משפחת בר במסע אל מדינות המאיה. 7 שבועות במרכז אמריקה / חלק 2

זריחה על פסגת האף האינדיאני. סן פדרו, גואטמלה

חלק שני.

לאחר נסיעה מפרכת, ויותר מ10 שעות בדרכים מגיעים לפנחצ'ל – העיר המרכזית השוכנת על שפת אגם אטיטילן. כל שנותר הוא לחצות את האגם לעבר יעדינו – הכפר סן פדרו הנמצא מרחק של 45 דקות שיט. החושך ירד ואנחנו עולים על סירה קטנה ומקרטעת, שטים ממש בגובה האגם ומתפללים לטוב. כמובן שלא היו מספיק חגורות הצלה. אנחנו קיבלנו שלוש, אך הובטח לנו ע"י הנהג כי זו 'נסיעה בטוחה'. נרגענו...

הזמן לא זז, הדקות לא חלפו, והבחור שיושב לידי לא מפסיק למלמל: 'אנחנו שוקעים, הוא לא נורמלי, כולנו נטבע'. לאחר כ25 דק נסיעה – המנוע כבה. כן. נגמר הדלק באמצע האגם. עלטה מוחלטת מסביב, הספינה מתנדנדת משמאל לימין, כל פעם נוטה לצד אחר, וכל הנוסעים נשענים בהתאם לצד השני ע"מ לאזן את הסירה. הנהג מחייג בנייד ומבקש שיביאו לו דלק. וכך כולנו מחכים בחשכה מוחלטת, באמצע אגם גדול, מתנדנדים מצד לצד, והוגים תוכניות חילוץ לשעת התהפכות שנראת קרובה מאי פעם...

לאחר מספר דקות שומעים סירת מנוע באופק. מכיוון שאין שום פנסים ואורות בסירה, כולנו מדליקים את פנסי הטלפונים שלנו ומנופפים לעבר האופק ע"מ לסמן את מיקומנו. הדלק הגיע, המשימה הושלמה ולאחר 20 דקות נוספות הגענו לחוף מבטחים. אין ספק שהשעה הזו הורידה לי 10 שנים מהחיים.

מגיעים לכפר ולוקחים טוקטוק לעבר ביתה של גלאדיס בקצה הכפר. יש לה רק חדר אחד פנוי. אנחנו תשושים ומחליטים שנצטופף כולנו בחדר אחד. אלמוג מתבאסת קשות מהחדר הצפוף והמעופש, ומתחילה לבכות. מתגעגעת ל'קאזה של יגיל'.... מבטיחים לה שבבוקר נקום ונחפש מקום חלופי.

בבוקר מתעוררים למראות האגם המדהים הנפרש לרגלנו. החדר מרוחק כ3 מטרים משפת האגם המרהיב. פתאום הכל נראה אחרת, וגם החדר הקטן והמעופש נראה הרבה יותר סביר לאור יום, כשכל היופי הזה עוטף אותנו סביב.

המדרגות לחדר שלנו

מחליטים לצאת לראות מה מסביבנו, שוכרים 2 קייאקים ויוצאים לשייט באגם.

בביתה של גלאדיס התפנה חדר נוסף וכך התפצלנו לשני חדרים ופתרנו את בעיית הצפיפות. לאחר מספר ימים יצאנו לבדוק את השטח לראות אם ישנה קאזה מפנקת יותר, אך בסופו של דבר החלטנו להשאר. אין מתחרים לנוף המרהיב שנשקף מהחדר. גלאדיס אימצה אותנו בחום ולמרות הקושי בשפה הצלחנו איך שהוא לתקשר.

סן פדרו שוכן בצידו הדרום מערבי של אגם אטיטלן היפהפה, והוא אחד הכפרים הפופולרים והאהובים על המטיילים בגואטמלה, סן פדרו הפך לכפר המוצ'ילרים של האגם הבוחרים להשתכן בו בעיקר בגלל שהוא זול לעומת שאר הכפרים (לדוגמא פנחצ'ל). מעבר בין הכפרים השוכנים על שפת אגם אטיטלן מתבצע באמצעות TAXI WATER.

סן מרקוס - הנמצא במרחק של 15 דק' בסירה מסן פדרו, הינו כפר שקט וקסום על גדות אגן אטיטלן, פופולארי במיוחד בקרב התרמילאים ה'רוחניים' של מרכז אמריקה. באזור יער קסום, המון ירוק, אוירה רוחנית מיוחדת ושפע של קורסים לגוף ולנפש. הכפר הינו טבעוני. חיפושנו אחר בקבוק קולה עלו בתוהו.... בקצה הכפר מרפסת דק עם פתח לאגם, כל החפץ מוזמן לזנק מגובה 10 מטרים הישר אל האגם. ברור שקפצנו...

פנחצ"ל – העיר המרכזית הנמצאת על שפת האגם, מרחק 45 דק' בסירה מסן פדרו. מסעדות, שוק נחמד, אווירה נעימה. בזמן שהגענו נערכה במקום תחרות מלכת היופי המקומית, ובסופה תהלוכה. הבנות היו מאושרות וכמובן הצטלמו עם המלכה הזוכה... משעשע ביותר.

האף האינדיאני – אין ספק, גולת הכותרת של טיולי האיזור. בשעת לילה מאוחרת (3:00 אם נהיה מדוייקים), מגיעים לבית חב"ד שבמרכז הכפר. שם, יחד עם עוד 65 תרמילאים ישראלים, עולים על צ'יקן באס (אוטובוס מקומי), חלק בתוך האוטובוס וחלק על הגג, ויוצאים לנסיעה בת שעה לעבר 'האף האינדיאני'. האוטובוס עוצר בקצה הכביש למרגלות ההר, ומשם מתחילים טיפוס רגלי של שעה, בחשכה מוחלטת לאור פנסים. כרבע שעה לפני הזריחה מגיעים לראש ההר. יושבים וממתינים לזריחה. לאט לאט הרקיע מתבהר. העננים מתחתינו. הנוף פשוט מרהיב. נשארים כשעה בפסגה. מכיוון שעוד מספר ימים חל ראש השנה, אחת הבנות הביאה שלט גדול 'שנה טובה מגואטמלה' וכולם לפי התור מצטלמים איתו. אחרי קפה חם, מתחילים בירידה. כמובן יותר קל, כבר אור יום. לאחר חצי שעה מתיישבים, והחבר'ה של בית חב"ד מארגנים ארוחת בוקר המונית לכולם, מלאווח, ביצים קשות וסלטים. כיף אמיתי. כמובן שאנחנו משפחה יחידה בין כל התרמילאים הצעירים, וכולם מאמצים בחום את הילדים. בסוף הארוחה ממשיכים בירידה וחוזרים עייפים אך מרוצים בחזרה לסן פדרו. איזו חוויה!

אנחנו כבר שבוע בסן פדרו. ערב ראש השנה. הכפר כולו באווירת חג. בימים האחרונים הגיעו אל הכפר המון ישראלים שבאו לחגוג את החג בבית חב"ד היחידי בגואטמלה. בערב החג הבית עמוס בישראלים, כולם באים לקלף, לחתוך, לשטוף ולעזור במה שאפשר בהכנות לחג. לאחר שתרמנו את חלקנו בעזרה במטבח, הלכנו לשוק המקומי להצטייד בפירות ועוד כמה פינוקים.

ראש השנה בקצה העולם הינה ללא ספק חוויה לחיים. כ350 ישראלים חוגגים יחדיו במגרש הכדורגל המקומי של הכפר, אשר הושכר מבעוד מועד, על מנת להכיל את כמות החוגגים הגדולה. על הטריבונות ישבו מקומיים סקרנים שבאו לחזות במראות החריגים. שורות שורות של שולחנות לבנים, מאות צעירים וצעירות לבושים בבגדי חג, כולם שרים, רוקדים ושמחים. אז נכון שזו הארוחה ההמונית ביותר שיצא לנו לחוות, ונכון שהאוכל בבית יותר טעים ומפנק, אך אין ספק שראש השנה הזה לא ישכח.

ביום השני של החג, בשעת בין ערביים, יושבים עם מס' חברים למשחק טאקי סוער.... לפתע, התחילה האדמה לרעוד, לוקח שניה להבין ושניה נוספת לחטוף את הבנות ולברוח לשטח פתוח. תוך שניות החלו כולם לצאת מהבתים והחדרים, התחילו צעקות מכל עבר, היה נדמה כי כל מס' שניות עוצמת הרעש הולכת וגוברת. אחרי כ50 שניות הכל נרגע וחזר לקדמותו. הילדים הגדולים לא היו איתנו, הם נשארו בחדר, במרחק כ700 מטר מאתנו. צעדתי במהירות לכיוון הקאזה, הגעתי וראיתי שכולם בסדר. גלאדיס, בעלת הבית, היתה בהסטריה ואמרה שמי האגם בעבעו כמו בפינג'ן רותח ושהיא היתה בטוחה שזה הסוף של כולנו. כעבור שעה נפוצו הנתונים כי זו היתה רעידה בעוצמה 6.5 בסולם ריכטר וכי צפויה אחת נוספת בין חצות ל2:00 לפנות בוקר.

ביחד עם שכננו מהחדר הסמוך תכננו נתיב מילוט לשעת חירום, בנוסף, הסברנו לילדים לאן ודרך איפה רצים במקרה ואכן מדובר בתרחיש אמת. כמו כן הכנו תיק מילוט עם כסף ודרכונים למקרה שלא יהיה לאן לחזור...

הלכנו לישון דרוכים ואפשר לומר אף מבוהלים... בבוקר התעוררנו והשתעשענו על חשבונם של הגואטמלים המתיימרים לחזות שעות רעידות אדמה צפויות ואיך הכניסו את כל הכפר לפאניקה עם תחזיות מפוברקות. ברגע שיצאנו לרחוב ראינו את כל התרמילאים הישראלים יושבים יחדיו ומעבירים חוויות על הלילה הסוער שהם עברו ועל רעידת האדמה שהתרחשה, כך הסתבר לנו, ב2:20 בלילה, בזמן שאנחנו חרפנו....