ב-1940 גורשה ספינת מעפילים בשם "אטלנטיק", שנשאה כ-1,600 פליטים יהודיים מאירופה הכבושה, אל האי מאוריציוס. במשך 5 שנים הם שהו במחנה מעצר, בו שרדו, וגם אהבו, ילדו ילדים, לימדו, שרו וחלמו על ארץ ישראל, עד השחרור המיוחל. זהו סיפורם המרגש, חלק בלתי נפרד מסיפורו של העם היהודי, וגם פרק מרתק בהיסטוריה של האי מאוריציוס.
ביקור בבית הקברות סנט מרטין ומוזיאון ההנצחה הקטן שלצידו, שהוקמו לא הרחק מהאזור בו שכן המחנה, הם בגדר אטרקציית חובה מרגשת לכל יהודי שמגיע אל האי. במלאכת ההנצחה המופלאה, עוסקים גם התושבים המקומיים ופעילות המוזיאון עוד תמשיך ותתרחב בשנים הבאות, בתמיכת יהדות דרום אפריקה.
כל המידע על מיקום המוזיאון ושעות הביקור »
הגירוש מאירופה ומארץ ישראל
ב-1940 הונהגה בארץ ישראל, שנשלטה אז על ידי המנדט הבריטי, מדיניות “הספר הלבן”. השלטונות הבריטים היו נחושים שלא לאפשר ליהודים להיכנס לארץ, מעבר למכסות שנקבעו. אבל לנמלטים מאירופה, לא היו אופציות אחרות והאלטרנטיבה היחידה היתה נוראה מכל.
“אמי הגיעה מדנציג ואבי הגיע מצ'כיה” מספר לנו בראיון נפתלי רגב בן ה-78, קונסול הכבוד של מאוריציוס בישראל ואחד מ-60 התינוקות שנולדו על האי במהלך שנות המעצר. הוריו נפגשו במהלך ההמתנה לספינה בעיר ברטיסלבה, לאחר מסע לאורך הדנובה, שאורגן על ידי השלטון הנאצי, במאמץ לגרש את היהודים ממדינות אירופה. ב-1942 הם נישאו במחנה המעצר במאוריציוס.
הבריטים התכוונו לגרש מספר ספינות מעפילים שהגיעו לנמל חיפה, עד למאוריציוס הסמוכה לאפריקה, שנשלטה אז אם על ידי הבריטים. אולם האוניה “פטריה” פוצצה אל מול חופי נמל חיפה, והניצולים ממנה נותרו בארץ ואילו בדצמבר 1940, רק 1,600 היהודים שעל גבי סיפון אונית המעפילים “אטלנטיק”, יצאו למסע הגירוש הארוך, עד שהגיעו לבסוף בינואר 1941, אל חופי מאוריציוס.
החיים במחנה המעצר
לאורך כל שנות המלחמה הארוכות, שהו היהודים במחנה מעצר מקומי, שנשמר על ידי תושבי האי. התנאים הסניטריים לא היו פשוטים וגם האקלים הטרופי הקשה עליהם את החיים. לאחר כשנתיים, הורשו היהודים להשתלב ולעבוד מחוץ למחנה ובכך הוקלו במעט התנאים הקשים בהם שרדו.
“התנאים אכן לא היו פשוטים, אבל חלק מהפליטים, במיוחד הקבוצה הצ'כית המאורגנת אליה השתייך אבי, ניסו ליזום פעילויות ונאבקו לשיפור התנאים. חרף התנאים הלא פשוטים, הרעב והאכזבה על כך שלא זכו להישאר בארץ ישראל, הם הצליחו לקיים שגרת חיים שכללה, שמחות ופרידות, לידות של תינוקות (ביניהם נפתלי רגב הקטן), לימודים, חיי תרבות (הוקמה אפילו תזמורת) והכי חשוב, רובם נותרו בחיים, בניגוד לגורלם האכזר של היהודים שנותרו באירופה.
אבל גם מחלות ומוות, היו מנת חלקם של חלק מהפליטים, והתמודדות עם שלל וירוסים כמו טיפוס וקדחת. 126 מבין הגולים, נפטרו במהלך 5 שנות השהות באי, ונקברו בבית הקברות סנט מרטין.
השחרור
למרות שבתחילה, טענו הבריטים כי מגורשי מאוריציוס לא יורשו לעלות לארץ ישראל, השתנתה בבוא הזמן עמדתם, ולקראת סוף המלחמה, הוחלט כי היהודים יורשו לעלות, בהתאם למכסות שנקבעו. כשמונים אחוז מהיהודים הכלואים בחרו לעלות לישראל והתיישבו במספר מקומות ברחבי הארץ, מכפר סבא ועד קיבוץ העוגן, לשם לבסוף הגיעו הוריו של נפתלי רגב עם בנם התינוק, באוגוסט 1945.
שימור ההיסטוריה
סיפורם של גולי מאוריציוס מתועד בספרה של ילידת מאוריציוס ג'נבייב פיטו, "השקל המאוריציוני". ג'נבייב היתה ילדה מקומית שלמדה בבית ספר מקומי באותם שנים ומורתה לציור היתה אחד מהגולות היהודיות, ושמה היה אנה פרנק (לא הנערה מאמסטרדם). את קורותיהם של היהודים באותה פרשה שנעלמה מההיסטוריה של העם היהודי, והחייתה אותה מחדש.
בשנות ה-80, זכה נפתלי רגב לחזור לראשונה למאוריציוס, ביחד עם הוריו. “למרות שעזבתי את האי בגיל שנה וחצי, הרגשתי מיד זיקה ותחושת שייכות למקום המיוחד הזה” הוא מספר. הוריו, שנפטרו מאז זכו לסוג של סגירת מעגל, ואביו, ד"ר אהרון צברגבאום, היה במשך שנים אחראי על תיעוד הסיפור ומפגשים עם שליחים מטעם מאוריציוס בישראל, היה זה רק הולם שהוא עוד יזכה לבקר באי.
מאז ביקר נפתלי מספר פעמים נוספות ואף מונה לקונסול של כבוד מטעם מאוריציוס בישראל. במסגרת תפקידו, הוא אמון על המשך הקשר ומלאכת ההנצחה של הסיפור הכל כך ייחודי.
