לוקסמבורג - ארץ ליליפוט

החלטנו לצאת לחופשה משפחתית בלוקסמבורג. ההרכב שלנו זוג עם שתי בנות: הצעירה עוד לא בת שבע והגדולה בת 15 וחצי. יצאה איתנו גם חברה של הבת הגדולה, והיינו לחמש נפשות. זהו ניסיון ראשון בהרכב כזה והאחריות גדולה. בואו לקרוא על המסלול ולקבל טיפים לאורך הדרך.
זיווה
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: לוקסמבורג - ארץ ליליפוט

מה פתאום לוקסמבורג? 

שנה קודם לכן התמקמנו בחבל הארדנים בבלגיה ואהבנו מאוד את האזור. גם ללוקסמבורג הצצנו בטיול ההוא ונשבינו בקסם. רצינו הפעם "להרחיב" את גבולות האזור, לבקר שוב בחלק מהאזור שכבר הכרנו ולראות גם דברים חדשים. בחלקים של המדינה הקטנה יש טבע יפה ולארץ כולה יש קסם מיוחד. אין בה אוצרות תרבות אדירים כמו אצל הסוסים והאריות הגדולים של אירופה, אולם היא מקפידה לשמור על צביונה ומשלבת בעיר הבירה שלה בין המורשת לבין מבני תרבות חדשים, בעלי ארכיטקטורה מודרנית מרשימה. אני, כמתכננת הטיולים המשפחתית, פיתחתי איזו סקרנות למדינה הקטנה, כמקרה מבחן לבועה ששוכנת בין ענקים ושמצליחה להיות מדינה אמיתית עם מורשת צנועה, עם פולקלור משלה, עם גאוות יחידה, עם מוסדות של מדינה ובעיקר עם זהות נבדלת מאלו של השכנות.

לוקסמבורג היא יעד זול יחסית לאירופה המערבית: מצאנו לינה מאוד זולה; הדלק זול; כניסות למוזיאונים ולאתרים זולות למדי בזכות "כרטיס לוקסמבורג". ניצלנו גם את המשאב הטבעי: הטבע, שאינו עולה כסף. ניצלנו את שהותנו בדוכסות לבקר גם אצל "השכנות". כך משווקות את המדינה הקטנטונת גם הרשויות שלה: "Luxembourg and the grand region", וכאזור זהו יעד תיירות מגוון ומעניין, המשלב בין "הילייטס" (דרכי יין בצרפת ובגרמניה) לבין אתרי "הדלת האחורית" של מרכזי התיירות הגדולים. בכתבה שלהלן אתרכז אך ורק בלוקסמבורג (ולא ב-Grand region), כדי לאפשר התרשמות מהפוטנציאל.

 התמקמנו לשבעה לילות בדירה, שהיא חלק מבית חווה בכפר היושב בשיפולים הדרומיים של רכס הארדנים, בכפר Burden. בעלת הבית אינה עוסקת עוד בחקלאות, אולם הבית בנוי בסגנון המסורתי הקלאסי של בית-חווה, ולמען האמת הוא מזכיר קצת בית-אחוזה. רק אגף אחד, שהיה בעבר רפת והוסב לדירת אירוח, פשוט בסגנונו, עם חלונות ללא עיטורים. באגף הזה אנחנו התגוררנו. מכאן ניתן לטייל בארדנים (של לוקסמבורג ושל בלגיה), בחבל האייפל ובעמק המוזל בגרמניה ולגלוש במהירות אל ציר הנסיעה המרכזי, המוביל אל עיר הבירה.

לתחילת הכתבה

יום ראשון: פגישה עם מלכת היין

יצאנו לטייל בחבל ארץ שנקרא Mullerthal, המכונה גם בשם "שוויץ הקטנה" ("Little Switzerland" או "Petite Switz"). האזור מתאפיין בעיירות היושבות בעמקים קטנים בין הגבעות הנמוכות, ביערות שפלגי מים חוצים אותם, בסלעים גדולים ובמצוקים המתרוממים בצידי הדרכים. עברנו בנסיעה דרך Lrochette, עיירה חמודה עם טירה החולשת עליה מצלע הגבעה. המשכנו לכוון הכפר Berdorf ובסיבוב החד לפני ההגעה לכפר, נגלה בצד הכביש סלע ענק. יש מפרץ חנייה לידו, וניתן לטפס אל ראש הסלע דרך נקיק העובר בתוכו. בהמשך, בין Berdorf לעיירה Echternach נמצא בצד הכביש הסלע המפורסם והגדול ביותר באזור: "Perekop". גם אליו ניתן לעלות בתוך נקיק צר במדרגות שחלקן חצובות בסלע וחלקן עשויות מפלדה.

לאחר הירידה מהסלע חצינו את הכביש ונכנסנו אל היער לטייל לאורך מסלול מסומן. היער ירוק מאוד, יש לו גוון מיוחד, עמוק מזה שביערות הארדנים. הכול מכוסה בחזזיות ירוקות, ופטריות מעניינות צצות לאורך הדרך. הבת הקטנה נהנתה עד השמיים בתוך היער. גזעי עצים שנפלו, שכבו על פלג המים (היבש למדי בספטמבר) ויצרו גשרים. אלה היו אתגר נפלא להלך עליהם בשיווי משקל ולזחול. אבל הבנות הגדולות חלמו על בית הקפה בעיירה הסמוכה, ועשינו פשרה. יצאנו מהיער. ילדה אחת, עוד לא בת שבע, יצאה עם מכנסיים מטונפים בבוץ.

המשכנו אל העיירה Echternach. העיירה שקקה חיים גם ביום ראשון. באותו יום היה במקום שוק מציאות. מצאנו את עצמנו מסתובבים ברחובותיה הנעימים בין תיירים רבים. לא הרגשנו צפיפות, אבל התנועה הרבה ובתי העסק הרבים, הפתוחים ביום ראשון בעיירה כה קטנה, היו בגדר הפתעה.
 העיר מזוהה עם הקדוש ויליברוד, שבא לכאן במאה השביעית במטרה להביא את בשורת הנצרות לאזור. הבזיליקה הגדולה במרכז העיירה מוקדשת לו, וגם מוזאון. אכטרנך מציעה למבקרים גם גני אורנג`רי, מוזאון להיסטוריה של הטבע ושרידים רומיים. ליד העיירה יש אגם, והיא יושבת על גדת הנהר Sure. כדאי לבדוק את האפשרויות באתר של העיר לפני ההגעה אליה.

 המשכנו בנסיעה קצרה לעיירה Grevenmacher שעל גדות המוזל. אחר הצהריים התקיימה במקום תהלוכת פולקלור, שנעלה פסטיבל יין בן שלושה ימים. התהלוכה היתה צבעונית ותוססת, היין נמזג אל הכוסות בשפע, וגם אנחנו שתינו. בשביל הבנות, גולת הכותרת היתה הופעתן של מלכת היין היוצאת, המלווה בנערותיה, ושל מלכת היין הנכנסת עם נערותיה, כולן נושאות ביד כוסית יין בתנועה מלכותית מעודנת. גרבנמכר נחשבת לבירת חבל המוזל הלוקסמבורגי, והיא עיר נעימה ונאה. היא לא מתהדרת בשום כוכב במדריך מישליין, אולם אני מצאתי אותה כנאה לא פחות מהעיירות האחרות שנחשבות לכאלה. יש בה כמה בתים עתיקים והשאר מודרניים, אך הם שומרים על הצביון הלוקסמבורגי: חלונות מודגשים במסגרת עבה, טיח צבוע בגוונים עדינים, גגות אפורים ועליות גג מרובות. כדאי לדעת שיש בעיר גם גן פרפרים, היושב על גדת הנהר (בילינו בו בשנה שעברה), ויש מוזיאונים ומרתף יין, שנערכים בו סיורים. זו לא עיר שבאים אליה במיוחד, ואני לא ממליצה על כך, אבל אם באים אל גן הפרפרים או למטרה אחרת, כדאי לעשות בה סיבוב.

לתחילת הכתבה

עיר הבירה: קטנה אבל גדולה

בילינו כל היום בלוקסמבורג סיטי. זו עיר עם היסטוריה מעניינת, שעברה כיבושים רבים אשר הותירו אחריהם עקבות. טיילנו בשניים מתוך שלושת הרבעים העתיקים של העיר: בסנטר וברובע תחנת הרכבת. בסנטר -; מדרחובים מרוצפים באבן, שתי כיכרות גדולות, אחת מהן עמוסה בבתי קפה ובמסעדות, והשנייה בבתי ממשל. בסביבתן - כמה מונומנטים: כנסיות, ארמון הדוכס הגדול ומוזאונים. רובע הרכבת רועש, עורק תחבורה ראשי עובר בו, אבל הוא משופע בבניינים עתיקים מרשימים ובשדרות של חנויות. ביקרנו באחת מנקודות התצפית היפות של העיר, שממנה נשקף המראה של אחד מגשרי האבן העתיקים בעיר, גשר אדולף (Adolphe Bridge), החוצה את עמק פטרוס (Petrusse Valley) הירוק.

 סיירנו בעיר באוטובוס התיירים וזכינו לראות ממרומי הקומה השנייה את בניין הפילהרמונית המודרני והמרשים, המוקף במאות עמודים לבנים, את גשר הפלדה האדום המודרני, את אזור העסקים של העיר ואת רובע גרונד (Grund), שהוא רובע עתיק לאורך נהר האלזט (Alzette River). בדיוק בנקודה הזאת, בקרבת רובע גרונד, סיפרתי לבת הקטנה את סיפורה של מלוסינה היפה, שקפצה מחלון המערה שבהר אל נהר האלזט, לאחר שבעלה זיגפריד, מייסדה של לוקסמבורג (שנת 963), ראה אותה מתרחצת באמבטיה וגילה שיש לה... זנב של דג. לפתע שמנו לב, שסיפור האגדה הזה מסופר במקביל באוזניות שמקבלים באוטובוס. האוטובוס שימש לנו גם לתחבורה. בעזרתו יכולנו לבקר במוזיאון לאמנות מודרנית החדש (שנקרא בשם Mudam), ובסופו של היום -; לבלות בלונה פארק (יריד שעשועים שפעיל בכל שנה בסוף אוגוסט ובתחילת ספטמבר). בלוקסמבורג קשה לחגוג ללא סיבה, והיריד הזה משמר מסורת עתיקת יומין של ירידי רועים, ששורשיהם במאה ה-14, בעת שלטונו של ג`והן העיוור. אז לכבודו של ג`והן העיוור השתעשענו, ובעיקר בזבזנו הרבה כסף. נחלצנו מהמקום לאחר שעה וחצי, בעקבות סיכום מראש ובהבטחה לחזור ולהשתעשע בהקדם. כדאי להוסיף כאן, שהטיול שלנו בעיר לא כלל את המסלול שעשינו בשנה שעברה: הטיילת היפה של העיר, הקורניש (The Corniche) והטיול במערות שבתוך המצוק (The Casemates). מכאן ניתן להבין, שהעיר פרושה על פני שטח גדול, ויש הרבה מה לראות בה.

 למבוגרים המגיעים לעיר אני מאוד ממליצה להגיע אל המוזיאון לאמנות מודרנית ואל בניין הפילהרמונית, ולו רק בשביל להתרשם מהארכיטקטורה המעניינת. שני הפרויקטים חדשים, הפילהרמונית משנת 2005 ו-"Mudam" משנת 2006, והם קרובים מאוד זה לזה. את בניין הפילהרמונית ניתן לזהות על-פי העמודים העגולים הלבנים המקיפים אותו. ל-Mudam יש קירות זכוכית ענקיים, והוא משתלב בצורה מעניינת עם מגדלים עתיקים משוחזרים, שהיו בעבר חלק מביצורי העיר.

לתחילת הכתבה

עיירות ארדניות ושעשועים מחוץ לגבול

נסיעה קצרצרה הביאה אותנו אל העיירה Diekirch, שמכונה גם "השער לארדנים". ערכנו קניות של מצרכים בשוק הקטן והחביב שגילינו בה. אחר כך ביקרנו במוזאון למכוניות עתיקות, ששימש בעבר בית מלאכה, אם תרצו -; מוסך, להרכבת מכוניות ולטיפול בהן. המבנה עוצב בסגנון "אר-נובו", ומבחינתי, זה היה החלק היפה בביקור כאן: האסתטיות והיופי של "המוסך" הישן הזה. בעלי התעניין גם במכוניות. הבת הקטנה התעניינה במכוניות של משפחת הדוכס: בזו הפרחונית הננסית, שקיבל כשהיה ילד קטן, ובגדולה המהודרת, שקיבל כעבור כמה שנים. הגדולות השתעשעו בצילומי דוגמנות על רקע מכונית מרוץ אדומה ומכונית ששימשה בעבר את משטרת הדוכסות. המוזאון רחוק מלהיות "אתר חובה", אבל יש לו צביון מאוד מקומי, וזו ההצדקה שלו. בעיר נמצא גם המוזיאון הלאומי להיסטוריה צבאית, שמוקדש בעיקר לתיעוד קרב הארדנים. זוהי התערוכה המקיפה ביותר שיש בלוקסמבורג על הקרב ההרואי הזה, שהאזור סבל ממנו מאוד בסתיו ובחורף 1944. תערוכות נוספות, צנועות יותר, הקשורות בקרב הארדנים, יש גם ב-Ettelbruck וב-Clervaux. מקוצר הזמן לא נכנסנו לאף אחד מהמוזאונים האלה, והעדפנו לבקר באתרי הנצחה, שנמצאים ליד העיר Bastogne בבלגיה, סמוך לגבול לוקסמבורג.

 המשכנו בנסיעה קצרה לעיירה Vianden, היושבת על הנהר Our בגבול גרמניה. זוהי העיירה התיירותית ביותר בלוקסמבורג (אחרי עיר הבירה), ולא בכדי. לעיירה סמטאות יפות, אבל שני מוקדי העניין העיקריים שבה הם הטירה המרשימה שבראשה ורכבל הכיסאות העולה מן הנהר אל מעלה ההר. נוף העיר הנשקף ממעלה ההר יפהפה, וכך גם הנוף מנקודות המבט שלאורך הנהר. עשינו פה "טיול השלמות" בלבד, מעין ד"ש לעיירה, שהיינו בה גם לפני שנה.
אני ממליצה לחנות ליד תחנת היציאה של הרכבל, כי שם החניה בחינם, לעלות ברכבל, לעמוד למעלה כמה דקות, להסניף את הנוף וללכת אל הטירה ברגל. לאחר הסיור בטירה כדאי לרדת ברגל דרך העיירה אל הנהר, בחזרה אל החניה. לעיירה יש רחוב אחד ראשי ומעט סמטאות המסתעפות ממנו. יורדים ברחוב הראשי ומציצים פה ושם גם לסמטאות. המהדרים יכולים לטייל גם לאורך הנהר. כדאי לדעת שיש בעיר גם מוזיאון לבובות ולצעצועים, פארק חבלים (במרחק הליכה מתחנת הרכבל העליונה) ומוזיאון המוקדש לוויקטור הוגו, שהתגורר כמה שנים בוויאנדן. אנחנו לא היינו בכל אלה. המשכנו בנסיעה מעט צפונה, לאורך הנהר היפה, לפני שחצינו אותו בדרכנו לעבר חבל האייפל, במטרה להשתעשע כפי שהבטחנו.

משם נסענו לכיוון החלק הלוקסמבורגי של עמק המוזל, אל הכפר Ehnen. בשלב מסוים סטינו מציר התנועה הראשי החוצה את המדינה, והתקדמנו דרך כבישים צדדיים לכוון נהר המוזל. עברנו דרך יערות וגם דרך שטחים פתוחים. ראינו איך קוצרים את העשב בצידי הדרכים. דבר זה אולי אופייני לכל אירופה, אבל כאן בלוקסמבורג מרשים לראות איך כל פינה מטופלת, ופגשנו בדרכים פעמים רבות את העוסקים במלאכות התחזוקה השונות.
 Ehnen, כפר על גדת המוזל, נשמר בבנייה ובסגנון המסורתיים של האזור. אבל אנחנו רק חלפנו על פניו (פשרה) והמשכנו בנסיעה קצרה לאורך הנהר עד ל-Wormeldange. שם עלינו על הגשר החוצה את הנהר לצד הגרמני, ובילינו עד הערב בגרמניה. כשחזרנו לדירה חגגנו עם ממתקים ויין שקנינו בטרייר (גרמניה) ועם תיבת הברכות שהבת הקטנה ואני הכנו בבית, ועתה היא נשלפה.

לתחילת הכתבה

מסלול הליכה ברגל ובסופו - פינוק

במרחק קצר מהדירה שלנו נמצא הכפר Hoscheid. אם הכפר שלנו נמצא בשולי הארדנים, הכפר Hoscheid הקרוב, כבר ממש בלב החבל. מהכפר הזה יוצא מסלול הליכה אל תוך היער. לאורכו יש כלי נגינה מוגדלים העשויים מעץ המצויי בסביבה ומחומרים אחרים. אפשר להתנסות בכלים האלה, לבדוק את הקולות שהם משמיעים ולנגן. כמו כן, יש גם פסלים בראשית המסלול ובסופו, שלהם פעמונים מדנדנים או חלקים אחרים, שמשמיעים קולות כשהרוח מניעה אותם. לבת הקטנה זו היתה שמחה גדולה. יש גם ספסלים לישיבה ושולחנות פיקניק לאורך הדרך. זהו מסלול נחלים טיפוסי עם ירידה מפותלת לנחל, הליכה לאורכו ולבסוף עלייה. הדרך ברובה רחבה ונוחה. אורכו של המסלול 6.5 ק"מ. בסה"כ הוא מתאים לבעלי כושר ממוצע ומטה (כאלה אנחנו). המאמץ סביר ולא קשה מדי.

 כשעולים מהנחל יש קטע הליכה קצר בתוך הכפר עד שמגיעים אל הרכב. הכפר אינו מיוחד. חלק מהבתים אפילו מזכירים בתים במושב או ביישוב קהילתי בישראל. בכל זאת מעניין לראות שהכול מצוחצח. אין שטחים מוזנחים בין הבתים והחלקות. באמצע שורת בתים גילינו קפלה קטנה שמישהו בנה, והוא מדליק בה נרות יום-יום ומטפח אותה עם שפע של עציצים וצמחייה. הקפלה הקטנה נבנתה על פי הדגם של האתר בעיר לורד בדרום צרפת, שבה התגלתה מריה לנערה הענייה ברנדט סובירו שמונה-עשרה פעמים במהלך שנת 1858. אם כן, עד לכאן מגיעה תהילתה של ברנדט הקטנה, ואיתה - פולחן ההערצה אליה. העיר שלה בצרפת, לורד, הפכה לאתר צליינות המושך מיליוני אנשים בשנה. במשך שהותנו בלוקסמבורג ראינו המון קפלות בצידי הדרכים. לאחר ההליכה ביער ובנחל חשבנו שמגיע לנו להתפנק, ויצאנו מלוקסמבורג בעקבות ריחו של השוקולד הבלגי, שאין אלוהי ממנו. אבל זה שייך כבר לסיפור אחר.

לתחילת הכתבה

יום של תערוכות ושל אדרנלין

יצאנו אל העיירה הצפונית קלרבו (Clervaux), ההולכת ומתגלה בין הגבעות ככל שמתקרבים אליה. שני מונומנטים בולטים נמצאים במרכזה: טירה לבנה וכנסייה בעלת שני צריחים בסגנון רומנסקי. על המדרון המיוער מרחוק בולט צריח גבוה של מנזר. שלושת המונומנטים האלה בונים את קו הרקיע ואת התמונה של העיירה הקטנה. תחילה הלכנו למוזיאון הצעצועים בקצה המדרחוב היחיד של העיירה. יומיים קודם לכן ביקרנו במוזאון צעצועים בטרייר בגרמניה, והגענו לכאן עם ציפיות לא גבוהות. הופתענו. מישהו שאוהב מאוד את המוזאון מטפל בו. המוזיאון קטן אבל מקסים. הצעצועים, רובם כאלה כמו שהיו פעם, מסודרים כאילו הונחו באקראי. יש תחושה של בית במקום, ורבים מהמוצגים חשופים, מחוץ לווטרינות הזכוכית. הבת הצעירה לא רצתה לצאת מהמוזאון. הגדולות עשו סיבוב ויצאו להשתזף על הספסל בחוץ עד שאנחנו נסיים להתרגש מהמפגש המחודש עם עולם הילדות והקטנה תסיים לנגן בגיטרה שהייתה מונחת בחיקה של בובת הקוף שישבה על השטיח.

האטרקציה המרכזית והמפורסמת של קלרבו נמצאת בתוך הטירה הלבנה, שחומותיה נהרסו בעבר, וכיום היא בולטת בלובן הבוהק בלב העיירה. כאן מתגוררת "משפחת האדם". זוהי תערוכת צילום מקיפה, ובה צילומים מ-68 מדינות, המראים בני-אדם מינקות ועד זקנה, בכל הסיטואציות האנושיות. זו תערוכה שכבר הפכה להיסטורית. היא נאצרה בעבור המוזיאון לאמנות מודרנית בניו-יורק בשנת 1955 על-ידי אדוארד שטייכן, יליד לוקסמבורג, שרצה לערוך מעין ניסוי אמנותי חוצה גבולות בעיצומה של המלחמה הקרה. משתתפים באוסף צלמים אנונימיים וגם צלמים מפורסמים כמו אנרי קרטייה ברסון. לאחר נדודים ברחבי העולם, הוענק האוסף במתנה לממשלת לוקסמבורג. באמצע שנות ה-90 הצילומים עברו רסטורציה ומאז הם מוצגים בטירה בקלרבו. בשנת 2004 התערוכה קיבלה מעמד של אתר מורשת שימור עולמי מטעם אונסק"ו. מאחר שהתערוכה "נולדה" בארה"ב היא נודעת בשמה באנגלית: "The Family of Man", ובשם זה היא מופיעה בכל הפרסומים. יש קוראים שאולי מכירים או זוכרים את הספר המלווה את התערוכה, שהיה נפוץ מאוד בעבר. על חזית הספר -; תמונה של נערה מחללת בחליל, והוא הפך למעין אייקון או לוגו המזוהה עם התערוכה. אז דעו לכם שכאן היא נמצאת.

 המשכנו אל בסטון (Bastogne) בבלגיה, וכאן אני מרגישה צורך לחרוג מההבטחה לספר רק על לוקסמבורג, בגלל הקשר של האתר גם אלינו, היושבים בציון. רצינו לראות את המצבה הענקית שהוקמה במקום לזכר כוחות השחרור האמריקאים, שלחמו בקרב הארדנים המפורסם, ואת יער השלום הסמוך לו. המצבה "Mardasson monument", נבנתה בשנת 1950 ועוצבה בצורת כוכב. שמות כל מדינות ארה"ב חרוטים עליה וגם שמות הדוויזיות שלחמו בקרב. גרם מדרגות לולייני מוביל אל מרפסת התצפית בקומה העליונה של המצבה. עלינו למעלה והבנות הגדולות שוב השתזפו על ספסל לרגלי המצבה. הבת קטנה דווקא נהנתה פה, אבל לאחר הבוקר עתיר התערוכות לא היה מה לדבר על כניסה למוזיאון ההיסטורי, שנמצא במתחם של האתר. יער השלום נמצא בקרבת מקום, סמוך ל-Bizory. זהו מפעל הנצחה מאוחר יותר, שנעשה בשנת 1994, במלאת 50 שנה לסיומו של הקרב. עצים נ�ט��עו� כאן בחלקות בעלות צורה של אם וילד, סמלו של ארגון יוניצף. העצים בחלקת "הילד" מוקדשים ללוחמים שהשתתפו בקרב, ושמותיהם מונצחים בשלטים שהוצבו ליד העצים. הכול תחום בפארק עגול המוקף בדרך מסודרת, שניתן גם לנסוע בה ברכב. סביב המעגל נ�ט��עו� עצי פרי ונוי שונים, וליד כל אחד מהם הוצב שלט עם תמונה ותיאור של עיר בעולם. נציגים של הערים האלו היו במקום ונטעו עץ כמעשה סמלי למען פיוס ושלום. חלק מהקוראים, וביניהם אנחנו, ישמחו לדעת שנציגים מירושלים המערבית ומירושלים המזרחית נטעו כאן עץ. על השלט של ירושלים המערבית יש תמונה של דגל ישראל ועל השלט של ירושלים המזרחית -; דגל פלסטין. אחרים יראו בזה פוליטיקה שמכוונת כולה נגדנו. הבת הקטנה קישטה, ביוזמתה העצמאית, את השלט של ירושלים המערבית בפרחי בר לבנים.

 חזרנו ללוקסמבורג וירדנו מהכביש הראשי אל הכפר Esch sur Sure. היות ששמו ארוך, הוא מופיע בשלטים כך: Esch s/Sure. המילה sur בצרפתית פירושה "נהר". הכפר מוקף כמעט כולו בנהר Sure, ומכאן שמו (בתרגום: הכפר של הנהר סור), והוא בנוי על גבעה. לאחר שאכלנו ארוחה קלה במסעדה רומנטית, המוקפת באדניות תלויות שגרניום משתלשל מהן, טיפסנו במדרגות צרות העולות מן המסעדה אל ראש הגבעה. למעלה הולכים בשדרת עצים נעימה ורחבה אל אחת הפסגות, שעליה ניצב פסל של דמות נשית. בהמשך יש פסגה נוספת ועליה מגדל, שריד לטירה שחרבה. על המגדל הזה ניתן לטפס שתי קומות ולצפות ממנו על גגות הכפר ועל הנהר. דווקא העובדה שהטירה חרבה, משווה לטיפוס נופח של ראשוניות ותחושה קצת הרפתקנית, לא מדיפה ריח של תיירותיות. האתגר היה מרענן לאחר יום שכולו תערוכות ואתרים היסטוריים. אחד מאיתנו קצת פחד לעלות אל המגדל, והסתלק מהמקום במהירות.
 חזרנו "הביתה" בנסיעה יפהפייה לאורך הנהר Sure. הכפר שבו התגוררנו, הוא למעשה תחנה לקראת סופו של המסלול הזה. באותו ערב נפרדנו מבעלת הבית הנחמדה, שארחה אותנו יפה והתעניינה בשלומנו במשך שהותנו אצלה. יצאנו השכם בבוקר להמשך התכניות שלנו, בידיעה ברורה, שהשארנו עוד כמה וכמה אבנים לא הפוכות בדוכסות הקטנה. מבט חטוף אחרון לעבר בית האחוזה המתרחק, ומיד התחילו לפעפע רגשות הגעגועים. שעה שלמה ועגולה של נסיעה בכביש החוצה את הדוכסות עד גבול צרפת אפשרו לנו לרכך את הפרדה.

לתחילת הכתבה

קצת טריוויה לסיום

  • המדינה הקטנה היא מגדל בבל של לשונות. יש בה שלוש שפות רשמיות (לצבורגש, גרמנית וצרפתית). להבדיל ממדינות אחרות רב-לשוניות, שבהן השימוש בשפות הוא לפי אזורים, כאן רוב הציבור יודע את שלשתן. גם הפורטוגזית נפוצה, מפני שרבים מהעובדים הזרים באים מפורטוגל, ומניסיוננו הצעירים שולטים באנגלית בסיסית (המבוגרים פחות). סוגיית השפות מרתקת ויש לה השלכות גם על הפריחה הכלכלית של המדינה.
  • לוקסמבורג היא המדינה השישית בגדלה (כלומר - בקוטנהה) בעולם, אבל היא הדוכסות היחידה בעולם.
  • לוקסמבורג סיטי היא אחד משלושת המרכזים של האיחוד האירופי (בצד בריסל ושטרסבורג).
  • קארל מרקס, שנולד בטרייר הסמוכה ללוקסמבורג, שאב את השראתו לחזון הקומוניסטי, כשראה את הכורמים הלוקסמבורגים העניים, בעבודתם לאורך נהר המוזל. מאז ועד היום השתפר מצבם, ולוקסמבורג כיום היא מדינה משגשגת. ראשית הצמיחה הכלכלית החלה עם פריצת תעשיית הברזל והפלדה באמצע המאה ה-19, וכעבור מאה ועשרים שנה בקרוב החליפה הבנקאות את התעשייה הזו, שהחלה לשקוע. המרכז הבנקאי של לוקסמבורג הוא השמיני בגדלו בעולם.
  • תקשורת: חברת הלווין האירופית "אסטרה" ממוקמת בלוקסמבורג ופועלת משטחה. תחנת הרדיו של לוקסמבורג ידועה לאירופים רבים, שגדלו על שידורי הפופ שהיא משדרת.
  • בלוקסמבורג יש מסעדות המעוטרות בכוכבים של מישליין יותר מבכל מדינה אחרת בעולם ביחס לשטחה.

אתר אינטרנט מומלץ: http://www.ont.lu - אתר התיירות של מדינת לוקסמבורג. ממנו מגיעים לקישורים אל חמשת הנפות. ניתן להזמין כאן ברושורים, וביניהם גם חוברת להזמנת דירות וחוברת להזמנת מלונות. מומלץ במיוחד לבדוק את האפשרויות שמקנה "כרטיס לוקסמבורג".

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

הזמנת חופשה ללוקסמבורג סיטי

קצת השראה לטיול הבא

הכתבות הכי נצפות השבוע

הפוסטים הכי נצפים השבוע

הטיפים הכי נצפים השבוע

עקבו אחרינו לכל העדכונים החמים בארץ ובעולם