חלק 13, הוואנה החופשית Havana Libre
26.1.2016
בוקר של יום שלם אחרון שלנו בקובה. מחר כשנקום יהיו לנו כמה שעות עד הצהרים וטיסה ארוכה בשתיים וחצי. התוכנית להיום היא שאין תוכנית, רק להסתובב ברוגע (כמה שאפשר איתי להיות ברוגע…)
שוב השכמה מוקדמת מידי מסדרת לי זמן לכתוב. היום כבר יום שלישי שאני לא מחובר, לא מעודכן עם הבית, ויש כבר שלושה חלקים שלא העלתי לבלוג. מאד מקווה להצליח להתחבר הבוקר. בשבע אני כבר מוכן אחרי מקלחת. אמרתי לאבא שאני יוצא לחפש כרטיס אינטרנט ויקח לי זמן. לאינה אמרתי שאני מוותר על ארוחת הבוקר. לא נורא, הגיע הזמן לאכול כמו קובני כריך בקיוסק חלון אותנטי. אח"כ.
בחוץ, האזור חדש לי. יורד ברחוב סאן לזארו ומשם לשדרה הגדולה המפרידה בין ודאדו לעיר החדשה. הדואר אמור להיות לא רחוק ולהחזיק כרטיסי אינטרנט. שואל מישהי שיודעת אנגלית, ומתחיל להתקדם. מה שאני מבין שאולי הדאר יהיה קרוב יותר, אבל מרחיק אותי מה La Rampa שרק שם יש WiFi ברחוב. מסתובב ומתחיל ללכת לפי התחושה בכוון הדאר שאתמול היה סגור. בגלל הסיבוב וההליכה הדי רנדומלית בין הרחובות, הגעתי לדאר רק ב 8:15, רבע שעה לפני הפתיחה. בחוץ תור ענק. התור תמיד מחוץ לבניין. השומר מכניס כשמישהו יוצא. המנהל יורד ומתחיל לתת הוראות, מחלק את התור לתורים קטנים, לפי נושא. קשה לי להבין אותו. אני שולף כרטיס ישן, הם מבינים ומפנים אותי לתור הנכון.
מחכה לא מעט, בסוף תורי. הפקידה נחמדה, אין לה מושג באנגלית אבל מנסה מאד לעזור. דבר ראשון מבקשת דרכון… אופס, מי חשב על זה? רק שלא יזרקו אותי וכל העמידה היתה לשווא. נזכר שיש לי את הדרכון המוקטן באלימינציה בארנק, פותח...הוא אצל אינה שלקחה אותו ב Check in. ניסיתי עם רשיון הנהיגה. עבר. היה לה קשה להבין אותו אבל מספיק. 10 דקות כדי לקנות כרטיס. מקלידה שעה פרטים. כנראה מבצעת הפעלה של הכרטיס במערכות. בסוף יש. תודה רבה, אני רץ במעלה הרחוב. שלושה בלוקים עד לשדרה ה 23, ל WiFi hot spot. מתמקם מול האנטנה. מקליד פרטים, לא מתחבר. עוד פעם, כלום. עובר לאתר באנגלית, ההודעה לא ברורה לי. חצי שעה ברוח הקרה וזה לא עובד. מנסה להבין עם בחור צעיר לידי. הוא גם מנסה ואומר שהכרטיס לא תקין. "תחזור לדאר". אני לא מאמין שזה קורה. תופס ריצה (לפחות עכשיו, זו ירידה) ובדאר שוב תור ארוך כרגיל. מנסה לנפנף לו שאני כבר הייתי ושיתן לי להכנס, הוא מהסס, אני מחליט שעד כאן. תרגיל 32ב' ואני מתחמק לו מתחת לידיים במעלה המדרגות, הוא חייב להשאר לשמור על שאר התור ולא רץ אחרי. הבחורה בדיוק שותה קפה. מבינה את המצוקה. אומרת לי שאני לא יודע להפעיל. אבל אין כאן WiFi כדי להראות לה שאני כן.
היא עוזבת את העמדה ולוקחת אותי לפינת המחשבים. כאן יש שורה של מחשבים שאנשים יכולים להתחבר דרכם עם אותו כרטיס. זה לא קל לעבוד ככה מול מחשב ליד כולם, כשהזמן קצוב ויקר מאד. חלק על פייסבוק, רבים על מיילים. הפקידה מכניסה את פרטי הכרטיס שלי… error. מזל, לא יצאתי טמבל. אומרת לי לחכות, נכנסת למנהל. 10 דקות לפחות. חוזרת אלי, כל הכרטיסים שיש לה לא תקינים. היא תשיג לי שניים של חצי שעה במקום. יופי. עוד עשרים דקות ואני שוב במעלה הרחוב אל שדרת ה WiFi. מתמקם, מקליד, יש. מדבר עם הבית ועם אמא, מוריד תמונות ראשונות של דנה נוהגת.. מעלה את הבלוג. נרגענו.
חוזר לחדר, כבר עשר ומשהו, אבא בטח אכל מזמן, מוכן ומזומן לצאת...טעות, שכחתי עם מי יש לי עסק. הוא יושב בכניסה לבית של אינה, הם בשיחה קולחת. הוא כבר יודע את כל קורות חייה. הדירה שלנו חדשה, רק מנובמבר. היא קנתה שתי קומות. קומת קרקע שלה, די פשוטה. ומעליה שלנו שעברה שיפוץ רציני ונראית אחרת לגמרי. היא היתה שחקנית בנבחרת הכדורסל של קובה. אבא כבר אחרי האוכל, לא נותר לו הרבה להתארגן, יוצאים.
הכוון, הוואנה העתיקה – Havana Vieja. שואלים איפה קווי מוניות השירות לכוון הקפיטול. יש לנו לא יותר מחמש עד עשר דקות הליכה. אני כבר רעב, מחפשים "קפיטריות". יש כמה בדרך, לחלקן לא נשאר או שמחזיקים רק קפה. אבל ההיצע ענק, בסוף תמיד מוצאים. קונה בשתיים שונות. בראשונה, כריך עם חמון – טעים. בשניה טוסט עם חמון וגבינה – מעולה. המחיר בפזו, הם בכלל לא דורשים cuc. שני הכריכים עלו יחד פחות מcuc., כלומר פחות מיורו אחד! מגיעים לפינת הרחוב שבו עוברות מוניות השירות. איך מבדילים מאחרות? פשוט. מונית רגילה היא צהובה-שחורה חדשה יחסית לקובה. מוניות השירות הן עתיקות משנות החמישים, לא מתוחזקות כמו אלו הנוצצות שלוקחים לסיור תיירים בעיר. שומעים את רעש המנוע עוד מרחוק, ורואים ואת ענן הפיח מאחור. יושבים שניים ליד הנהג ושלושה עד ארבעה מאחור. אין ספק שזו חוויה לנסוע איתם (רק עדיף כנראה עכשיו, בחודשים הקרירים..) אבא יושב צמוד לנהג וגם אותו מצליח כמובן לדובב לשיחה עד שמגיעים (וגם אחרי). יורדים בדיוק מול הקפיטול, ויוצאים לשיטוט ארוך ורגוע לכוון העיר העתיקה.
מול הקפיטול, החנייה של מכוניות הענתיקה השוות. הם כמובן רוצים לשכנע אותנו לצאת לטיול.. אנחנו כבר ותיקים בהוואנה, לא צריך. אמרתי לאבא, הגיע הזמן לנצל גם עבורנו את היכולות החברתיות שלך, תארגן לנו צילומים בתוך הרכב. אבא כמובן לא היסס, ולאחר 5 דקות כבר עשינו בוק בפורד מודל 52 ובשברולט 51 יפיפיות.
ממשיכים, מגיעים לפאב שבו הומצא משקה הדאקירי (כמו מוחיטו, רק על קרח כתוש). הסופר המינגווי ישב שם, יש פסל ותמונות ולכן המוני אמריקאים בפנים, אבל מה זה חשוב, יש גם שני בולגרים. אבא מיד מזהה את השפה ויודע לזרוק את המילה שתעצור אותם לשיחה…
הלאה, לרחוב אוביספו – Obispo, מדרחוב התיירים. אמנם היינו כאן ביום הראשון עם אלחנדרו, אבל כיף להסתובב, וגם עכשיו יותר בנינוחות. אני מוביל בין הסמטאות לפי המלצת מסלול של לונלי פלאנט. נכנסים לחנויות מעניינות פה ושם. קניות, לא מומלץ כאן, יקר רצח. בקפה אוריילי, שלא במפתיע ממוקם ברחוב אוריילי (הרחוב הישן ביותר בהוואנה), אבא נכנס לשיחה ארוכה עם העובד שקולה את הקפה. באחת הככרות, מלא דוכנים של ספרים עתיקים. אבא עוצר ומעלעל להנאתו. מתיישבים ליד הפסל של סנצ'ו פנשה ושולפים "פסק זמן", שנתחיל להתרגל לחזרה לארץ… אבל שתי דקות אח"כ, עגלה עם צ'ורוס, מה לא ננסה?
תחנה אחרונה בסיור שלנו היא הככר הכי יפה "הככר הישנה" – Plaza Vieja. מתיישבים קודם על המדרגות רק כדי לנוח, לספוג את האווירה ולצפות בעוברים והשבים. אני משאיר את אבא לנוח ויוצא לסיבוב בככר הנקייה, הלבנה ומלאת התיירים. אין ספק שיש כאן הרגשה ומראה של אירופה (ספרד). מדהים ההבדל החד בין הככר לבין הרחובות מאה מטר ממנה, ובטח מהרחובות העלובים עוד יותר בערים האחרות שראינו בימים האחרונים. בהמלצת הלונלי, מתיישבים בבית קפה עם הפנים לככר. הקפה שלהם מומלץ ויש אפילו תור לא קטן של תיירים לקניית גרגירי קפה. קצת חם, אין לנו מים. עדיף משהו מרענן. אני מזמין לשנינו דאקירי קפה. אבא מופתע לגלות שבתחתית מחכה לו מנת רום.. מה רע? עוד קצת צפים, המלצרית מוציאה מאיתנו טיפ מוגזם, ואנחנו זזים הלאה.
הכוון, שוק הסובנירים הגדול שאלחנדרו המליץ עליו. הוא נמצא צמוד לנמל. לפי המפה יש הליכה של שבעה בלוקים. אבא מעדיף להצטרף ולא להשאר בבית הקפה. 20 שניות מהככר ואנחנו בקובה הרגילה. הרחובות עם הבתים השחורים מעובש, אנשים קשי יום ברחובות, ילדים מתרוצצים. אבל כולם מחייכים ורועשים. מעניין. ההליכה לא ארוכה בכלל. מגיעים לטיילת. יפה שם. עוד דקה ואנחנו בהנגאר ענק. בפנים מאות דוכני מכירה צמודים זה לזה מסודרים בשורות. מטר עד שניים מרובעים לכל חנות. הם מנצלים היטב את השטח וממלאים את החנות עד אפס מקום תוך כדי השארת מספיק מקום לתצוגה. אחרי 5 דקות, החלטנו שאבא יחכה על הספסל בחוץ, ליד הים ואני אחפש את המתנות הנדרשות. ממש מאות חנויות, לכולם אותו דבר. כל מוכר מנסה לשדל אותך להכנס. מידי פעם נכנסתי על מנת להבין מה הולך כאן. כולם מחייכים, מפתיעים באנגלית טובה, ונפרדים לשלום בשמחה כשאתה יוצא ללא כלום וברור להם שאין סיכוי שתחזור. רובם לא בעלי הדוכן ורק מוכרים בו. בכמה דוכנים שאלו אם יש לי מה להחליף. כאן הם משמעותית יותר יקרים ויותר מתוחכמים מאשר חבריהם בשוק בטרינידד. אז החלפתי אבל רק כתוספת מעבר לסכום יפה ששולם בcucים. אני השארתי את כל החולצות שלי בקובה מלבד האחרונה שאני לובש לטיסה. סבונים לא עושים רושם בהוואנה. כמעט כולם מבקשים ללא בושה שאתן להם מתנות. לנחמדים נתתי עטים, סבונים. כסף לא. למוכרת הכי נחמדה שהצליחה לשכנע את בעלת הבית להוריד עבורי את המחיר (ואני בטוח שהיא לא הפסידה) הסכמתי לקנות כוס קפה בכוס שתיה קרה חד פעמית. חזרתי לאבא, הוא היה קצת עצבני כי ייבשתי אותו שעה ארוכה. בתמורה, הלכנו לדוכן נוסף לקנות לאמא עוד משהו. נרגע. זהו, עייפנו מהשוק.
הצעתי לאבא לקחת מונית לחדר. הוא העדיף שנמשיך לשוטט עד הקפיטול בחזרה. הלכנו עוד כחצי שעה, בדרך ראינו שילוט לכוון בית הכנסת. רצינו להכנס אבל לא היה אף שלט מכוון נוסף ולא מצאנו. מה שכן מצאנו סופסוף היה מים מינרלים. אבא גם צ'יפר את עצמו בקרטון מיץ מנגו. שאלנו איפה הרחוב של מוניות השירות וחזרנו הביתה. הפעם הקו עבר ממש ליד הקאזה שלנו, צמוד לאוניברסיטה. בככר האוניברסיטה ישבו סטודנטים עם טלפונים… יש WiFi. מתחבר לראות מה קורה והאם אלחנדרו חיפש אותנו. ראיתי שיעל דאגה לעשות לנו Check in לטיסות (לעשות את על זה מכאן בנייד, כמעט לא אפשרי). כלום מאלחנדרו.
חוזרים לחדר. שעתיים מנסה לארוז את המתנות בצורה שלא יישברו. אין לנו הרבה מידי בגדים לעטוף איתם, הרוב נמסר… גם בקבוקי הרום צריכים הגנה. אבא ניסה להתקשר לאלחנדרו דרך אינה, אין תשובה. מאוחר יותר הוא התקשר חזרה וסיפר שהוא עם המשפחה. לא לחצנו. שיהנה.
התקלחתי ויצאנו למסעדה שאלחנדרו המליץ עליה "סנצ'ו פנשה". מרחק של רבע שעה הליכה בערך. המסעדה היא paladar, פרטית. וכמובן נראית כך. מטופחת, מלצרים אדיבים, ידע סביר באנגלית, תפריט מגוון, המחירים בהתאם. האוכל בסדר, לא מעבר. שתינו את בירת ה Bucanero האחרונה שלנו לקובה ויצאנו לרחוב הראשי. קיוויתי שגלידה קופלייה המפורסמת תהיה פתוחה, אך היה מאוחר מידי. הסתפקנו בפאיינט גלידת נסטלה בקיוסק ליד מלון Havana Libre הקרוב. עוד רבע שעה ואנחנו שוב בקאזה. זהו, הסתיים היום האחרון בקובה. מחר יהיו כמה שעות בבוקר ומונית לשדה התעופה. תכף חוזרים.
