יצאנו והתחלנו לחפש את הנציג שהובטח לנו. לא עברו דקות מספר, והבחנו בנהג מקומי עם שלט ביד, שנשא את שם סוכנות הנסיעות. יצאנו לדרך, לנסיעה בת שלוש שעות, שעוברת בנופי האלפים האיטלקים. הגענו לקראת צהריים למלון St. Vitale. מלון קטן במרכז העיירה, ממש מאחורי הכנסיה, על המדרחוב. במדרחוב עצמו פזורות חנויות רבות, ממעדניות איכותיות, דרך בנטון, ועד חנויות הלבשה תחתונה ואופנה קטנות. השירות במלון היה מ-ד-ה-י-ם. הרבה מאוד זמן לא נתקלתי בשירות כל כך אדיב ומשתדל. ביקשנו חדר בקומה גבוהה וקיבלנו חדר מקסים, ספון עץ, עם שתי קורות ענקיות שתומכות את הבניין כולו. מיד לאחר שהכנסנו את המזוודות יצאנו לשוטט בעיירה ולהסדיר את ענייני הסקי פס. כיוון שהמשרד היה סגור בין 12 ל-16, נכנסנו לשתות קפה מול המדרונות. אני עדיין מחזיק בדעה שהקפה באיטליה יותר טעים מבארץ. עוד כמה דקות, ויצאנו לקנות גוגלס, כי שלי כבר גמרו את הקריירה. המחירים ריאלים, לא יקרים נורא כמו שציפיתי מאתר סקי. גוגלס של Scott עם זגוגית כפולה עלו ארבעים יורו. ריאלי. נכנסו למשרד הסקי פס, 160 יורו לשבעה ימי סקי, בכל האתרים באיזור, כולל שימוש באוטובוסים השונים (האמת 165, אבל 5 יורו הם פיקדון). בשמונה אוכלים ארוחת ערב. בר סלטים, פסטה ומנה בשרית. האוכל מעולה, מסעדה ביתית במלון עצמו. הקינוח היה קצת פחות טוב, אבל למי אכפת.בלילה ביקרתי כמה פעמים בשירותים, ולא מרצוני החופשי, עובדה שהשאירה אותי במיטה למחרת. כשהחום טיפס ל-39.4, הגיע רופא שהמליץ על אספירין. עוד כמה שעות, והחלטתי שלמחרת אני גולש.
ימים שני ושלישי: ליביניו וסנטה קתרינה
האתר בבורמיו עצמה לא רע בכלל. יש בו לא מעט מסלולים, בעיקר שחורים ואדומים. חלק מהמעליות חדש לגמרי, וחלק ישנות ואיטיות. השלג היה יבש מאוד, ושכבה עבה של שלג כיסתה משטחי קרח עצומים. לאחר כמה שעות של גלישה הקרח היה מתגלה, ואז צריך להגדיל את הסיבובים, כדי לא לאבד שליטה. ביום השני נסענו לליביניו. האתר בליביניו מחולק לשניים, משני צידי העמק. הצדדים לא מחוברים ביניהם, וצריך ללכת ברגל מרחק קצר עד לאוטובוס. המגוון בליביניו גדול בהרבה, וכך גם מספר המסלולים והמעליות. מבורמיו יש אוטובוס שלוקח לו שעה ועשרים להגיע לליביניו (הנסיעה בחינם - כלולה בסקי פס). העיירה יפה ואותנטית הרבה פחות מבורמיו, אבל היא באיזור ללא מכס. המחירים במרכולים שם זולים משמעותית מאשר המחירים בדיוטי פרי בארץ (ג`וני ווקר אדום עלה 10 יורו, לעומת 18 דולר בדיוטי פרי).
ביום השלישי נסענו לסנטה קתרינה (20 דקות באוטובוס). המעליות שם נראות כאילו קנו אותן מאתר החרמון לאחר שזה החליט שהן ישנות מדי עבורו. יש מעלית כיסאות אחת וכל השאר הן מעליות כפתור, מהארוכות ביותר שראיתי (עד כדי יאוש). חצי יום בסנטה קתרינה הספיק לנו. התשתיות גרועות, והאתר קטנטן. משם נסענו ללה מוטה (למרות שאפשר להגיע גם מסאן קולומבאנו). כלומר נסענו 20 דקות חזרה לבורמיו, ומשם עוד 15 דקות ללה מוטה. האתר היה ענק, ורחב ידיים וריק! היינו כמעט היחידים על ההר, במעליות חדישות עם מסלולים מתוחזקים היטב. תענוג.
היום הרביעי: סט. מוריץ
ביום הרביעי נסענו לסט. מוריץ. אם קונים את הסקי פס לשבעה ימים אז כשנוסעים לסט. מוריץ מקבלים שם הנחה של 20 פרנק שוויצרי (למרות שבגלל חוסר הבנה אנחנו לא קיבלנו) כלומר 41 פרנק ליום סקי, ובנוסף מקבלים 18 יורו החזר בבורמיו. הנסיעה לאתר השוויצרי עולה 32 יורו ולוקחת סה"כ כמעט שלוש שעות - תחילה באוטובוס, ואז ברכבת. הדרך עוברת במעבר מדהים והנוף עוצר נשימה. אי אפשר להשוות בין האתרים האיטלקיים והשוויצריים. בשווייץ כל המעליות חדישות ומהירות, וכוללות חופה מפלסטיק להגנה מהקור. המסלולים עצמם מתוחזקים ברמה גבוהה מאוד. הקוץ באליה הוא המחיר. ארוחת צהריים מינימלית עלתה לשניים 22 פרנק (כשבעים שקל לשלושה המבורגרים וצ`יפס גדול במקדונלד`ס). ביום שנסענו התקיימה אליפות העולם בג`יאנט סלאלום לנשים. המקומיים מעודדים את כולם ברוח ספורטיבית. 11,000 איש עמדו לאורך המדרון ושרו. מדהים ומרגש להיות במעמד הזה. עוד יום וחצי נשארו, אותם בילינו בליביניו ובורמיו.
אפרה סקי, ספא וחזרה הביתה
מבחינת האפרה סקי העיירה די עלובה. יש בה ארבעה פאבים, שמלאים באיטלקים בלבד. הדיסקוטק נראה כמו הדיסקוטקים של שנות השמונים בארץ, והוא די ריק בערב. רק אחרי 01:00 מתחיל להתמלא במקומיים. אין לי מידע לגבי ההדרכה באתר, כי לא לקחנו שיעורים. בבורמיו יש גם שני אתרי ספא. אחד הוא עתיק מימי הרומים, והכניסה אליו עולה 30 יורו. יש בו בריכות עם מי מעיינות חמים טבעיים, סאונות שונות,חדרי מנוחה וכדומה. מהמלצות שקיבלתי מזוג ישראלים שהיו איתנו, הם ויתרו על יום סקי והתענגו על כל דקה בספא. האתר השני הוא בריכה בתוך העיר, שבה יש מים שמתועלים מהמעיינות הטבעיים (העתיקים). אנחנו קפצנו למלון שנמצא באותה בעלות של המלון שלנו. המלון השני הוא ברמה גבוהה יותר (*3), ויש בו סאונה יבשה ורטובה. תחילה הם דרשו 6 יורו עבור הכניסה, אבל בסוף לא חייבו אותנו.
הטיסה חזרה יצאה ממילנו, ועברה ברומא. בימינו חברות התעופה מנסות לחסוך כמה שרק אפשר. הם כל כך מנסות להרוויח כסף, שתחילה דרשו מאיתנו לשלם עבור משקל היתר. נכון, סה"כ היה לשנינו 64 ק"ג, אבל לפחות 16 היו של ציוד הסקי (שני סטים מלאים + סנואובליידס). מעולם עד כה לא שקלו את הציוד ביחד עם המזוודות. באלאיטליה יצאה הוראה חדשה שמאז דצמבר האחרון שוקלים את הציוד ביחד עם המזוודות. בסוף הסכימו לאחד את המשקל העודף עם היתרה של המשקל של הישראלי שנרשם לפנינו, באישורו כמובן. בניגוד לצוות הדיילות הלא-כל-כך אדיב, דיילות הקרקע ניסו לעזור ככל שניתן היה. העיכוב לא היה משמעותי, ועלינו על הטיסה ברגיעה. למרות הטיסה למילנו, הצליחה חברת התעופה האיטלקית לתקן את הטעם הרע הראשוני, עם שתי טיסות מענגות עם צרימה אחת קלה - נחיתת ביניים לתידלוק בלרנקה. שעה של המתנה על הקרקע, בלי אישור לירידה מהמטוס. מילא ההמתנה במטוס, אבל אפילו שתיה לא הציעו לנו במהלך ההמתנה.
זוהי הפעם הראשונה שאני עושה סקי שלא במסגרת של קלאב מד. החוויה שונה לחלוטין, ונראה לי שאני אסע באותו אופן גם בשנה הבאה. למי שאין לו בעיה ליסוע באוטובוס כל בוקר לאתר סקי (אפילו יותר משעה), ולא מחפש אפרה סקי "מסיבתי" אני מאוד ממליץ ליסוע לבורמיו (ולא לאחת העיירות האחרות, נקודת המוצא היא מבורמיו). תהנו.
