זו לא הפעם הראשונה שלי באתיופיה, חייתי בה כילד במשך שלוש שנים, וחזרנו לטיול שורשים משפחתי לפני כמעט 20 שנה. אבל זו מדינה גדולה שגדושה בטבע יפה, תרבויות מגוונות ומעניינות, ולא חסרה גם היסטוריה ואף פרהיסטוריה. כך שליובל לא היה קשה לשכנע אותי להצטרף, ולא היתה בעיה להרכיב טיול מעניין שגם מחדש.
הטיול כלל פרק צפוני ופרק דרומי. בצפון התחלנו במדבר דנקיל בקצה הצפון מזרחי של אתיופיה, המשכנו לכנסיות התלויות באזור מקלה, ודרך הבירה הקדומה והמרכז הנוצרי אקסום הגענו להרי הסימיאן שם עשינו טרק של מספר ימים. אלבום תמונות מהפרק הצפוני, אותו חתמנו בגונדר, ממנה טסנו לארבמינצ' בירת הדרום. יצאנו לטיול של כשבוע באזור נהר האומו וביקרנו כעשרה משלל השבטים שחיים באזור. לסיום חזרנו לאדיס דרך עמק הבקע עם אגמיו הגדולים והסוואנה שמכסה אותו. אלבום תמונות מהפרק הדרומי.
הפעם, בניגוד למנהגי ובשכנוע של יובל השותף, הטיול אורגן מאלף ועד תו על ידי סוכנות אתיופית, בבעלות של האחים ארה וסלומון. הארגון היה מופתי. ארה וסלומון, שליוו אותנו בעצמם, ארה בצפון וסלומון בדרום, דאגו לכל דבר, הראו גמישות רבה בזמן אמיתי לשינויים שביקשנו, נתנו הסברים מאלפים, וגם סיפרו על החיים הקשים באתיופיה בכלל ובמחוז תיגראי למוד המלחמות בפרט. ברגע האחרון, שעות לפני הטיסה לאדיס, הצטרף לטיול נירן, גם כאן האחים נענו מיד וארגנו את הצטרפותו מעכשיו לעכשיו. שם החברה Arre Tours & travels, המשרד ממוקם באקסום, וואטסאפ 251961263661.
לאחר הנחיתה באדיס מיהרנו למוזיאון הלאומי, המציג ממצאים מהתקופות השונות בהיסטוריה העשירה של אתיופיה. החלק המעניין ביותר במוזיאון לדעתי המשוחדת הוא זה המוקדש לפרהיסטוריה. באתיופיה נמצאו כמה מן האתרים והממצאים הפרהיסטוריים החשובים ביותר, ביניהם השלד הכמעט מושלם של לוסי, אוסטרלופיתקית שהסתובבה זקופה על שתי רגליים במחוז אפאר של היום לפני 3.6 מיליון שנה וכנראה נמנית עם אימותינו, וגם אבני היד הראשונות, שמתוארכות ללפני כמעט 2 מיליון שנה והיוו מהפכה טכנולוגית. בערב אכלנו אינג'רה ראשונה מיני רבות בטיול, טעימה מאוד, במסעדה עם להקת נגנים ורקדנים.
למחרת טסנו ל Mekele, בירת מחוז תיגראי הצפוני, שם פגשנו את ארה ואת הג'יפ שייקח אותנו למדבר דנקיל. כביש טוב ויפה נופים הוריד אותנו מהרמה הגבוהה והנעימה (2200 מ' במקלה) אל מתחת לפני הים והחום המהביל של אגם Afdera המלוח, וממנו אל הקמפינג שלמרגלות הר הגעש המפורסם Arta-Ela. עד לפני מספר שנים ניתן היה לצפות מדופן ההר בלבה מבעבעת במכתש שמתחת, אבל כיום נותרה רק לבה כבויה ומוצקה, ומהפעילות נותר עשן בלבד. מתוך הרגל, וגם קצת תקווה שההר יתעורר לפתע ויחזור להציג לבה אדומה לוהטת, התיירים עדיין עולים בחשיכה אל דופן ההר (כחצי שעה בעלייה לא תלולה), אבל לדעתי זה מיותר. הקמפינג בסיסי מאוד, נטול שירותים, הלינה על מזרנים באוויר הפתוח.
עלינו שוב להר לקראת בוקר, על מנת לראות את הזריחה מלמעלה. העשן הרב החביא את השמש, אבל הפעם המאמץ השתלם, התצפיות מדופן ההר אל המכתש הענק שמתחת, ובמיוחד ההליכה בתוך המכתש עצמו על זרמי הלבה היבשים, מספקים מראות שלא מן העולם הזה. מסכת פה-אף פשוטה עזרה במקצת להתמודדות עם העשן הרב שהרוח העיפה מידי פעם לעברנו.
שעות הבוקר המוקדמות נעימות מאוד, אבל מזג האוויר מתחמם כאן במהירות והטמפרטורות מטפסות אל מעבר ל- 30 מעלות, וזה עוד בחורף, בקיץ הן מגיעות ל- 50 מעלות. את השעות החמות עשינו בג'יפ, בנסיעה ארוכה בדרך גרועה צפונה לעיירונת שכוחת האל Hamed Ela. הדרך נסללה על השוליים של אזור געשי, שניראה עוין לכל התיישבות אנושית. אבל מסתבר שחיים כאן בני שבט Afar, לפרנסתם הם מגדלים עיזים וגמלים שמוצאים איכשהו עשבים בינות לזרמי הלבה הקרושה.
ניצלנו את שעות אחר הצהריים הקרירות (יחסית...) לביקור בשני אתרים עם תופעות טבע יפות. באתר הראשון בריכה עם רמת מליחות שמתקרבת ל- 50% (יותר מים המלח שלנו), לועות שפולטים את המים המגיעים ממעמקים, ומשקעי מלח בתצורות שונות ומרהיבות. האתר השני הוא הר מלח, שהבליה המהירה עיצבה למעין מבוך עם מגדלים, נקיקים ומצוקים. שוטטנו שם זמן מה, ואת השקיעה ראינו ממשטח מלח עצום ולבן עם בריכה קטנה שניתן לשכשך בה.
למחרת יצאנו עוד בחשיכה בנסיעה לא ארוכה ל Dalol. הקרקע באתר מבעבעת מינרלים וחומצות, מה שיוצר בריכות, ארובות ומשטחים בשלל צורות וצבעים. אין מילים לתאר את מה שרואים כאן, והמצלמה עבדה שעות נוספות, עד שהחום המתגבר הניס אותנו אל הג'יפ. בדרך חזרה עצרנו קצרות בחוף אגם המלח הגדול. המלח שנכרה כאן הובל בעבר בשיירות גמלים פוטוגניות, אבל כיום מובל במשאיות. המדריך מספר ששיירות גמלים עדיין מגיעות מידי פעם לאזור מאריתראה לצרכי מסחר.
בהמשך היום עשינו את דרכנו הארוכה בחזרה למקלה הקרירה והנעימה, בכביש סביר ויפה נופים. מקלה היא עיר בדיכאון, כמו גם מחוז תיגראי כולו, בשל מלחמת האזרחים שהשתוללה באזור במשך כשנתיים. המלחמה אמנם הסתיימה בסוף 2022 בהסכם כניעה של הכוחות התיגראיים לממשלה האתיופית, אבל מיליוני פליטים עדיין לא חזרו לבתיהם, והמחוז סובל ממחסור כרוני, כנראה מכוון, במוצרים בסיסיים ובכסף מזומן.
את שלושת הימים הבאים הקדשנו לכנסיות העתיקות שתלויות במרומי הרי המשאר תלולי המצוקים שאופייניים לאזור שבין מקלה לאקסום. באזור, שנקרא Geralta, כמה עשרות כנסיות כאלה.. תחילה ביקרנו בכנסיית Abraha Atsbena, שהוקמה במאה הרביעית בידי זוג אחים שקשורים על פי המסורת להתנצרות ממלכת אקסום בשנת 332 לספירה, אחרי ארמניה אבל לפני האימפריה הרומית. כיום כ- 60% מאוכלוסיית אתיופיה הם נוצרים, רובם משתייכים לכנסיה האורתודוקסית האתיופית, ממשיכת דרכם של האחים.
ליד הכנסיה התקיימה אסיפה של מכובדי הכפר לבושים כולם בלבן חגיגי, שבה נידונו עניינים דתיים וגם ארציים כגון מקורות מימון לשיפוץ הכנסיה. בסמוך ראינו התקהלות של אנשים ופרות מתחת לעץ ענקי. הפרות נקשרו בזו אחר זו, ואחד האנשים דחף את ידו עמוק לגרונן. התברר שהאיש הוא מומחה המחפש אחר קוצים שנתקעו בלוע ומפריעים לפרות.
לכנסיה הבאה, Debre Tsion Abune Abreham Church, עלינו בשביל רגלי תלול אבל קצר עם נופים יפים של המישורים המעובדים שמתחת להר. קירות הכנסיה החצובה בסלע מכוסים בציורי קדושים צבעוניים מלפני כ- 600 שנה. הנזיר ששוהה בכנסיה פתח לכבודנו מעין מניפה מצוירת עתיקה ששמע קדושתה יצא למרחוק ומושכת למקום עולי רגל.
את אחר הצהריים והלילה עשינו בלודג' Geralta המפואר (ויקר) במונחים אתיופיים, נהנינו מחדרים מפנקים יחסית ומנופי שקיעה יפים. למחרת בבוקר העפלנו לכנסיית Abuna Yamata, המפורסמת והמתוירת ביותר באזור. הכנסיה הקטנה נחצבה בדופן של צוק אנכי אימתני, והטיפוס אליה כולל מקטע אנכי שנחצבו בו שקערוריות ונקודות אחיזה לרגליים ולידיים, חוויה מפוקפקת מעט. כמה תורנים מהכפר הסמוך מכוונים ועוזרים, ואף מציעים חבל ורתמה למעוניינים, תמורת תשלום צנוע. נותר עוד לעבור מדף סלע צר על פי תהום כדי להגיע לפתח הכנסיה, שם מחכה נזיר לבוש לבן ונושא צלב גדול למבקרים הרבים, תיירים ועולי רגל מקומיים. הכנסיה הוקמה במאה השישית, וציורי הקיר היפים והשמורים היטב המעטרים את הקירות ואת הכיפה הם מהמאה החמש עשרה. על הכיפה מצוירים תשעת הקדושים, שאחד מהם נתן את שמו לכנסיה.
אחרי מנוחת צהריים קצרה אך נדרשת עלינו בשביל נהדר לכנסיית Mariam Korkor. השביל עולה תחילה בתלילות בסדק נהדר שנוצר על ידי דייק שהתבלה, ובהמשך מתמרן בין הצוקים האנכיים ועולה לכנסיה אחרי שהתגבר על הפרש גבהים של למעלה מ- 300 מ'. צפינו בשקיעה יפה מעל הצוקים של אבונה ימאטה, והגענו עם דמדומים לקמפינג שהוכן לכבודנו על משטח רחב עם נופים פנורמיים בסמוך לכנסיה. חיכו לנו שלושה אוהלים עם מזרנים נוחים ושקי שינה חמים (בגובה 2400 מ' הלילות קרירים למדי), ושולחן ערוך לארוחת הערב, שאותה אכלנו כבר לאור אינספור הכוכבים שנצצו בשמיים. איזה כיף. נרדמנו לצלילי מוסיקה קצבית שליוותה חתונה שנערכה במישור שמתחת ונדמה רק בבוקר.
בבוקר ביקרנו תחילה בכנסיית Daniel Korkor, יחד עם כמה עולות רגל מבוגרות. כמיטב המסורת האזורית הכנסיה נחצבה במרומי הצוק האנכי. אחר כך ביקרנו בכנסיית מריאם קורקור, עם אולם חצוב גדול, עמודי תמך וציורי קיר מהמאה ה- 13. אחרי ארוחת בוקר דשנה עשינו דרכנו חזרה לרכב, ונסענו לאקסום, הבירה הקדומה והנוצרית של אתיופיה. ממלכת אקסום עלתה לגדולה כבר במאה הראשונה לפני הספירה, בשיאה שלטה בנוסף לצפון אתיופיה ואריתראה גם בצפון סודן, תימן וחלקים מערב הסעודית. שפת הממלכה היתה געז, שפה שמית שנמצאת בשימוש עד היום בכתבי הקודש האתיופיים. בתחילת המאה הרביעית התנצר המלך והממלכה הפכה לנוצרית. סופה של הממלכה הגיע במאה העשירית, כאשר על פי המסופר (אבל לא מוסכם במחקר) ניגפה בפני יהודית מלכת ביתא ישראל, שהרסה את אקסום ושנואה באתיופיה הנוצרית עד היום.
לפנות ערב עוד הספקנו לבקר בחלק מהעתיקות המקיפות את אקסום - שדה עם מצבות ענק שאחת מהן מיוחסת ליהודית, ארמון Dungur הסמוך שאמנם מיוחס למלכת שבא הזכורה לטוב מסיפורי שלמה המלך אבל כנראה נבנה בתקופה מאוחרת בהרבה, וארמון Kaleb שנותרו ממנו שני קברים תת קרקעיים בנויים באבנים מסותתות ענקיות. למחרת התעוררנו מוקדם מאוד והצטרפנו להמונים לבושים לבן שהקיפו את כנסיית ארון הברית נושאים נרות דולקים, מראה יפה ביותר וגם נעים לאוזן שכן הצועדים המהמו תפילות. האתיופים מאמינים שארון הברית מבית המקדש בירושלים שמור במרתפי הכנסיה, מידי פעם העתקים של הארון (אף פעם לא הארון עצמו) מוצאים לתהלוכות מסביב לכנסיה.
אחרי מנוחה קצרה במלון וארוחת בוקר נהדרת של משחת פול עם יוגורט ובצל קצוץ יצאנו לתור את שווקי העיר, שביום שבת הומים במיוחד. התחלנו בשוק הסלים האינטימי שבו נמכרים כלים מיוחדים לאינג'רה קלועים מסנסני דקלים כמו גם כלים נוספים ומזכרות. המשכנו לשוק החיות, שם נמכרים עיזים, כבשים, חמורים, פרות ושוורים. האחרונים גם נבחנו ביכולתם לחרוש בצמד בשדה סמוך. קינחנו ב"שוק הנשים" שם נמכר כמעט כל מוצר אפשרי.
בצהריים התארחנו לאינג'רה בביתו של ארה המדריך שלנו. פגשנו את אשתו ובתו בת שבעת החודשים, וצפינו בוידאו מחתונתם. בסרטון כולם נראו שמחים אבל ארה סיפר ששתי המשפחות התנגדו לחתונה, משפחת החתן משום שהכלה היא פליטה מאזור כפרי מרוחק של תיגראי, ומשפחת הכלה בגלל השיער הארוך של החתן ואופיו המרדני.
אחר הצהריים ביקרנו בגולת הכותרת של עתיקות אקסום - בית הקברות מהתקופה הקדם נוצרית, עם אובליסקים מונוליתיים מעוטרים בגובה עשרות מטרים וקברים תת קרקעיים מפוארים. אחד האובליסקים "טייל" לרומא בתקופת הכיבוש האיטלקי הקצרה (1935-1941) והוחזר לאתיופיה בתחילת שנות ה- 2000.
למחרת יצאנו מוקדם, ונסענו בדרך יפה ביותר ל Debark, עיירת המוצא לטרק בהרי הסימיאן Simien המפורסמים. עזבנו את מחוז תיגראי ונכנסנו למחוז אמהרה, לא לפני שהחלפנו רכב ונהג. באחד העיקולים בדרך ההררית עצרו אותנו שני אנשים חמושים, הסתבר שהם לוחמי גרילה של FANO, ארגון שחותר לעצמאות של מחוז אמהרה, ומממנים את פעילותם על ידי גביית מס מהעוברים בדרך. אותנו, תיירים פריבילגיים, פטרו בחיוך.
בדבארק פגשנו את המדריך ואת השף שילוו אותנו בטרק, התארגנו במהירות, ואחר הצהריים כבר התחלנו לצעוד לאורך המצוק האדיר שילווה אותנו בארבעת ימי הטרק. בכל לילה הוקמו לכבודנו אוהלים, הודלקה מדורה, השף הכין ארוחות מצוינות, פינוק של ממש. המדריך המצטיין Belay הסביר על הגיאולוגיה, הצמחים, החיות והאנשים שפגשנו בפארק. הוא נולד באחד הכפרים הנידחים שבפארק, בגובה של כמעט 4000 מ'. כילד לא הצטיין במלאכות הבית והכפר: איבד עיזים כשהלך עם העדר למרעה, חמור נפל אל מותו יחד עם יבול השעורה בשיירה שהוביל, וכדומה. לכן אימו דחפה אותו ללימודים, מורת הכפר זיהתה את רצונו ללמוד ולהצטיין, והוא נשלח לפנימיה בדבארק ואחר כך לאוניברסיטה, היחיד מכפרו.
פגשנו לא מעט חיות בפארק, ביניהן משפחה של זאבים חבשיים אנדמיים לאתיופיה שמנתה זכר, שתי נקבות ושני ילדים, נותרו מהם רק כ- 600 פרטים, והם ניזונים בעיקר מעכברים; שני מינים של אנטילופות; יעלים אתיופיות שאנדמיות להרי הסימיאן וגם מהן נותרו רק כ- 500 פרטים; ציפורים רבות; וגולת הכותרת - קופי גלאדה שאנדמיים לאזורים הגבוהים של אתיופיה, חיים במשפחות ולעיתים בלהקות גדולות ואוכלים זרעים, שורשים ועשבים. באחד הימים פגשנו בחבורה של כמה עשרות קופים וצפינו בהם מקרוב במשך כשעה, בעיקר אוכלים, אבל גם פולים כינים זה לזה, רבים, מאוננים ונהנים משמש אחר הצהריים הנעימה. השומר שליווה אותנו אפילו פגש לאופרד באחד הבקרים אבל לא הספקנו לראותו. החלקים הגבוהים בפארק שמעל קו העצים מכוסים בלובליות ענק מרשימות, חלקן עם עמודי פריחה גבוהים.
ביום הרביעי והאחרון של הטרק התעוררנו במחנה Chenek לבוקר קר במיוחד, עם כפור שכיסה את האוהלים והעשבים, והעפלנו לפסגת Bwahit, שבגובה 4430 מ' היא אחת הגבוהות באתיופיה. בדרך פגשנו מספר יעלים, ומשפחה חביבה של קופי גלאדה. מהפסגה נשקפים נופים נרחבים בכל הכיוונים. התגברנו על תלאות הטרק בבית מלון מפנק במיוחד בשם Limalimo lodge, על שפת המצוק לא רחוק מדבארק. חדר יפה, נופים נפלאים, שביל הליכה נחמד, אלכוהול חופשי, ארוחת ערב מפנקת, קינוח הולם לטרק.
מדבארק נסענו לגונדר, בדרך עצרנו ב Wolleka, כפר שהיווה מרכז לקהילת ביתא ישראל טרם עלייתם ארצה, הראו לנו שם בניין שבו שכן בית כנסת. בגונדר ביקרנו ב Fasil Ghebbi, מתחם מוקף חומה עם ארמונות מבוצרים מרשימים מתקופת הזוהר של גונדר במאה ה- 17, אז היתה בירת הקיסרות האתיופית. משם נסענו לעוד אתר קיסרי - Fasilides' Bath, בריכה גדולה שכיום יבשה רוב ימות השנה, אבל מתמלאת במים לכבוד חגיגות הטימקאט שנערכות במקום בינואר. חתמנו את הסיור בגונדר בכנסיית דברה ברהן סלאסי מהמאה ה- 17, המפורסמת בציורי הקיר והתקרה הנפלאים שבה.
למחרת הזדכינו על הפרק הצפוני של הטיול, וטסנו מגונדר לארבמינצ' דרך אדיס. הדרום-מערב הרחוק של אתיופיה, בואכה גבולות קניה ודרום סודאן, שנהר האומו חותר בו את דרכו לימת טורקאנה, הוא מקום מושבם של כחמישה עשר שבטים. רובם ככולם של השבטים מגדלים בקר וצאן למחייתם, אבל הם נבדלים בשפתם ובמנהגיהם. בשדה התעופה פגש אותנו סולומון, הנהג המצטיין שיסיע אותנו בדרכי הדרום הרעועות.
אחר הצהריים יצאנו לביקור בשבט Dorze. כפרי השבט שוכנים באזור הררי יפה שפסגותיו מתנשאות אל מעל ל- 3000 מ', כך שמזג האוויר נעים. הבתים המסורתיים הם עגולים, דומים קצת לראש של פיל, עשויים ממחצלות קלועות מבמבוק, שעליהן יריעות אטומות לגשם מעלי בננה. אבל כיום עברו לבניה בבוץ וגגות פח, שזולה יותר.
בתחילה קיבלנו הצגה לתיירים, עם הדגמה מעניינת של טוויית חוטים מכותנה גולמית, הכנת פיתות מעמילן המופק מגזע של שיחים דמויי בננה שלא נותנים פירות, שזירת חוטים מסיבי השיח, שתיית ליקר שמופק מאותו שיח בחברת ראש הכפר, צפיה בלהקת נשים בתלבושות מסורתיות ששרו ורקדו לכבודנו, וכמובן מבחר מזכרות למכירה. בהמשך הסתובבנו קצת בכפר בחברת מדריך מקומי שהסביר על אורח החיים, מנהגי הנישואין וכדומה. הצצנו לאולם עם כמה אנשים שארגו בדים צבעוניים על נולים ידניים משוכללים, מסתבר שהשבט מפורסם בזכות האריגים האלה שנמכרים היטב ברחבי אתיופיה.
הקדשנו יום נינוח לטבע שסביב ארבמינצ'. בבוקר יצאנו לשייט על אגם Chamo, ראינו דייגים, הרבה ציפורים וגם תנין אחד שנמנם בשמש ומדי פעם פקח עין והביט בנו באדישות. בצהריים הסתובבנו בשוק הצבעוני של העיר.
אחר הצהרים שוטטנו ביער הטרופי היפהפה בשמורת 40 המעיינות שצמודה לעיר ונתנה לה את שמה. השיטוט הסתיים בבריכת מים ובמפגש נחמד עם צעירי הסביבה שבאו לבילוי רטוב של סוף שבוע. בערב הגיע מאדיס סלומון אחיו של ארה כדי להדריך אותנו בשארית הטיול.
למחרת ציפתה לנו נסיעה ארוכה של כ- 6 שעות נטו בכבישים גרועים ל Turmi, לא רחוק מגבול קניה. בדרך ביקרנו בכפר יפהפה של שבט Konso, שידוע בהתמחותו בחקלאות טרסות שנבנות בצפיפות במדרונות הגבעות. הכפר מוקף בשלוש חומות אבן מסיביות, הבתים עגולים כאשר חלקם התחתון בנוי מגבעולים צפופים, ואילו הגג החרוטי בנוי משלד של ענפים הנשען על עמוד מרכזי, שעליהם מונחות אגודות של עשב צפוף. בראש החרוט מונח כד עשוי חרס. הכפר מונהג על ידי מועצה המונה תשעה חברים בגילאי 41-48, גיל המהווה את השלב השישי בחיים המחולקים לפרקים של 8 שנים. בהתאם, המועצה מוחלפת בבחירות מידי 8 שנים. שיטה דמוקרטית מסורתית זו מכונה Gadaa ומקורה בשבטי האורומו. בכפר עצי מורינגה רבים שעליהם העגולים מהווים מרכיב מרכזי במטבח הקונסואי.
בהמשך הדרך, כבר בנחלת שבט Banna, ראינו התקהלות גדולה בצד הדרך, גברים ונשים היו עסוקים במילוי ג'ריקנים צהובים במים, הסתבר שכאן נמצאת הבאר האזורית. בהמשך כמה מנערי השבט הדגימו לנו הליכה על מוטות ארוכים, המדריך טען שאופן ההליכה הזה נועד להימנעות מנחשים ושאר צרות, אבל סביר יותר שמדובר בהצגה - מוצלחת - לתיירים.
השבט השלישי שפגשנו ביום הארוך הזה הוא ה Mursi, שנחשב לשבט העשיר ביותר בדרום אבל גם הלוחמני ביותר. כפרי המורסי היו אסורים לכניסת תיירים בעת ביקורנו בשל סכסוך בין חמולות, למעשה פגשנו משפחה מורחבת של פליטים מאחד הכפרים. נשות השבט מפורסמות בדיסקות החרס הענקיות שהן שמות בשפתן התחתונה ובתנוכי האוזניים. השפה התחתונה והתנוכים מחוררים כבר מגיל צעיר, והחורים מורחבים עם הזמן על ידי שימוש בדיסקות יותר ויותר גדולות. אם לא די בכך, הזרועות והכתפיים של הנשים וגם של הגברים מצולקות בדגמים גיאומטריים שונים.
הגענו לטורמי עייפים, וגם שנת הלילה לא היתה משובחת בגלל מוסיקה רועשת וסופת רעמים קולנית. מסתבר שבנוסף לעונה הרטובה הראשית של אתיופיה, בחודשים יוני-ספטמבר, בדרום יש עונה רטובה נוספת, משנית, סביב מרץ. בבוקר נסענו לביקור בשבט Dasanech, שחיים לחוף נהר האומו קרוב מאוד לשיפכו לאגם טורקנה, מרחק קצר ממשולש הגבולות אתיופיה-קניה-דרום סודן. חצינו את הנהר הרחב בסירות עשויות מגזע עץ מרוקן, יפות מאוד אבל היה נדמה שעומדות להתהפך בכל רגע, והלכנו קצרות לכפר. הבתים הקטנים עגולים ובנויים משלד של ענפים שעליו אגודות עשב ומשטחי פח, ראינו גם חבורת אנשים מקימים שלושה בתים. ניראה שאנשי השבט, המתפרנסים מגידול פרות וקצת חקלאות ודיג בנהר, עניים מאוד, המשפחות מרובות ילדים, עם 7-8 ילדים למשפחה. נשות הכפר הדגימו לנו ריקוד.
בדרכנו חזרה מהכפר לגשר שעל האומו הג'יפ נתקע בבוץ. הלכנו קצרות עם המדריך המקומי לעיירה הסמוכה, Omorate, כדי להזעיק חילוץ. עד לחילוץ שתינו בונה ואכלנו אינג'רה עם מורה מקומי דובר אנגלית שסיפר לנו קצת על החיים במקום שכוח האל הזה. הוא מסביבת אדיס, אבל לא מצא שם עבודה, ועובד כאן בהוראה עם אנשי השבט. בצהריים חזרנו לטורמי ושוטטנו קצת בשוק הצבעוני של העיירה, שם פגשנו אנשים משבט Hamer בתסרוקות ולבוש מסורתיים, וקנינו כמה מזכרות, שבשוק הזה ניראו אותנטיות ואיכותיות יותר מהרגיל.
אחר הצהריים יצאנו לטרק רגלי בין כפרי שבט האמר, לאחר שנכנסנו עם הג'יפ מזרחה מ Dimeka לאזור של גבעות וסוואנת שיטים יפה. ההאמר הם שבט של מגדלי בקר וצאן וקצת חקלאות, עשירים יחסית, שעדיין שומרים על אורח החיים, הלבוש והתסרוקות המסורתיים. הם חיים במתחמים קטנים עם בית אחד עד שלושה שפזורים בשטח, הבתים עגולים עם גג חרוטי, בנויים מענפים ומכוסים בשכבה עבה של קש. החיים מתנהלים בקומה הראשונה ובחצר המוקפת גדר על מנת להגן על חיות המשק בלילות. הקומה השניה משמשת לאחסון, וגם למגורי הכלה בשנה שלאחר נישואיה. בתקופה הזו נאסר עליה לצאת מהבית וגם אסור לה להיפגש עם בעלה, כדי לוודא שחלילה לא הרתה מגבר זר לפני החתונה. את הלילה עשינו באוהלים בחצר של אחד הבתים.
למחרת המשכנו לשוטט בין הכפרונים ועלינו לרכס גבוה עם נופים יפים. הוזמנו להיכנס לאחד הבתים בשעת ארוחת הצהריים. בפנים ישבו בצפיפות כעשרה אנשים, גברים, נשים וטף, והעבירו ביניהם ובינינו כלים עשויים מדלעת עם אלכוהול מקומי וגרגירי תירס וסורגום מותססים. בהמשך הצצנו לבית ספר כפרי קטן, הפרענו לשיעור שנתנה מורה צעירה לארבעה תלמידים חרוצים בכיתה א' בצילו של עץ שיטה, על הלוח הקטן היו כתובות האותיות הראשונות באנגלית.
בנתיים נודע לנו שהתמזל מזלנו ושטקס ההתבגרות המפורסם של שבט ההאמר עומד להתקיים אחר הצהריים, אבל לא היה ברור איפה. בעקבות מידע שקיבלו המדריכים חברנו לג'יפ וחזרנו לסביבת דימקה, רק כדי לגלות שהטקס עומד להיערך סמוך לבית הספר הכפרי. אז נסענו שוב בדרך המשובשת לבית הספר. משם הלכנו ברגל כשעה, עוקבים אחרי אישה שתקעה בחצוצרה ושרה פסוקים בשפה המקומית - לדברי המדריך תיארה ופיארה את תולדות המשפחה שבנה עומד להתבגר, ואחרי מספר גברים ונערים משוחים בחמאה ונושאים זרדים שתפקידם יתבהר בהמשך.
באתר הטקס כבר נאסף המון רב. המדריך ביקש וקיבל עבורנו אישור מראשי המשפחה לצפות בטקס. קבוצת נשים ונערות, חלקן עם פעמונים מדנדנים סביב שוקיהן, רקדו במעגל לקול הפעמונים ותרועות חצוצרה. פעילות מוזרה יותר התקיימה במעגלים קטנים: נערות ניגשו אל בחורים, הגישו להם זרד והתחננו שיצליפו בהן, מה שהסביר צלקות שניראו על גבן של הנערות, שלהן התווספו כעת פצעים טריים. המדריך הסביר לנו שככל שנערה צוברת יותר צלקות היא "נחשבת" יותר בשוק החתונות. הבחורים לא נראו ששים להלקות, אבל בדרך כלל נענו להפצרות.
בפינה אחרת נערכו הכנות נוספות: פניהם של שני נערים נצבעו בדגמים גיאומטריים צבעוניים, הוסבר לנו שהנערים מועמדים לטקסי ההתבגרות הבאים. במקביל, הנער המתבגר שבמוקד הטקס הופשט מבגדיו והושקה בטקסיות באלכוהול לחיזוק רוחו לקראת המשימה העומדת בפניו. מעט אחר כך המוקד עבר למעגל של גברים, מידי פעם חלקם קיפצו לתוך המעגל, ושורה של נשים פיזזה לקראתם.
עם השקיעה הטקס הגיע לשיאו. קבוצה של כעשרה שוורים הובלה בריקודים אל הרחבה, השוורים הוצבו בטור סמוכים זה לזה ראש אל ראש וזנב אל זנב, כאשר אנשים אוחזים בזנבם מצד אחד ובקרניהם מן הצד השני. בשני קצוות הטור הוצבו עגלים צעירים ונמוכים. הנער המתבגר התכונן למשימה לקול החצוצרות, הפעמונים וקריאות העידוד מהקהל, רץ לעבר טור השוורים, קיפץ על גב העגל הנמוך ועל גבות השוורים הבאים עד שהגיע לסופו. כך רץ מספר פעמים על גבות השוורים הלוך וחזור מבלי למעוד לקול תרועת חצוצרות וצהלות הקהל, ובזאת הצטרף רשמית לעולם הגברים. וואו. הטקס היה מרשים מאוד, אותנטי לחלוטין ונטול תיירים (בנוסף אלינו הגיע רק תייר אחד נוסף), וגם פוטוגני מאוד. חזרנו בחשכה לאור פנסים לבית הספר ולג'יפ שחיכה לנו בסמוך אליו והסיע אותנו אל הקמפינג, עייפים אבל גם מאוד מרוצים. גם הפעם ישנו באוהלים בחצר של משפחה משבט ההאמר.
למחרת ביקרנו שני שבטים נוספים, החיים סמוך לנהר האומו קרוב לגבול סודן הדרומית: Niangatom, ו Karo. נשות השבט הראשון מפורסמות במחרוזות הצבעוניות המסיביות שהן עונדות סביב צווארן. שבט הקארו, שמרוכז בשלושה כפרים צמודים לנהר ומונה רק כמה אלפי אנשים, ידוע בציורי הגוף, אבל קיבלנו רושם שמדובר בהצגה לתיירים. הפגנו את החום בשחיה באגם קטן סמוך לכפר (הנהר שורץ תנינים).
חזרנו ללילה אחרון בטורמי, גשם חזק ירד בדרך, והסתבר שדרכנו למלון נחסמה בשל שטפון. חיכינו לירידת המים כמובן בשתיית בונה באחד מבתי הקפה, הבילוי האתיופי האולטימטיבי שבנתיים התמכרנו אליו. בבוקר יצאנו לדרך הארוכה חזרה לארבמינצ'. הפעם חזרנו בדרך דרומית יותר, במקביל לגבול קניה. הדרך חצתה רכס גבעות יפה וירדה בדרמטיות אל עמק הבקע השטוח. כאן ביקרנו את השבט האחרון להפעם, Erbore, שמכסים את בתיהם בקנים מהנהר הסמוך. חצינו שוב את הגבעות היפות מכוסות הטרסות מקום מושבו של שבט קונסו, ולעת ערב הגענו לארבמינצ'.
למחרת נירן עזב בטיסה לאדיס ולישראל, ואנחנו המשכנו בג'יפ צפונה ל Awesa. נזקקנו לדלק, אבל בתחנות הבודדות שהיו פתוחות היו תורי ענק, התברר שאתיופיה בכלל והדרום בפרט סובלים ממחסור אקוטי בדלק, נאלצנו לתדלק בשוק השחור. אווסה התגלתה כעיר יפה ונעימה על גדות אגם. אחר הצהריים, כשהתפוגג החום, יצאנו לשיטוט בטיילת ההומה לחוף האגם, ולשייט, שמטרתו העיקרית היתה צפיה בהיפופוטמים, שלא איכזבו. בבוקר ביקרנו בשוק הדגים של העיר, דייגים חזרו מהאגם עם שללם, בסירות קטנות נטולות מנוע, ומכרו את הדגים לסוחרים. ציפורים גדולות חגגו על שאריות הדגים, וממה שנותר הכינו במסעדות השוק מרק דגים סמיך, שנאכל עם פיתות הנאפות במקום.
תוך כדי השיטוט בשוק הדגים ובגן הנעים הסמוך עם קופי קולובוס יפים, התברר לנו שישראל וארה"ב החלו לתקוף באיראן, והבנו שהטיסה חזרה לישראל המתוכננת למחר כבר לא תתקיים. בנתיים המשכנו בתכנית, נסענו צפונה, וירדנו מהכביש הראשי לדרך עפר המוליכה לאגם Shala. ירדנו מהג'יפ להליכה קצרה ברגל בשמורה קטנה, ראינו חזירי בר, אנטילופות קודו יפות קרניים, וכמה בנות יענה ענקיות, כולל צמד חמד של זכר ונקבה, האחרונה בשחור לבן מפואר.
הגענו לחוף האגם המלוח ונטול הדגים, בסמוך לשפך של נחל חם שבקע מכמה בריכות מבעבעות. המשכנו לאגם Abijata שם ראינו פלמינגו וגם סירות קטנות בנויות מבקבוקי פלסטיק ריקים עטופים בקנים. לסיום סדרת האגמים הגענו למלון יפה לחוף אגם Langano.
חיפשנו איך להיחלץ מאתיופיה, והחלטנו לטוס לכמה ימים לקהיר, ולהמשיך ממנה לשארם ולארץ. מצאנו טיסה מתאימה יום לאחר הטיסה המתוכננת שהתבטלה, כך שנוסף לנו יום באדיס. בדרך מלנגאנו לאדיס עצרנו בשני אתרים ארכיאולוגיים. בראשון - Tiya - ראינו מצבות מסתוריות שהוצבו על קברים של אנשים חשובים מהמאה ה- 12, כולל גם אישה אחת. האתר השני - Melka Kunture, סמוך לנהר Awash, הוא אחד מהאתרים הפרהיסטוריים החשובים ביותר, נמצאו בו שרידי עצמות של הומו ארקטוס, ושכבות המכילות אבני יד המתוארכות לכמעט 2 מיליון שנה לפני זמננו, המייצגות מהפכה טכנולוגית מהחשובות בתולדות אבותינו הפרהיסטוריים. באתר מוזיאון קטן המציג כמה מהממצאים שנחפרו באתר, כולל אבני יד מדהימות עשויות מאובסידיאן (זכוכית געשית), וגם שכבה ארכיאולוגית מלפני כ- 800,000 שנה שנחשפה בחפירה והושארה כמות שהיא, שניתן לראות בה עצמות של חיות שונות כמו גם אבני יד.
מכאן קצרה הדרך לאדיס. התברר שלמחרת נחגג יום Adwa, לזכר הניצחון של האתיופים בראשות הקיסר מנליק על האיטלקים ב- 1872. בכך נמנע כיבוש אתיופיה והיא למעשה המדינה היחידה באפריקה שלא היתה בשליטת האירופאים, למעט מספר שנות כיבוש איטלקי במלחמת העולם השניה. הטקס המרכזי לא היה פתוח לציבור, במקום זה זרמנו עם ההמונים לכנסיית St George, שם נערכה מיסה המונית וצפופה ביותר לכבוד החג. משם הלכנו לארמון הישן של הקיסר היילה סילאסי, ששלט באתיופיה עד 1974 שאז הופל בהפיכה צבאית. ביקרתי בארמון הזה כילד בראשית שנות ה- 70, כשהיילה סילאסי עדיין גר בו וליטפנו אריות אמיתיים בכניסה, סוג של סגירת מעגל.
בלילה התייצבנו לטיסה, רק כדי לגלות שיובל לא יכול לנחות בקהיר ללא פנקס חיסונים עם הוכחה לחיסון קדחת צהובה שלא היה ברשותו (צילום בטלפון לא הספיק). אז ויתרנו על השהיה בקהיר, עלינו על טיסת המשך מקהיר לעקבה וחצינו את הגבול לאילת. תם ונשלם לאחר שלושה וחצי שבועות. תודה ליובל ולנירן השותפים, לאחים סלומון וארה המארגנים והמדריכים המעולים שמומלץ בחום להיעזר בשירותיהם, לסלומון הנהג הסבלן, לאופות האינג'רה ולקולות הבונה.
