) הוא ה־מקום שבו אפשר לחוות את הונג קונג. השוק שטוף בצבעים, בטעמים, בריחות, באנשים ובמראות בלתי רגילים. בעלי נפש עדינה או קיבה רגישה, ראו הוזהרתם…
מקור השם
דוכנים צפופים ברחובות צרים מציגים לראווה נתחי בשר תלויים על ווים, פירות וירקות, דגים ושרצים למיניהם. המים ניתזים בנדיבות על היצורים המפרכסים, על הרצפה ולכל עבר, ומכאן שמו של השוק, הידוע גם בשמות: “שוק התרבות” או “השוק המסורתי”. השוק הרטוב החל לפעול במאה ה־19 פעם או פעמיים בשבוע. עם בואם של הבריטים לאזור הוקמו מבנים והוגדרו אזורים קבועים שבהם החלו לפעול השווקים מדי יום ביומו. לצד ירקות ופירות, הוחזקו חזירים ועופות במכלאות קטנות ונשחטו בו במקום. כיום, בעיקר בשל מחלת הסארס, בעלי החיים נשחטים בבית מטבחיים ורק אחר כך מובאים לשוק.
ייבוא פירות, ירקות ובשר
שטחי הגידול החקלאי בהונג קונג מוגבלים, ולכן 95% מאספקת המזון מיובאת לאי. ייבוא הפירות והירקות להונג קונג עלה מ־1.68 מיליון טונה בשנת 2000 ל־2.27 מיליון טונה בשנת 2009. משמע, 319 ק”ג פירות וירקות לנפש נצרכים בהונג קונג מדי שנה בשנה. על פי מחקר שפרסמה Global Agricultural Information Network בשנת 2011, הונג קונג היא השוק הרביעי בגודלו באסיה שאליו מייצאת ארצות הברית. מוצרים כמו בשר אדום, בשר חזיר, עופות, פירות טריים, ירקות ועוד. המתחרה הצמודה אליה היא סין, ואחריה ברזיל, יפן, צרפת, אוסטרליה, ניו זילנד, תאילנד, קנדה, הולנד ואיראן. על ייבוא ממקומות מסוימים מיפן הטילה הונג קונג חרם בשנת 2011, מאחר שנמצאו עקבות של חומרים רדיואקטיביים במוצרי האוכל. בשל מיקומה המרכזי של הונג קונג ובשל הנמל החופשי, חלק ניכר מהמוצרים מיוצא שנית בעיקר למחוזות שונים בסין.
השוק ומרכולתו
השווקים מפוזרים בכל רחבי הונג קונג, ממוקמים במבנים מקורים וברחובות קטנים סמוך לרחובות הראשים. “אני מעדיפה”, אומרת איירין מַה, מזכירה סינית בבית הספר היהודי בהונג קונג, “לקנות בשוק ליד הבית שלי. הסחורה בשוק הרבה יותר זולה וטרייה מהסחורה בסופרמרקט, האווירה טובה וידידותית והרוכלים מכירים אותי ואת משפחתי שנים”.
שאו קיי ואן (Shau Kei Wan) הוא שוק הדגים השני בגודלו בהונג קונג. אזור במחוז המזרחי של הונג קונג השוכן לאורך חוף הים. השוק מוצף אנשים הבוחנים את הסחורה על הדוכנים, שמשיות צבעוניות מצלות על פירות וירקות, הנמכרים לפי יחידת המשקל קאת'י (Catty) ששווייה 660 גרם. בין הדוכנים יש ממתקים, רטבים למיניהם, ירקות כבושים או מיובשים, דגים מלוחים מיובשים ועוד. פה ושם מסעדות פועלים מקומיות. ובהסתעפות נוספת של השוק אפשר למצוא דוכנים המציעים מגוון של מאכלי ים, סרטנים קשורים בתוך סלסילות קש, שפמנונים, דיונונים ומיני דגים, כולם מחולקים בגיגיות מים, מפרפרים בנשמתם האחרונה. סרטן קשור מצליח לחמוק בשקט, דג מפרפר מחליק לרצפה, יד ארוכה קוטעת את חלומות החופש ומשיבה אותם למקומם. לידם נמכרות קרפדות חיות מגובבות בתוך רשתות ודגים פרוסים למחצה על מצע של קרח, כשאיבריהם הפנימיים עדיין זזים.
“הסינים אוהבים לקנות טרי”, מסבירה איירין, “חי משמע טרי, דג פרוס שאיבריו הפנימיים עדיין זזים או דג רווי דם הם דגים שראוי לקנותם”. ברחוב הסמוך ממוקמים דוכני הבשר והעוף, המיובאים בעיקר מסין. כל חלקיה של הפרה תלויים על ווים, ללא קירור. המוכר הוא קצב המתמחה בבשר בקר.
ריטה צ'וֹי, מזכירה סינית בכירה בחברה ישראלית, מתרגמת פתגם סיני עתיק שאומר “הכול מנוצל, דבר לא מתבזבז”. ולראייה בדוכן השכן תלויים נתחי בשר חזיר: כפות רגליים, רגליים ומה שביניהם, ראש, אוזניים וכל האיברים הפנימיים. קצב המתמחה בבשר חזיר מציע ללקוחותיו את הנתח המתאים ביותר לתבשיל שלהם. דוכן עופות לידו מציע עופות שלמים טריים, כפות רגלי עוף או עופות מבושלים בסגנונות שונים: כאלה לבנבנים שאודו במלח, עופות שחורים, זהובים שאודו ברוטב סויה.
טיב הסחורה
“אני לא חוששת לקנות בשר ללא קירור בשוק”, אומרת ריטה, “זה עדיף על הבשר המופשר בסופרמרקט. עם זאת, אני קונה רק אצל קצב שאני מכירה וסומכת עליו שהנתחים טריים”. ריטה מספרת כי “פעם לא היו לרוכלים מקררים והם היו מחדשים את הסחורה באמצע היום וזורקים בסופו של יום את מה שלא הצליחו למכור. כיום יש מקררים מוסתרים היטב מעיני הלקוחות. רוכלים שאינם מצליחים למכור את כל הבשר, שומרים אותו במקרר ליום נוסף ומציעים אותו שוב למחרת. בהשוואה לסופרמרקט, חיי המדף של הבשר והפירות עדיין הרבה יותר קצרים. בשוק מדובר על יום יומיים ובסופרמרקט מדובר לעתים על ארבעה או חמישה ימים אם לא יותר”.
תחרות בין המרכולים לשוק
המרכולים הרבים מנסים לזכות בלבו ובכספו של הלקוח. גם בהם יש אקווריומים שמהם ניתן לשלות דגים חיים והירקות מונחים בתפזורת באזור מסוים וניתן לברור מהם. מבחינת הסינים, פירות או ירקות הארוזים בשקיות הניילון אינם טריים. כמו כן, השווקים מוכרים במחירים נמוכים יותר. לטענת איירין, “לדור הצעיר אין זמן. הצעירים מעדיפים לקנות במרכול בקנייה מרוכזת. עם זאת, הן המבוגרים והן עוזרות הבית הפיליפיניות הם לקוחות קבועים. העוזרות הפיליפיניות מגיעות לשוק לעתים למען עצמן ולעתים מטעם מעסיקיהן הסינים או הזרים. “ובנוסף לכל”, מספרת איירין, “הממשלה מפריטה אזורים מסוימים לפיתוח. חברה פרטית שמקבלת את האזור אחראית על תחזוקת השוק וקובעת מחירי שכירות גבוהים שאיתם צריכים להתמודד הרוכלים, לעתים השוק נסגר והדוכנים מועתקים למקום אחר”. כך לדוגמה השוק בסנטרל (CentralMARKET) שקיים כבר 160 שנה ועומד להיסגר בשל פיתוח אזורי.
איפה כדאי לבקר?
יש שווקים שהם למעשה חלק מהאטרקציה התיירותית באזור. כך לדוגמה שוק הדגים ומאכלי הים באי “למה” (Lama Island) או השוק ב”סאי קונג” (Sai-Kung) בניו טריטוריס (The New Territories).
כאשר מגיעים לאי “למה” (Lama Island), ניתן לטעות ולחשוב שהגעת לעולם תת ימי ולא לטיילת של מסעדות. המסעדות המקומיות מעמידות אקווריומים גדולים ומבחר עצום של דגים ומאכלי ים. רוב הדגים אינם מגיעים מהדייג המקומי, אלא מדרום אסיה, מארצות כמו הפיליפינים, מלזיה ועוד.
ב”סאי-קונג” (Sai-Kung) אפשר לקנות את הסחורה היישר מסירת הדייגים. הסירה מחולקת לגיגיות בגדלים שונים ובהן מבחר של דגים ויצורים שזה עתה הוצאו מהים. הלקוחות עומדים על מזח גבוה, מצביעים על הדג הרצוי, המוכר/דייג מעלה את הסחורה בעזרת מוט ארוך מאוד שבסופו רשת. הלקוח לוקח את הסחורה ומניח את הכסף ברשת.
שאלה של מחיר
הצרכנים ההונג קונגים מייחסים חשיבות רבה למחיר, אולם כיום יש מודעות רבה יותר בקרב הדור הצעיר להיגיינה ולבריאות. שיקולים של נוחות, נגישות וסגנון חיים משפיעים יותר ויותר על איפה קונים ועל מה קונים. אף על פי כן, התרבות מועברת לדורות הבאים, “השוק הרטוב לא יחדל מלהתקיים”, מבטיחה איירין. ההרגל וההכרח לקנות יצורים חיים, לעתים מרתק עבור עוברי אורח. ואולם, היצורים המסכנים משלמים מחיר יקר בהצגת התכלית הזאת.
