רוטורואה

יום ראשון, 9.6.02

עזבנו את אגם טאופו והמשכנו לכיוון מפרץ השפע Bay Of Planty, כשפנינו מיועדות לרוטורואה, המכונה גם כעיר הגופרית. עיר זו תיחרט בזיכרוננו לעד כמקום המסריח ביותר בו היינו. עופר עומד על כך שריח הגופרית אינו סירחון אלא ריח של בריאות, אך אנו חיים בדמוקרטיה ורוב בני המשפחה החליטו שלא משנה אם הגופרית בריאה, היא מסריחה - מה שמזכיר לי בדיחה שאבא שלי נוהג לספר: "עקרת בית יהודיה הכינה אוכל לשבת ולא היה לה סיר גדול להכנת החמין, ניגשה אל הרב להיוועץ בו האם כשר להשתמש בסיר הלילה כסיר בישול, ענה הרב: כשר אבל מסריח...".

נחזור לדרך מאגם טאופו לרוטורואה, התמרורים לצידי הדרך מודיעים לנו שאנו ממשיכים לנסוע באזור של פעילות טרמית וככל שאנו מתקרבים לרוטורואה תדירות התמרורים הולכת וגדלה. כ-30 ק"מ לפני העיר אנו עוצרים בעיירה קטנה שבה בוקע מתוך ההר וזורם נהר של מים רותחים בטמפרטורה של 98 מעלות צלזיוס. תושבי המקום בנו סביב הנהר בריכת שחיה ובריכת זרמים שמרחוק נראות כמו בריכות רגילות: פסיפס כחול בתוך המים, ריצוף מסביב, מלתחות, קפיטריה וכו`, אך בעצם המים הזורמים בבריכות הם המים מהנהר הרותח, למים לא מוסיפים חומרים כלשהם אלא רק מאפשרים להם להתקרר לטמפרטורה של כ-39 מעלות. בילינו שם כמה שעות מאוד נעימות והמשכנו לרוטורואה, בדרך הספקנו לעצור בדגם משוחזר של כפר מאורי ולא נרחיב את הדיבור על כך שכן למחרת בילינו את כל היום במוזיאון רוטורואה המרשים לאמנות ולהיסטוריה בו יש גם תצוגה נהדרת של תרבות המאורים.

סוף סוף הגענו לרוטורואה, את הגעתנו לעיר חגגנו בארוחה הודית טעימה ומצמיאה והלכנו לישון מתרגשים מכך שמחר, סוף סוף, נכיר קצת מתרבות המאורים אשר מלווים אותנו במהלך כל שהותנו בניו זילנד. ואכן, בבוקרו של היום נסענו למוזיאון, הסתובבנו בין דגמים של בתי המאורים, ראינו קאנו מלחמה אמיתי, צפינו באומנים מאורים מגלפים פסלים מעץ, נהנינו מהופעה הכוללת ריקודים ושירים מאורים, למדנו להגיד קיאה-אורה (מתחרז עם גיורא) שזו מילה מאורית שמשמעותה בוקר טוב וערב טוב ושלום וברוכים הבאים ועוד כמה ברכות וגם הכרנו את האופן שבו מברכים המאורים את ברכת השלום המסורתית שלהם, לפיה יש לגעת אף באף ולשאוף את אותו אוויר- מה שגורם לנשמות להתערבב ו... היה לנו בוקר יום עמוס, שעדיין לא הסתיים- בתוך שטחו של המוזיאון יש עוד אטרקציות והפעם אטרקציות מעשה ידי הטבע: נסענו בקרונית וראינו גייזר שמתפרץ לגובה של יותר מ-25 מטר, בריכה של בוץ מבעבע וגם תצורות סלע מרשימות ולסיום ראינו זוג קיווים בתוך חדר גדול המדמה את סביבת הגידול הטבעית שלהם.

קיווי זה סוג של ציפור הגדלה רק בניו זילנד, הציפור כה מזוהה עם המקום עד שהניו-זילנדים מכונים קיווים על שמה של הציפור. הקיווי הנו בעל חיים השייך למשפחת הציפורים אך הוא הציפור הדומה ביותר לחיה מבין כל הציפורים. הקיווי אינו יכול לעוף ויש לו נוצות דומות לפרווה, הייתי מצרפת תמונה שלו אך לצערי אסור לצלם את הקיווים בתוך הכלוב שכן הפלאש עלול להבהיל אותם (שכחתי לציין שהקיווי ישן ביום וער בלילה ולפיכך בכלובים המציגים את הקיווי מקובל להאיר ביום ולהחשיך עד כמה שניתן בלילה כדי שהקיווי יחשוב שבזמן שבאים לצפות בו לילה וכך למבקרים יהיה מה לראות...).

באחד הלילות הראשונים שלנו בניו זילנד, בהיותנו באי הדרומי, בחניון הלילה שליד המילפורד סאונד, שהיה ממש בתוך יער גשם עצום מימדים, עופר יצא לחבר את הקארוואן לחשמל וראה מתחת לקראוואן מין תרנגולת מוזרה, עופר האיר עליה בפנסו ואמר לה: "קישטא" ולמרות שהתרנגולת לא הבינה יידיש היא הסתלקה. לא הייתי מספרת לכם את הסיפור לולא הסתבר לנו עתה, לאחר שראינו קיווי בגודל טבעי וחי, כי עופר בר המזל פגש בקיווי אמיתי סתם כך בטבע. המדריכה בבית הקיווי אמרה לנו שרוב הניו זילנדים מעולם לא ראו קיווי מחוץ לגן חיות וכי היא עצמה לא מכירה איש שנפגש פנים אל פנים עם קיווי אמיתי בטבע, כך שכרגיל - עופר בר-מזל, והוא בכלל לא ידע שהוא כזה...
ובנימה אופטימית זו נפרד.

ענת

נ.ב.
 שכחתי לספר שבילינו כמה שעות מהנות בספא פולינזי, המהדורה הניו זילנדית ליערות הכרמל, היה ממש נחמד וגם שכחתי, (או אולי הדחקתי- יש כאן חומר לפסיכולוגים) שאני, ברגע של חולשה, שקלתי לעשות זורבינג. זורבינג היא עוד המצאה ניו זילנדית ייחודית במסגרתה נכנס המטורף התורן לתוך חלל במרכזו של כדור גדול ובעוד המטורף התורן יושב בתוך הכדור, הכדור מתגלגל במדרון ההר למרחק של כ-300 מטר - כן, זה הזוי כמו שזה נשמע, אך אני מכירה בחורה עם ראש על הכתפיים (ענבר גיסתי) שעשתה את זה ונהנתה וחשבתי לרגע לנסות, אבל מיד כשראיתי את המדרון מקרוב הרגע עבר ואני כבר לא חשבתי לעשות זאת.

לתחילת הכתבה

מערת התולעים הזוהרות

יום שני, 10.6.02

ביקור בניו זילנד לא יהיה שלם בלי ביקור במערה בה גדלות תולעים זוהרות ולמרות שאנו כבר ראינו תולעים שכאלה ליד קרחון פוקס (אתם לא זוכרים שסיפרנו לכם על כך? לא בסדר! כולם לקרוא את הכתבות שוב, הבחינה תיערך מיד אחרי החגים...), נסענו למערת ווייטומו. המערה לא נמצאת בדרכנו ונאלצנו לעשות סיבוב של כ-180 ק"מ כדי להגיע אליה אך המערה הצדיקה את ההשקעה.

מערת ווייטומו היא מערת נטיפים ענקית בתוכה זורם נחל, הביקור בה מאוד חוויתי ומתאים לכל גיל. הסיור נפתח ברכישת כרטיסים (במקרה שלנו כרטיס משפחתי שעלותו 75 $ NZ, כ-180 ש"ח) וירידה ברגל בשביל נוח לתוך מערת הנטיפים. המערה מאוד יפה, הנטיפים והזקיפים גדולים ומוארים בצורה מרשימה (לבושתי איני יכולה להשוות את מערת ווייטומו למערת הנטיפים שלנו וזאת משום שבמערת הנטיפים בישראל ביקרתי פעם אחרונה במסגרת טיול שנתי בתיכון - ממש לא בסדר, הדבר יתוקן מיד לכשנשוב לישראל...). במהלך הסיור מדי פעם מטפטפות על מי מהמבקרים טיפות של מים, המדריכה הסבירה לנו כי טיפת מים שנושרת מקצהו של נטיף על ראשו של מישהו משמעה מזל טוב לאותו מישהו (לעומת זאת, אם הנטיף כולו נופל על ראשו של מישהו זה מזל הרבה פחות טוב...).

לאחר שסיימנו להזין עיננו במערת הנטיפים ירדנו כמה מדרגות לכיוון החושך שהתגלה, תוך כמה דקות, כנהר כהה עליו עוגנות כמה סירות. עלינו על הסירות ושטנו כ-10 דקות בתוך מערה מפותלת על תקרתה כ-10,000 תולעים זוהרות. המראה פשוט מ-ד-ה-י-ם. חוויה שאסור להחמיץ! התולעים הללו, מפיקות אור מגופן בתהליך כימי מורכב. האור מיועד למשוך אליו חרקים, אשר ידבקו לשרשרת ארוכה אותה משלשלת התולעת הזוהרת מגופה. ככל שהשקט רב יותר, וככל שהתולעת מעכלת מזון רב יותר, כך אורה זוהר למרחוק. תופעת טבע ייחודית ומשונה. לאחר שהסירה מסיימת את השיט בתוך המערה היא ממשיכה עם הנהר עד שאנו יוצאים החוצה, ממצמצים בעיננו ומנסים להתרגל לאור ולעכל את החוויה. מומלץ בחום!

שעות אחר הצהריים המוקדמות, אנחנו יוצאים בדרכנו ליעד האחרון בניו זילנד: אוקלנד.

אני מעבירה את השרביט לעופר
וממני להתראות
 ענת

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה