נמיביה 2 - בוטסואנה

יום 15: יומו של מסלול אטושה – 200 ק"מ בין בורות המים. מה יכולה להיות פתיחה מוצלחת יותר של יום מאשר מפגש עם 2 אריות ו-4 לביאות שבעים.

איך יודעים שהם שבעים? פשוט מסתכלים על הקפצנים והזברות, המסתובבים חסרי דאגה בקרבתם המיידית.

ואיך יודעות "חיות המאכל", שהאריות שבעים? לטבע פתרונים.

נצטרך גמילה קשה אחרי מנת היתר הזו של עולם החי: מפילים וג'ירפות

ועד סנאים למיניהם

ומה שביניהם

גם להן מגיע מקום חניה

וגם ציפורים בהמוניהן, שרק מיעוטן הסכים להצטלם;

ומעל לכל, שיא הישגיו הזואולוגיים של הטיול – גירית הדבש, חיית לילה מובהקת, שאך מעטים ביותר זוכים לצפות בה באור יום

לקינוח, אחרי היציאה מהפרק, זוג דיקדיקים. הם תמיד בזוג, אבל רק אחד הצטלם (וגם זה בקושי)

וכמו בכל יום מקנחים בשקיעה אפריקאית קסומה

יום 16: זריחה יפהפייה,

כפיצוי על השכמה ב-0600. צריך לעבור 544 ק"מ. כיוון שרובם בכביש ואין מכמונות מהירות, הגענו ל-Riverdance Lodge, שבמערבה של רצועת קפריבי, לפני 1500. ניצלנו. עובדי הלודג' הצליחו, לאחר מאמצים רבים, לחלץ את רצועת תיק הגב, שנתפסה במנעול תא המטען ומנעה באופן מוחלט את פתיחתו. בדרך המישורית והמשעממת להפליא ראינו דיק-דיק בודד (היכן בן הזוג?) והרבה פרות ועיזים. יום ללא צילומים. כנראה הראשון בכל 107 טיולינו.

רצועת קפריבי היא מובלעת נמיבית, שאורכה 450 ק"מ ורוחבה 32 ק"מ. היא מתחילה בפינה הצפון-מזרחית של המדינה לכיוון מזרח ומפרידה את זמביה ואנגולה מבוטסואנה.
 בלודג' שמעו כנראה את תלונותינו על אי-ההפרדה בין החדר לשירותים ולכן נתנו לנו חדר עם הפרדה מושלמת: מהחדר למבנה הנפרד, בו המקלחת והשירותים, עליך לפסוע כ-15 מטר במרפסת לא מקורה. זה אמנם לא מאד רחוק, אבל בלילה, ב-°7, מאד לא נעים. הפן החיובי: אין צורך להתרסס בחומר דוחה חרקים, כי יתושים קפואים אינם מעבירים מלריה. לעומת הקור הלילי, הרי החום בחדר בשעות אחה"צ בלתי נסבל. הקיר המערבי של החדר כולו שמשת ענק ללא כל וילון. "ראש פתוח" זו אולי מחמאה, אבל כשזה מילולית נכון, מאד כואב. על-פי ניסיוני האישי, זה קורה כאשר מניחים דברים על מדף בהתלהבות יתר, מבלי לשים לב לכך שהמדף שמעליו הוא בגובה מצחך. בקיצור ובעדינות: חרא של יום!

יום 17: אחרי ארוחת בוקר בחברת אחת המקומיות,

 חצי יום ספארי בשמורת מאהאנגו. לא בסדר שאני לא מקבל תשר, למרות שאני מגלה הרבה יותר חיות מאשר המדריך הישנוני. יש הרבה בעלי חיים שלא ראינו באטושה

אנטילופת סוס שחורה – Sable Antilope בובאל איילי - Hartebeest

ג'קנה אפריקאית

 וגם כאלה שראינו אף פעם לא נמאסות.

מר קודו

גב' קודו ובתה

פעילות צהרים: ביעור כל שקיות הפלסטיק שעמנו, כי הוזהרנו שכל המביא שקית כזאת לבוטסואנה צפוי לקנס כבד.

לעת ערב שעתיים וחצי שייט על האוקאוואנגו. רוח נעימה, תנין וחצי (החצי השני מתחת למים) וכתריסר ראשי היפופוטמים. לא משיאי הטיול.
 ושוב ג'ין אנד טוניק ונשנושים בחול אנגולי ועוד שקיעה

יום 18: חששנו שלא נצבור היום מספיק קילומטרים (488), אז הוספנו עוד 10, כדי להגיע למפל פופה. זו טעות מגדרית. זה לא מפל, אלא מפלה.
 ממשיכים למעלה מ-300 ק"מ מזרחה בכביש סרגל החוצה את הרצועה. שני צידיו מוגדרים כפארק לאומי, אבל חיות כמעט שאין. היו שתי יענים (בעצם, למה לא יענות? – ע"ע: מירב מיכאלי), שסירבו להצטלם. אינני יודע אם הן חרדיות, אבל בהחלט היו בחרדה. היה גם עדר פילים בצד הכביש. היה גם עוף, שמאוחר יותר זיהיתיו כ-Ground Hornbill, שלכבודו עשיתי סיבוב פרסה בכביש, אך הוא לא היה נחמד כלפי והסתלק לפני שהגעתי אליו. נאלצתי להסתפק בצילום קרוביו הרחוקים (גיאוגרפית) למחרת היום.

פרק ראשון של נמיביה (השני יהיה רק הגעה ללינה וטיסה הביתה) מסתיים לאחר 4,308 ק"מ. בקרי הגבול הבוטסואנים לא היו חביבים, אבל הופתענו לטובה מהימנעותם מלבדוק אם איננו מייבאים חומרים מסוכנים – שקיות פלסטיק. תוך זמן קצר גילינו כי בוטסואנה חזרה בה מהחרמתן וכי השימוש בהן חזר להיות חוקי ונפוץ, כמעט כמו בשוק הכרמל.

רפובליקת בוטסואנה, בצ'ואנאלנד - מדינת חסות בריטית בעברה, הוותיקה בדמוקרטיות של אפריקה (1966), היא רפובליקה נשיאותית-פרלמנטארית, המדורגת בדירוג הדמוקרטיה של "האקונומיסט" ל-2018, במקום ה-28 (ישראל, שטרם התסמוטריצ'יותה, דורגה במקום ה-30...) מתוך 167 מדינות. בשטחה, שהוא פי 28 משטח מדינת ישראל, חיים 2,250,000 תושבים, ש-80% מהם הם בני שבט הטסוואנה, שעל שמו היא נקראת. האחוז מעלה במוחי את הדמיון הדמוגרפי לישראל, אבל להם אין חוק לאום. לשונה הרשמית של המדינה היא אנגלית ואני שואל את המדריך המקומי, מדוע בקבלת העצמאות בחרו בה כשפה הרשמית ולא ב- Setswana, לשונם של 80% מהם. האיש התבונן בי כמי שלא מאמין למשמע אוזניו והשיב: "אנחנו לא יכולים לכפות את שפתנו על האחרים"...
 התוצר הלאומי הגולמי של בוטסואנה הוא מן הגבוהים באפריקה, בעיקר בהיותה מפיקת היהלומים הגדולה בעולם, אך עדיין 20% מתושביה חיים מתחת לקו העוני.

המטבע המקומי הוא Pula (בלי שום קשר למשמעותה של המילה ברומנית), שפירושו "גשם"; ועל חשיבותו של זה בארץ השחונה, שכ-70% משטחה מכוסה על ידי מדבר הקלהארי, ה-5 בגודלו בעולם, תעיד העובדה, שברכת "לחיים" ב- Setswana היא Pula. שלא כמקובל באפריקה, רמת השחיתות בבוטסואנה נחשבת לאחת הנמוכות בעולם. לעומת זאת, רמת האיידס היא מס' 2 בתבל (בין 20% ל-30% מהאוכלוסייה).

ממבט ראשון (גם משני) בוטסואנה נראית יותר ירוקה ויותר נקייה מנמיביה. חבל רק שהקידמה הגיעה אליה בצורת מכמונות מהירות, במיוחד לאחר שסוון הזהיר אותנו להקפיד על מהירות חוקית ולא לצפות לשום חסדים משוטרי בוטסואנה הקפדנים.

אחרי כ-80 ק"מ נטולי הרפתקאות אנחנו מתקרבים למחנה לינתנו וג'יפסי מורה לי על פניה שמאלה. אמנם בפניה שילוט: 4x4 only, אך בהיות הדסטר עומדת לכאורה במבחן זה, אינני רואה סיבה שלא לציית. אחרי מטרים ספורים אנחנו עוצרים, לא בשל הגיענו ליעד, אלא בגלל בעיית המודעות העצמית של מכוניתנו. היא אינה מודעת להיותה 4x4 האמורה לנסוע בגם בחול. ניסיתי להסביר לה זאת, אך לא הקשיבה. ושוב, המזל איתנו. תוך דקתיים מגיע מהכיוון הנגדי נהג צעיר ברכב "אמיתי", מתחבר אלינו מאחור כדי לגרור אותנו אחורה חזרה לכביש. אחרי מאמצים רבים, כולל קריעת שני כבלים וגרימת שני וויפלשים לצווארי האומלל, אנחנו בחוץ. הבחור מורה לי לנסוע אחריו ומוביל אותנו בחול הרבה פחות עמוק למחנה האוהלים שלנו. רובכם הייתם בוודאי ב"הכל כלול" כזה או אחר, אבל ספק בעיני, אם הכרתם מקום שבו גם הכביסה נכללת בעיסקה.
 לפני השינה באוהל המרוצ'רץ' נהנים מקונצרט ייחודי של ציוצים, שאגות ויללות. גם אנחנו ייללנו, אבל זה בגלל הקור, עד שעשינו איחוד שמיכות. למה יש לאפריקה דימוי של מקום לוהט?

יום 19: היום מוקדש כולו לפארק הלאומי צ'ובה. קמים ב-0530 (שוב חייבים לצפות בזריחה?)

ולאחר שעה של נסיעה בחול יוצאים לשייט בנהר הצ'ובה, המהווה את הגבול בין נמיביה לבוטסואנה. זו הייתה החוויה מס' 1 של הטיול: שטים סביב האי Kazakili, שמיושב כולו בצפיפות בבעלי חיים וצופים בעדרי בופאלו (השלמנו את הביג פייב),

בהיפופוטמים,

בתנינים,

מה מצחיק כל כך?

באנטילופות

ובהמוני עופות למיניהם

לא רק את ה-Five Big השלמנו, אלא ראינו גם את ה-Five Ugly, שעל הכל כאן מקובל, שהם: חזיר היבלות, הגנו, הצבוע, העיט וחסידת המראבו.

אחר הצהרים – מסע "ציד" בפארק צ'ובה עצמו: מאות פילים (אוכלוסיית הפילים הגדולה באפריקה, הן בכמות והן במימדים)

גם הם אוהבים שקיעות

ועשרות היפופוטמים.

עיקר הזמן מוקדש לתצפיות מטווח קצר על פילותם ופעילותם. טווח קצר, זה לפעמים 3 מ'.

אנדי השייט-נהג-מדריך אומר שזה בסדר. האם גם הפילים בדעתו. הם, בכל אופן ולהבדיל, נראו בלתי מודאגים. מרתק, אבל לא משתווה לשייט.
 מקנחים בספארי לילה קצר ודי מיותר ובחבלה ברגל, כתוצאה מקפיצת הרכב, מיותרת הרבה יותר.

יום 20: 290 ק"מ בכביש הסרגל צפון-דרום. מותר 120 קמ"ש, אבל "זהירות! פילים חוצים!" וגם בבונים. אותה מהירות מותרת גם ב-90 הק"מ הנוספים של כביש הבורות...

מגיעים לבקתת האבן, המקורה בקש,

במחנה "באובאב פלאנט", עתיר הבאובאבים

ואלה השכנים

המקום מקסים. ההמתנה לכריך (די נמאס מהקורנביף) משך 50 דקות מקסימה פחות. גם עלות הספארי - 280$ - לא קוסמת לנו. אולי אנחנו קמצנים, אבל לכל דבר יש גבול.
 אחה"צ של מנוחה, קריאה וסודוקו.

יום 21: יש גם הפתעות נעימות בכבישי אפריקה. סוון הזהיר אותנו מפני "sehr schlechte Strasse" בין Gweta (שום קשר ליגאל או שמחה גואטה) ל-Maun ובעודנו שרויים בחרדת בורות קשה, גילינו שהגדרה זו נכונה לכ-5-4 ק"מ מתוך 229 ק"מ של הכביש. היתר שוקם למופת. בדרך אמנם אין פילים, אבל ג'ירפות מסתכלות עלינו מגבוה בהתנשאות וגם היענים לא פנו אלינו בגובה העיניים.

הגנו ברחו מפנינו כל עוד נפשם בם, אבל הזברות עיכבו את המשך נסיעתנו עד שכמה עשרות מהן סיימו לחצות את הכביש הבינעירוני.

היענים הלכו בעקבותיהן.

האם יש הסבר פסיכולוגי לכך, שצפייה בבעלי חיים בכביש מרגשת יותר מראייתן בשטח, או שזו סתם אינפנטיליות אישית שלנו?

קסמן המיוחד של שתי ארצות טיולנו מתבטא בכך, שבעוד שבקניה, טנזניה או דרום אפריקה, עליך לנסוע לשמורה כדי לפגוש בבעלי חיים, בעוד שכאן חלק מהשמורות אינו מגודר כלל, כך שהחיות שוהות בשמורה או לא, כאוות נפשן. כתוצאה מכך, ה-Motswana(יחיד בן שבט הטסוואנה) אינו צריך להיות מופתע בגלותו אנטילופה במטבחו.

ההכללה, לפיה ה-Bataswana (השם הכולל של בני שבט הטסוואנה) הם אנשים נהדרים, נכונה כנכונותן המסויגת של רוב ההכללות. במרכז המסחרי של מאון חוסם את דרכי צעיר גבוה ודק להפליא, מברך אותי באדיבות: "Good morning, Sir" ומושיט את ידו לעבר... כיס חולצתי. מבלי לחשוב כלל, אני מפתיע אותו (ולא פחות את עצמי), כשאני מסובב בשתי ידי את ידו הצנומה עד שהוא הופך להיות הרבה פחות גבוה ואני עומד בקושי בפיתוי להמשיך בסיבוב. אני מסתפק בדחיפתו ובהבעת דעתי על מקצועה של אמו ואנחנו נפרדים לאו דווקא כידידים.

מחצית היום השנייה מוקדשת שוב למנוחת קריאה/סודוקו. אחרי נהיגת 5,000 ק"מ, אפילו לנו אין המנוחה מיותרת.

יום 22: תוך 20 דקות מביא אותנו, מה שמכונה מטוס, אך נראה יותר כעוף ממונע גדול, למנחת באמצע שומכלום, בדלתת האוקאוואנגו. שלושת נוסעיו האחרים של המטוס ממשיכים כנראה לשומקום אחר. בעת הטיסה ציפיתי לראות משהו כזה,

אך מה שראיתי לא דמה לדלתה של נהר,

במנחת (רצועת אספלט ותו לא), ממתין לנו רכב הספארי של פום פום, המחנה בו נבלה את 48 השעות הבאות. לפי מיטב ידיעתי, פום פום שוכן על אי; ובין היתר הובטח לנו שייט בדלתה, אבל כשאין גשמים – אין נהר, אין דלתה, אין אי ואין שייט.

על אבדן החוויות המימיות ועופות המים מפצה ריבוי בעלי החיים בשטחים היבשים ובקרבתו המיידית של "האי". הדלתה, היבשה כעצם, מאפשרת להם תנועה חופשית בהמוניהם בשטח
 כיוון שיש עוד למעלה משעה לבראנץ' הנהג לוקח אותנו למיני ספארי. הוא מקבל בקשר מידע על מקום הימצאם של אריות והנה אנחנו צופים בהם מטווח של אולי 20 מ'. לא תיארנו לעצמנו שעוד נשוב ונפגוש בהם בהמשך.

נכון שאנחנו נראים מעוררי תיאבון?

אלה לא לביאות, אלא אריות מקבוצת הנוער ולכן חסרי רעמה.
 ראינו גם את קבוצת הילדים של הקרוקודילים משתזפת על גדת שרידי הנהר.

כמובן שהיו גם אנטילופות

Red Lechwe – קובוס המשקפיים

וגם ציפורים

מי מכיר? מי יודע? יאורית מצרית

כמו שאין חגיגה בלי עוגה, כך אין בקתה בלי ציפור כחולה

בשביל המוביל לבקתה הר של קקה של פילים, הרומז לכך שצופר האזעקה שבבקתה, המיועד לשימושנו בעת צורך, אינו תוצר של חוש ההומור המקומי. לאחר הסייסטה לא מצאנו אמנם פיל בחדר (בינתיים), אבל אנטילופת Bushbok בהחלט שוטטה בצמוד למדרגות הבקתה.

במשטח שמול מרפסת המסעדה עשרות אנטילופות, זברות וגם עדר חזירי יבלות. פום פום אינו מגודר בצורה כלשהי (אי – זוכרים?) ועל משמעותו של נתון זה עוד נדבר.

יוצאים עם טאבו ועם ג'ונאס לספארי אחה"צ.

ג'ונאס (זה הגדול) יודע שהוא נקרא על שם יונה הנביא, אך שמח ללמוד ממני, שיונה זה יונה. פוגשים את אריות הבוקר שלנו בשנ"צם. בעצם, רק 3 פגשנו בבוקר ועכשיו הם בהרכב של ארבעה.
העניין הוא בעליל הדדי

רואים גם עדר ענק של בופאלו. כדי לדעת כמה פרטים בו, צריך לספור את הרגלים ולחלק ב-4 (בדיחה מקצועית בוטסואנית).

יש גם עשרות תנינים בגדלים שונים.

וכמובן, הרבה ציפורים שונות ומשונות

Hamerkop – טגואן Fish Eagle – עיטם קולני

ולאחר שהירח זורח,

משלימים את היום בספארי לילה, בו פוגשים בכלבי פרא. התמונות לא הצליחו, אבל עוד נחזור אליהם.

ניסיון ביקורנו בהודו גיזען אותנו במקצת ביחס להודים. הזוג ההודי ושני ילדיו, ארבעתם חביבים להפליא ובעלי חוש הומור מקסים, שנלוו אלינו לספארי זה, ניפצו לרסיסים את כל דעותינו הקדומות.

יום 23: הזהירו אותנו שפיל יעיר אותנו באמצע הלילה. הוא כנראה נרתע מהקור ולכן לא הגיע. להבדיל מאתנו, לו אין bush baby – הכינוי המקומי לבקבוק חם, שבדרך פלא שומר על החום שעות ארוכות. לקחנו אותו איתנו לספארי הבוקר – זה שהתחיל, כמינהג המקום לפני הזריחה.

חשבנו שמיצינו כבר את כל מבחר החיות ואנחנו צפויים רק ל"שידורים חוזרים". אז חשבנו.
 היה נמר ראשון (ואחרון), שחבל שלא הצטלם טוב יותר

והיה צבוע נקוד

והיתה אינטילופת Tsessebe

האריות "שלנו" הזמינו אותנו לארוחת בופאלו, שהכינו כנראה בלילה. הם רובצים ליד המנוח ומדי פעם אחד מהם מכניס את ראשו לבטנו ואוכל מבפנים.

ואיך אפשר בלי כמה ציפורים יפהפיות? הבעיה עם חלקן היא, שהן נראות במלוא תפארתן בעת מעופן, כשקשה מאד לצלמן, וכל הצבעוניות נעלמת לאחר נחיתה. מתסכל ביותר.

- Blacksmith Lapwingקיווית נפחית כחל לילכי – roller Lilac-breasted

• African Grey Hornbill

בהפסקת הצהרים הבושבוק הצמוד לאוהל 6, האוהל שלנו, לא הגיע. היה כנראה עסוק ושלח במקומו סתם בבון, שטייל לנו במרפסת. השאלה המתבקשת היא, אם אנטילופה או בבון יכולים לבקר אותנו בבית, מדוע אריה אינו יכול? כנראה, יכול. עוד באותו ערב קבלנו את התשובה.

בין לבין, יצאנו לספארי של אחה"צ. ארבעת האריות עדיין שומרים על גווית הבופאלו,

אבל הם כבר לא לבד. שורה ארוכה של חסידות מראבו ושל עיטים ועוד כמה צבועים ממתינה לתורה, מתוך הבנה שזה יגיע בקרוב

סוף סוף הצלחתי "לצוד" Bee-eater

לארוחת הערב לא הולכים רגלי, מלווים על-ידי טאבו (איש מקסים), אלא נוסעים ברכבו ממרפסת האוהל ועד הכניסה למסעדה, כי בשטח, קרי – בין האוהלים נצפו שני בופאלו. הבופאלו, צמחוני למופת, הוא הקטלני ביותר מבין בעלי החיים האפריקאים. אריה או נמר עלול להרוג בן-אדם, כשהוא רעב ואין אימפאלה בסביבה, או כהוא חש מאוים, בעוד בופאלו הורג בשביל הכיף. אגב אימפאלה, בעוד הקפצן הוא האנטילופה הנפוצה ביותר בנמיביה, זכות בכורה זו בבוטסואנה מוקנית לאימפאלה.

האם הן כועסות על שאכלנו סטייק מבת דודתן?

בארוחה אנחנו למדים, שבעיית הצייד הבלתי חוקי נפתרה בבוטסואנה באופן כמעט מוחלט. המקומיים, ששומרים על החיות כעל בבת עינם, כמובן אינם צדים, אלא את אלה המותרות, במגבלות רבות. בעבר הגיעו ציידים מהמדינות השכנות לצייד בלתי חוקי של פילים, קרנפים וכיו"ב חיות, האסורות באופן מוחלט בצייד. התופעה נפסקה לאחר שהם באו ולא שבו לביתם. בצבא הבוטסואני הוקמה בשעתה "סיירת ציידים", שתפקידה לצוד ציידים בלתי חוקיים. אין, כמובן, צורך וטעם לקבור את הגופות. הן נתרמות לטובת הטורפים בשטח.
 בקרוב צפוי, כנראה, שינוי בחוקים ויותר צייד מבוקר של פילים, שריבוים הפך לבעיה רצינית מבחינת איכות הסביבה. אין מנוס מצמצום מספרם על-ידי המתת חלקם, משום שלא ניתן לטרנספרם, כי פיל זוכר את הדרך וישוב למקומו גם מאנגולה או זימבבווה.

יום 24: השכמה עם צפירות אזהרה: "פיל במחנה" ועם הסעה לארוחת הבוקר. בשעה 1100 טסים חזרה, אבל טאבו מציע שעד אז נעשה עוד ספארי. אנחנו מסכימים בהתלהבות. הוא מגלה עקבות טריים של כלב פרא ואת השעה הראשונה של הספארי אנחנו מקדישים לחיפושו. בעקבותינו עוד שני רכבי ספארי מהמחנה. כשהחיפוש מסתיים בהצלחה, ניתנות לנו 3 דקות להתבוננות וצילום,

כשאחריהן עלינו לפנות את הרחבה שלפני המאורה לכלי הרכב האחרים, כי אין להתיר נוכחותו של יותר מכלי רכב אחד ליד הכלבים, כיוון שהם עלולים להיבהל.

לא רק יונים כתומות יש בדלתה, אלא גם ינשופים (אוח וראוקס)

 האריות אינם אוכלים בשר מאתמול ולכן נטשו את גווית הבופאלו והוא נותר לטיפולם של המראבו והעיטים, הרבים על כל ביס.

 הצבועים מפחדים, כנראה, לא רק מאריות אלא גם מהעופות האימתניים האלה, ולכן ממשיכים לעמוד בצד עד שהשטח יתפנה.

 אין דבר, 500 פלוס טון של בופאלו יספיקו לכולם.

לפתע היפופוטם ענק פורץ בדהרה למרדף אחרי רכבנו. האם זיהה אותנו כישראלים או שסתם לא מצאנו חן בעיניו. לא בררנו זאת עמו, כי טאבו פתח בנהיגת זיגזג פראית כדי למלט את נפשותינו. בנסיעה רגועה הרבה יותר הוא מביא אותנו לפיסת האספלט וממתין אתנו לבוא "המטוס".
 נוחתים במאון, אוספים את מזוודותינו (למטוס מותר לעלות רק עם תיקים רכים) ומיד יוצאים ל-300 ק"מ של הדרך לחאנזי. בדרך יען בודד. גם אם יש להם קשיי תקציב, יכלו להיות נדיבים יותר; או שאולי זו תחילתה של גמילה. הנטייה להתבדח מתחלפת בדאגה, כאשר כ-60 ק"מ לפני הגיענו ליעדנו נדלקת במכונית נורית אזהרה. הדאגה הופכת לחרדה, כאשר בעזרת ספר הרכב, אני מתרגם את הנורית ל"עצור! כבה מנוע ואל תתניע שנית!" אולי זה נשמע רומנטי, אך הרעיון של עצירה מוחלטת וסופית בשולי מדבר הקלהארי לא שבתה את לבנו והחלטנו להמשיך בדרכנו, בתקווה גם להגיע. התקווה אכן התממשה ובהגיענו למחנה בדקתי שנית בספר וגיליתי, שלא כצעקתה. אכן נורית אדומה מחייבת עצירה מיידית, אך שלי הייתה כתומה וכל מה שבקשה ממני הוא:"למען בטיחותך, סע בזהירות למוסך הקרוב". בקשה צנועה למדי, בהתחשב בכך שהבוטסואנים נמנעים משום מה להפעיל את מוסכיהם בשעות הערב, מה גם שהמוסך הקרוב והמחנה היו פחות או יותר באותו מרחק. פקיד הקבלה מתקשר לנציגי חברת ההשכרה, היושבים במאון (300 ק"מ, כאמור). הם לא חולקים על חובתם לספק לי רכב חלופי (שאתו עלי להגיע מחר לסביבות וינדהוק (455 ק"מ), כדי לטוס מחרתיים הביתה), אבל בגלל החיות בכביש (זוכרים את היען ההוא?) אינם יכולים להגיע עמו הערב ויביאו אותו מחר בבוקר השכם, דהיינו עד 0900. נשמע סביר.

מקום לינתנו הבוטסואנית האחרונה - Thakadu Bush Camp (thakadu הוא שנבוב, אבל שנבובים לא ראינו, כי הם יוצאים רק בלילה) בהחלט נחמד, בעיקר בזכות הציפורים המתעופפות בין עציו ומתרוצצות בשביליו.

יום 25 ולמעשה אחרון

כשהביאו את הטויוטה Rav 4 (למרות שאני נגד רבנים – מכונית מהאגדות) "השכם", דהיינו – ב-1200, הודו שאמש לא הייתה להם בעיית "יש יען", אלא בעיית "אין רכב".
 שעת הגעתם חיסלה לנו את הסיכוי להגיע למקום לינתנו האחרון באור יום. 455 ק"מ + הפסקת קורנביף קצרה + מעבר גבול (שגם בהיותו כמעט ריק, אורך בקצב הצב, שעליו דברתי, כשעה) = הגעה אחרי 1930; ואכן את השעה האחרונה בילינו בשבילי עפר, כשרק אורות המכונית מאירים את דרכנו.

גם אם לא לוקחים בחשבון את הפרות, העיזים והחמורים, הרבה חיות באו לכביש להיפרד מאתנו. הפילים לא הגיעו. ראינו אותם רק בתמרורים. כנראה לא למדו תיאוריה וחשבו שתמרורי האזהרה הם תמרורי "אין כניסה לפילים".

לא אספר על הטיסה הביתה. גם אותנו היא שיעממה.

היה זה ללא ספק אחד המרתקים והמרגשים בכל טיולינו, אבל גם הקשה מכולם. אני משוכנע שזו הייתה מסקנתי, גם אם הייתי צעיר ב-40 שנה. כשקונסולית הכבוד של נמיביה, אצלה קבלנו את אשרות הכניסה, הגיבה למשמע התוכנית, באורח בלתי דיפלומטי לחלוטין: "a crazy man", היא לא הגזימה. 5,922 ק"מ ב-15 ימי נהיגה, שזה כמעט 400 ק"מ ליום, זה לא בתחום סמכותו של שר התחבורה, אלא של שר הבריאות, המופקד של שירותי בריאות הנפש.