קואלה לומפור, מלזיה

להיות פולני, זו אמנם עסקת חבילה, הכוללת אמא פולניה, דודה פולניה ועונשים נוספים, אבל בגישה חיובית ניתן לגלות בה גם יתרונות.
מייד כשתלמה סיפרה לי, שהבטיחה לנכדה נמרוד, כמתנת בר מצווה, ביקור בן שבועיים אצל דודתו ודודניו אשר בניו יורק, התחלתי לחשוב על האופציות לבילוי שבועיים לבדי במקום שאליו תלמה, בישראליותה הדרכונית הגמורה אינה יכולה להגיע.
 הסבירה והבטוחה (?) נראתה לי מלזיה (ואם כבר מלזיה, מדוע להחמיץ את סולטנות ברוניי?).

סופו של דבר, ובעצם רק תחילתו, מצאנו עצמנו במטוס לאיסטנבול, שם חיכה לנו המטוס לבנגקוק. השתהינו שם 7 שעות, שהספיקו בהחלט לגיחה קצרה העירה, לארוחת צהרים תאית מעולה ולביקור במקדשנו הקבוע – מקדש ארוואן.

גילינו גם מקדש סיני יפהפה, שלא הכרנוהו בביקורים קודמיםן, אך החום והלחות הבריחו אותנו, מקץ כשעתיים, למיזוג האוויר של נמל התעופה, משם המראנו לקואלה לומפור, בירתה של ממלכת מלזיה (ליתר דיוק - בירה משותפת עם פוטראג׳איה, העיר החדשה), שתכונה מעתה קואלה (לא לכבוד הדובון האוסטרלי, אלא רק למען הקיצור).
לשון הרבים דלעיל, איננה מטעמי כבודי, אלא מפאת כבודם של הפרפרים, אשר רחשו בבטני. מקור הפרפרים בעובדה המצערת שלישראלים אין, בשום פנים ואופן, כניסה למלזיה (אפילו לא לטיסת המשך). ליתר דיוק, האיסור אינו על ישראלים, אלא על מציגי דרכון ישראלי. לבעלי דרכונים פולניים, כמוני, לא צריכה להיות כל בעיית כניסה ואפילו אין צורך באשרה. השאלה הייתה, כמו לגבי הכלב הנובח: האם גם המלזים יודעים זאת?
 התרחיש האופטימי היה שהמלזים, כמשוכנעים שיורם גלין הוא שם פולני מובהק ושתל-אביב (שדרכוני מעיד על היותה מקום הנפקתו) היא בירת שלזיה העילית, יקבלו את פני כיאה לצאצאם של האבירים הפולניים הנודעים ממשפחת גלין עתיקת היומין. בדיעבד, לאחר שנהג מונית "ידע", שבפולין מדברים גרמנית, אינני משוכנע שתרחיש זה הזוי לחלוטין.

האופציה הפחות נעימה, שעלתה במוחי הייתה, שיפקפקו בפולניותי (אילו רק הכירו את אמי...) ויבקשו ממני, במידה זו או אחרת של אדיבות, לסוב על עקבי ולשוב בנגקוקה. לא נעים, גם בגלל העבודה הרבה שהשקעתי בתכנון הטיול וגם בגלל הממון הרב לא פחות שיירד לטמיון, אבל ההכרח לבלות שבועיים בתאילנד אינו מן האיומים החמורים.

אולי אני קצת(?) פרנואיד (אם כי גם לפרנואידים יש לפעמים אויבים), אבל אני חייב להודות שבמהלך הימים עלו במוחי גם תסריטים סימפטיים הרבה פחות, כמו חדרנית שמגלה בין מטלטלי סימנים לישראליותי ויש לה בן דוד באל-קאעידה, שימתין לי עם סכינו ביציאתי מהמלון; או שאחיה הוא בכיר בסניף דאע״ש המקומי ובעזרתה הוא ישתול במזוודתי שקית סמים ובכך יגרום לתלייתי הפומבית (מצב שנראה לי ממש מביך). אגב דאע"ש, בסיורי בקואלה גיליתי לפתע שלט גדול

ורק כשהתקרבתי גיליתי שאלה ראשי התיבות של מכון ללימודים אסטרטגיים ובינלאומיים.

כדי לצמצם עד למזער הסתברותם של סיכונים אלה ודומיהם רכשתי בעת ביקורי בקולומביה קרם גילוח, משחת שיניים וכיו״ב חפצים, שבהירכשם בארץ נושאים הם כיתוב עברי (אם כי סביר שהחדרנית המלזית המצויה אינה מבחינה בין אותיות עבריות לבין בורמזיות או אמהריות ולעניין האותיות עוד אשוב) ולא נטלתי עמי דבר, הנושא כיתוב עברי, זולת האי-פד, הטלפון הנייד והדרכון הישראלי, שעל-פי דין אני חייב להשתמש בו בצאתי מהארץ. במהלך כל טיולי שכנו מוצגים מפלילים אלה בסייפים אשר בחדרי מלונותיי.
 משום חששות אלה הגבלתי את עצמי ואת טיולי לערים בלבד, בהן יכולתי לטייל לבדי, וויתרתי כליל, בכאב לב רב, על מלזיה הכפרית והאתנית: שבטים שסביהם עסקו בצייד גולגולות ובאירועים חגיגיים הכינו כבד אדם בקארי, על הריה, חופיה וג'ונגליה על עולם החי העשיר שבהם. לכל אלה אפשר להגיע רק בטיול מקומי קבוצתי, שאינו מתאים לבעלי ״קשיי זהות לאומית״ כמוני, בגלל החשש של פליטת פה העלולה לחשוף את זהותי הישראלית. גם על אפשרות של שכירת מכונית נאלצתי לוותר מראש, כיוון שלהבדיל מדרכון, אין לי רישיון נהיגה זר.

בחירה מאולצת זו מחייבת "הערת אזהרה" לגבי תובנותיי והתרשמויותיי. כל אלה מבוססות על סיור, יסודי למדי, בשתי ערים בלבד – קואלה וג'ורג'טאון, ולכן אינן בהכרח נכונות, אם בכלל, ביחס לחלקיה האחרים של מלזיה.
 למען הדיוק, הייתי גם בכפר. יש אחד כזה במרחק של תחנת תחתית אחת מהצנטרום של המרכז (או להיפך). זהו כפר השמור למלאיים טהורי גזע וממילא הוא מוסלמי נטו. כאשר הבחנתי בכך שאני הנוסע היחיד שיורד בתחנת קמפונג בארו, התעורר אצלי ספק קל, אם ההחלטה לבקר כאן הצטיינה בתבונתה, אבל כבר היה מאוחר מדי להתחרט. קשיי החניה בכפר מעוררים אצלי ספק, אם תושביו עניים, או שזו ״שמורת טבע״ אנושית מסורתית, מבחירתם החופשית של תושביה, בדומה לבני ברק או מאה שערים אצלנו.

מטעמי זהירות, מופרזת אולי, הקפדתי על הימנעות מיצירת קשר עם תיירים אחרים (ע"ע: סוציומט) ובמיוחד מאלו הלא-מעטים מפולין. אמנם בלשונם שולט אני היטב, אך בקיאותי בענייניהם הפנימיים קרובה לאפס; ולכן חששתי שמא שיחה עמם תגרור אחריה שאלה בקשר לדעתי בענייניה הפוליטיים או התרבותיים של ארץ לידתי.
 הטיסה הקצרה לאיסטנבול עברה בשלום. זו הבאה, בת 9 השעות, מאיסטנבול לבנגקוק, לא כל כך. שכני למושב בוודאי לא ידע שמיצי פירות אסורים עלי ולכן וכיבד אותי ובעיקר את מושבי במלוא כוס מיץ התפוזים שלו. כמי שאינו בקיא בחוכמת הנסתר, לא ידעתי אם זה סימן טוב או רע, אבל בטוח שרטוב. הוא נותר יבש, אבל שבור נפשית ממעשהו ונאלצתי להשקיע מאמצים מרובים כדי להרגיעו ולגרום לכך שיחדל מלהתנצל. וכך, עד הגיעי לקואלה, נאלצתי ללבוש מכנסיים עתירי ויטמינים ומדיפי ניחוח הדרים (כשהגעתי, הם כבר התייבשו ולא ראיתי סיבה להחליפם). מה שהטריד אותי הרבה יותר הוא כשלון ניסיונותיי להירדם, לראשונה בכל קריירת הטיסות העשירה שלי. כנראה זה בגלל הפרפרים.

חרדת הכניסה לא הייתה רק מוגזמת, אלא מיותרת לחלוטין. ההתלבטות, איזה מען מגורים לרשום בטפסי הכניסה נפתרה מאליה. בכניסה למלזיה, להבדיל מברוניי, אין צורך במילוי טפסים כלשהם. את המלזים, בין אלה בשדה ובין אלה במלון, לא מעניין היכן אני גר. בקר הגבולות קיבל אותי בחיוך רחב (עד מהרה למדתי שחיוך הוא אחד המאפיינים של המלזים) ולאחר שהטבעתי את אצבעותיי, החתים את דרכוני ושיגרני לדרך, מלווה בירכת הנאה ממלזיה. כבר כשראיתי את נמל התעופה הסופר מודרני של קואלה, הבנתי שלברכתו סיכוי טוב להתממש.
אחד הדברים שהדאיגוני לאורך הטיול הייתה האפשרות שמישהו יפקפק בפולניותי, או שיגלה מסיבה כלשהי עניין בזהותי ויגגל את שמי, ואז כל אמצעי הזהירות יהיו לשווא. למזלי, זה כנראה לא קרה. הקפדתי מאד שלא להיכשל בלשוני ודיבור עברי חטאתי רק בווטסאפ מהחדר. למען האמת, אני כמעט בטוח שיכולתי לעשות זאת גם מהלובי, מבלי שאיש יזהה את השפה, אלא אם כן היו בו פלשתינאים. כיוון שאינם צופים בערוץ 10 והתיירים הישראלים, ככל שמגיעים נזהרים שלא לחשוב אפילו בעברית, אני די משוכנע שהמלזי המצוי לא יבחין בין עברית לאלבנית בניב הצפוני.
ועדיין, בלי רגע חרדה – אי אפשר. זה היה הצלצול בדלת חדרי בקואלה בשעה 0230 (היה צלצול, לא חלמתי). לא פתחתי, כמובן, ולכן לעולם לא אדע מי זה היה ומדוע צלצל. מה שבטוח, זה שזה לא היה איש שב״כ מלזי.
 בעיה שלא הצלחתי למצוא לה פתרון הייתה בעיית החתימה. לא ראיתי את הנולד וחתמתי בדרכוני הפולני את חתימתי העברית, שאינני מסוגל לחזור עליה משמאל לימין. מתוך חשש שפקידי הקבלה יבחינו בשוני שבין חתימה "שמאלית" לבין זו שבדרכון, נאלצתי בכל פעם להתפתל כדי שלא יבחינו שאני חותם בתנועה מימין לשמאל על כל המשתמע מזה. שוב, אולי, זהירות יתר, כיוון שסביר להניח, שפקידי הקבלה במלונות קואלה אינם יודעים מה משתמע מכתיבה מימין לשמאל.

הדרך במונית, מנמל התעופה של קואלה למלון שבלב המרכז העתידני של העיר, אורכת כמעט שעה (שלא בשעות עומס) וכאשר הנהג, כמו זה שזכיתי בו, אינו מכיר את המלון ולעומת זאת גם לא את הרחוב, זה נמשך הרבה יותר. מרכז קואלה מפתיע אותי בארכיטקטורה החדשנית שלו ובעיקר בערנותו הלילית ובשלל אורותיו.

 המרכז, המכונה בפי כל KLCC (ראשי תיבות של Kuala Lumpur City Center) הוא עיר בתוך עיר, נקייה למופת, ההולכת ונבנית לגובה בקצב מטורף. לפחות בחלק זה של קואלה אין רואים חסרי בית או קבצנים – תופעה מאד נדירה בדרום מזרח אסיה.

המלון (100$ ללילה) הפתיע עוד יותר ברמתו הגבוהה. התפעלתי ממנו כפל כפליים, כאשר זכיתי, בשובי אליו ללילה אחד, בדרכי מג׳ורג׳טאון לברוניי (אין טיסות ישירות), לשדרוג מקומה 4 ל-17, שעמה חדר גדול בהרבה מהקודם ובו שולחן עבודה, מקרר שקוף, ספה ענקית ואמבטיה, בנוסף למקלחון (למה אני צריך את כל אלה?). השדרוג כלל גם ארוחת בוקר עשירה מקודמתה, כשגם הראשונה עלתה על כל המצופה. עיקר שכחתי: בחדרי החדש גם ספר הקוראן מהודר ומפואר לעומת קודמו הפשוט.

נא להכיר, מלזיה
 שטחה של הממלכה הפדראלית של מלזיה הוא כ-330,000 קמ"ר (כמעט פי 16 משטחה של מדינת ישראל), כשהוא מחולק לשני חלקים, שאין ביניהם רצף יבשתי. מלזיה המערבית שוכנת על חצי האי המלאי, דרומה מתאילנד, בעוד זו המזרחית, המרוחקת ממנה בכ-600 ק"מ של ים, נמצאת בצפונו של האי בורנאו, המחולק בינה לבין אינדונזיה, כשבחלק המלזי שתי מובלעות זעירות, המהוות את סולטנות ברוניי.

הממלכה מורכבת מ-13 "מדינות" ומ-3 שטחים פדראליים. 9 מבין 13 המדינות הן סולטאנויות, כשלעובדה זו משמעות מכרעת לעניין בחירתו של מלך מלזיה, שאין דומה לה בשום מקום בעולם. המלוכה במלזיה אינה עוברת בירושה, להבדיל ממעמד הסולטאן, ב-9 הסולטאנויות, והמלך גם אינו נבחר בהליך כלשהו, אלא 9 הסולטאנים (4 המדינות שאינן סולטנויות ובראשן מושלים, אינן נוטלות כל חלק בנושא המלוכה) ממלאים את התפקיד, למשך 5 שנים כל אחד, בתורנות מוסכמת.

המלזים מונים כ-30 מיליון נפש, מהם רק כ-60% מלאים, כולם מוסלמים-סונים. לגודלם של המיעוטים, כמעט 30% סינים וכ-10% הודים (היתר – בני שבטים ילידיים, שאין פוגשים בהם בקואלה או בג'ורג'טאון). תרומה נכבדה לאופיו של האסלאם המקומי.

אמנם האסלאם הוא רשמית דת המדינה ואמנם יש הרבה מסגדים, חלקם מרהיבים ביופיים, והרבה נשים עוטות חיג'אב,

אבל המחוג׳בות מתנשקות עם חבריהן בראש חוצות ובסופרמרקט יש מדור not halal - קרי חזיר, ומחלקה גדולה של משקאות חריפים. גם המסעדות הלא-מוסלמיות מוכרות מאכלי חזיר ללא הגבלה כלשהי (משקאות חריפים נמכרים גם בחלק מהמסעדות המוסלמיות). משיחה עם מדריכת תיירים מקומית הבנתי, שאופנת החיג'אב חדשה למדי במדינה, כחלק מתהליך ההתחזקות האסלאמית (רק אסלאמית?) העולמי. ברחובות קואלה רואים גם לא מעט "מטולבנות", אבל עוטות הרעלות אינן מקומיות, כי אם תיירות מערב הסעודית או מנסיכויות המפרץ.
 החזות החיצונית היא מוסלמית מובהקת, כולל בניני ציבור נהדרים בסגנון מוסלמי-הודי, כדוגמת תחנת הרכבת הישנה

או בנין חברת הרכבת התחתית;

ואמנם המלזים צופים, בין היתר, בשידורי טלוויזית אלהיג'רה

ואמנם ברכבת (לא בתחתית) מספר קרונות "וורודים", המיועדים לנשים בלבד,

אך האווירה אינה דומה לזו של האסלאם ב"שכונה" שלנו. כאן הוא הרבה יותר מתון וסובלני, בדומה לזה השכנה האינדונזית (גם מוצאם האתני של האינדונזים והמלאים זהה וכך גם לשונותיהם).
אגב בניין תחנת הרכבת, בנייתו התעכבה בשעתה מאד משום שגגו, על-פי תוכניתו המקורית, לא עמד בדרישות התקן הבריטי, כיוון שלא היה חזק דיו לשאת עליו שכבת שלג בעובי של 1 מ'...
החוקה מבטיחה חופש דת (הלוואי עלינו) והמלאיים מקיימים אותו. מסקנה זו מתבקשת מריבויים של המקדשים הסיניים וההינדיים בערי מלזיה, ממצבם המטופח ומהמוני המאמינים הפוקדים אותם.
 אמנם שיטתה משפטית של מלזיה (שבעקרון דומה לא מעט לשלנו) כוללת גם בתי דין שרעיים, אך סמכותם של אלה מוגבלת לענייניי המעמד האישי של מוסלמים בלבד (ע"ע: בתי דין רבניים בישראל).

נראה לי, שלא רק אופיים הנוח של המלאים (גילוי נאות: אני לא אובייקטיבי, בשובי הביתה מאוהב בהם) מניב את הגישה הדתית של "חייה ותן לחיות", הזרה לכאורה לאסלאם, אלא שקיומה נעוץ גם בהרכב האוכלוסייה. המלאיים מבינים כנראה, שניסיון לכפות את אסלאמם על 40% "הכופרים" יאלצם לחיות על חרבם, בדומה למה שמתרחש אצלנו, אף אם מסיבות אחרות.

החלוקה האתנית של תושבי הערים (בכפרים הם מלאיים או ילידיים נטו) אחראית גם לתופעה החיובית מאד, בעיקר מבחינתם של תיירים, של שליטת המלזים העירוניים באנגלית. אמנם השפה המלאית, הנעימה לאוזן, שאינה דומה לשום דבר זולת אינדונזית, היא לשונה הרשמית של המדינה (בה מדוברות, בנוסף לה, לא פחות מ-136 שפות, ברובן המכריע בפי שבטים ילידיים), אך מה שבולט בשתי הערים המלזיות בהן בקרתי הוא בליל השפות, שלא שמעתי דוגמתו בשום מקום בעולם. כוונתי אינה ללשונות התיירים, כשבראשן הערבית ושנייה לה הרוסית, אלא לשיחם של המקומיים במלאית, בהאקה, בהוקיין ועוד לשונות סיניות שונות ומשונות, בנוסף למנדרינית, בטאמיל, בקנדה (כן, יש שפה הודית כזאת ואין לה שום דבר משותף עם מדינת קנדה), במלאלאיאם ובלשונות הודו אחרות.
ועדיין, מלכת הלשונות במלזיה היא האנגלית, לא בגלל השלטון הבריטי בעבר, אלא בגלל שהסינים וכמוהם ההודים אינם מצליחים או אינם רוצים ללמוד מלאית והאנגלית משמשת בהכרח כ-lingua franca .
זאת ועוד, לא זו בלבד שהמלאים היו מתקשים מאד לתקשר עם ההודים והסינים המקומיים, שלא באנגלית, אלא גם ההודים עצמם, שהגיעו ממדינות שונות בדרום הודו, זקוקים לאנגלית לתקשורת ביניהם. הוא הדין גם בסינים, שאין להם בהכרח שפה משותפת. לסינית 8 "דיאלקטים" ראשיים, שבדיבור, להבדיל מכתיבה, אינם אלא שפות, לכל עניין ודבר, משום שלא מתקיים בהם היסוד של הבנה הדדית, חלקית לפחות, המאפיין ניבים של שפה; או במילים אחרות: סיני מגואנדונג מבין את הסינית של יוצא פוג'יאן בדיוק כפי שהוא מבין יידיש.
כריבוי הלשונות כך גם מבחר המטבחים, שכן לכל אחד מ״שבטי״ סין והודו שבמלזיה מטבח משלו, לעתים שונה תכלית שינוי מזה של הסיני או ההודי האחר. המון הלשונות מקשה מאד, כאשר כל רגע צריך להתרגל לאי-הבנתה הגמורה של שפה אחרת, אך קושי זה הוא כאין וכאפס לעומת מצוקת הבחירה וההחלטה שיוצר מגוון המטבחים, ההופכת לקשה מנשוא ב-food courts. אמנם אינני מחסידי האוכל המלאיי ואני נמנע מהתקרבות למסעדות הודיות, אך המאכלים הסיניים השונים בקואלה (ועוד יותר בג'ורג'טאון) פשוט נפלאים. גם המחיר הכמעט סמלי מוסיף לכושר פיתוים. במסעדה סינית בקואלה, לה כוכב מישלין, השארתי שווה ערכם של כ-50 ₪.

 כרשע ידוע, חיפשתי אחרי דבר שלילי שאוכל לומר על מלזיה ולא מצאתי אלא את מזג האוויר בה. כמי שמעולם לא הצטיין במתמטיקה, לא הצלחתי לחשב כמה זה 8 ק״מ (המרחק אותו עברתי רגלי מדי יום ביומו) ו/או 300 מדרגות, ב-30 מעלות ובלחות של 98%. בני צעירי תומר חישב ומצא שזה 476, שהם בגימטריה ״למות״. אני דווקא שרדתי לא רע. מיעטתי, ככל האפשר, להשתמש בתחבורה הציבורית המצוינת, משום שמי שרוצה, כמוני, להכיר את העיר, חייב לעשות זאת רגלי.

קשיי מזג האוויר לא היו רלבנטיים למחצית הקילומטר של דרכי היומיומית ממלוני לתחנת התחתית הקרובה, השוכנת מתחת למרכז הקניות הענק (140,000 מ״ר) סוריה (לא Syria, כי אם Surya, על שמו של אל השמש ההינדי), שכולה בתוך מנהרה ממוזגת עתירת חנויות ומסעדות. למרות שחנויות וקניות אינן נמנות עם תחומי התעניינותי, הכרתי שלא בטובתי כל צעד ושעל במרכז קניות מפואר זה, כיוון שכמעט בכל חזרה "הביתה" בתחתית, יצאתי ממנה במסלול אחר, הלכתי לאיבוד, שאלתי איך להגיע למנהרה, קיבלתי הדרכה שגויה וכך שוטטתי בעל כורחי במתחם עד מציאת מנהרתי האבודה. ואם בקניונים מדובר, הריני להודות, שבעקבות המלצה נלהבת הפרתי את עקרונותיי וטיילתי ארוכות ומייגעות במרכז המסחרי אדיר המימדים פביליון,

כשאני ממשיך גם עתה לנסות להבין מדוע הייתי צריך לעשות זאת. גם לפביליון, המרוחק מהמלון בכמעט קילומטר, הגעתי רגלי, מבלי לצאת לרחוב המהביל.

חזרתי ממלזיה מלא קנאה בתושביה ובאיכות חייהם. כוונתי, בראש ובראשונה, לתחושת הביטחון בכל מקום ואתר. לא זו בלבד, שאין חשש ממחבלים, אלא שהכל מתנהלים באווירה תרבותית, שלווה, כשכל תופעה של אלימות, אפילו קלה ביותר, נראית כזרה להם לחלוטין. הופתעתי לגלות שעיר גדולה (1,750,000 תושבים) יכולה להתקיים גם בלא "ערסים" ובלא צרחות והתפרעויות של נוער וילדים. מכל מקום, בארבעת ימי שהותי בקואלה (וב-3 נוספים בג'ורג'טאון), לא נתקלתי באלה. שלא כמקובל בשכונה המזרח רחוקית, אחת ממעלותיהן הרבות של ערי מלזיה היא שאין בהן היטפלויות של נהגי מוניות וריקשות, של מדריכים, של רוכלים ושל שאר מטרדים מרעין בישין מסוג זה.

המלזים שאותם פגשתי, כולל שוטרים, נתגלו כולם כחייכניים, מנומסים למופת, חביבים, אוהבי זרים וששים לעזור. לעולם לא אדע, אם היו מתייחסים אלי כך, אילו ידעו שאני ישראלי, אך אני נותן להם ליהנות מהספק. לפחות אחד מהם, שומר מוסלמי של בית הקברות היהודי בג'ורג'טאון, הבין בוודאי שאני יהודי (מוסלמים ונוצרים אינם מרבים, כנראה, לבקר בו), אך לא נראה כמי שיש לו עניין בנתון זה.

מה רואים בקואלה?

חוץ מהתרשמויות ותובנות (חלקן כנראה מפוקפקות, נוכח קוצר הזמן ודלות המגע עם המקומיים), גם ראיתי כמה דברים. לא אטרח ולא אטריח בדיווח על כולם ואסתפק רק באזכורם של אלה, שלדעתי אסור להחמיצם, אם אתם מזדמנים במקרה לקואלה.

תכולת המסגד הלאומי 15,000 מתפללים ומבניו המודרניים ניצבים בתוך 53 דונם של גנים, מזרקות ובריכות השתקפות.

הצטערתי שלא הגעתי למסגד במכנסים קצרים ובכך החמצתי את ההזדמנות להצטלם לבוש גלימה סגולה, אותה מספקים לכופרים שבאים בלבוש בלתי הולם.
 התפעלותי ממסגד זה הורידה הילוך לאחר ביקורי בשני מסגדיה של ברוניי, אך עדיין זהו אתר של "חובה מוחלטת" – על אחת כמה וכמה למי שאינו מגיע לברוניי.

מוזיאון אמנות האסלאם מדהים גם מבחוץ

וגם מבפנים.

מסוג האתרים, שגם מי שאינו חובב מוזיאונים מובהק אסור לו להחמיץ. ראיתי כבר מספר מוזיאונים אסלאמיים מרשימים, אך אין לי ספק שזהו העשיר והמפואר שבהם. יש בו גם קיר המוקדש לפלסטין ומוצהר בו שהוקם כתמיכה בעמה, המבקש לשמור על מסורתו עתיקת היומין (?!). עם זאת, הכתובים שעל הקיר אינם עוינים כלל ועיקר ומציגים במפתיע תמונה אובייקטיבית למדי.
 יש גם התרמות ציבוריות למען פלסטין

מלהיב לא פחות הוא פארק הציפורים,

אם כי עברתי בו חוויות לא קלות. בעודי מטייל לי להנאתי ולפעילות היתר של מצלמתי בפארק הציפורים הנפלא, שרבים מדייריו מתהלכים חופשי בין המבקרים, אני מגיע לשקנאי הישן על אחד המעקות, כשמקורו בין נוצותיו.

אביה החביב של משפחת תיירים ערבית פונה אלי ושואל, באנגלית כמובן, אם אני רוצה ביקצ'ר עם הבליקן. לא יכולתי לסרב, אבל פולני המכבד את עצמו (איזה פולני אינו מכבד את עצמו?) לא יצטלם עם שקנאי ישן. נגעתי לו בעדינות בנוצות ובקשתי ממנו, בפולנית כמובן, להרים את ראשו. הוא הרים גם הרים ולפני שהספקתי להבין מה תוכניותיו לעתיד, נשך אותי ביד, לקולות מצהלותיהם של ילדי הצלם המתנדב. כפי שאני לא הספקתי להזיז את ידי לפני הנשיכה, כך גם אביהם המופתע לא הספיק לצלם את המעמד הדרמטי (אלא שלו, להבדיל, התגובה המאוחרת לא כאבה). תוך ניסיונו החוזר של העוף הרשע לנשוך אותי, שנינו הצלחנו יותר – אני התחמקתי והוא צילם.

הוא, הערבי – לא העוף, התעניין בשלומי ואני השתדלתי לשמור על פאסון והתבדחתי (בגלל הכאב ביד, אינני זוכר מה אמרתי). הוא שאל אותי מנין אני ולאחר שהשבתי שמפולין, אמר שלא ידע עד כה שבוליש ביבל הם כאלה מצחיקים.

אם לא די בשקנאי הנשכן, הרי ציפור בלתי מזוהה, אך בעליל גדולה (אף שלא ראיתי אותה), חירבנה עלי בצורה אכזרית, כמעט מכף רגל ועד ראש. על זיהום החולצה עוד הייתי מוחל לה, אבל לעשות זאת למצלמתי החדשה, זה ממש חוסר תרבות בלתי נסלח.

למרות החשש לסבול ממנת יתר של סחלבים, לאחר מה ש״צרכנו״ לא מכבר בקולומביה, לא עמדתי בפיתוי וביליתי שעה לא קלה בגן הסחלבים המקומי. לא הצטערתי לרגע על ההחלטה, כי מיופי שכזה אי אפשר לשבוע.

המסע הרגלי מה-National Monument (לטעמי, שווה את הטרחה) לסחלבים והשוטטות ביניהם לא הותירו בי כוחות גוף ובצער ויתרתי על גן הפרפרים הסמוך.

מגדלי התאומים של פטרונס (חברת הנפט המקומית), הנחשבים לאטרקציה הקואלית מס׳ 1, מרשימים הרבה יותר מבחוץ, מאשר מבפנים. גובהם 452 מ' ומאז הקמתם ב-1998 ועד סוף 2004 היו המבנה הגבוה בתבל. בינתיים ירדו למקום ה-8. צורתם הייחודית היא כלילת יופי

בתאורתם הלילית הם יפים עוד יותר.

לעומת זאת, משתי עמדות התצפית (בגבהים של 170 ו-320 מטר) רואים בעיקר אובך.

מופע המזרקות הלילי, באגם הצמוד למגדלים מדרום, הוא חוויה אסתטית מקסימה. צפיתי כבר ב-10 מופעים כאלה לפחות (כולל זה של אילת), אך זהו הגדול והמרשים שבהם.

במנהרה שבין המלון לקניון סוריה שוכן האקוואריום, המתחרה בהצלחה, בעושר תצוגותיו, באקוואריומים הגדולים בעולם.

חובה לכל חובבי דגים וחייתו ים, לאו דווקא בצלחת.

 מערות באטו, אליהן נסעתי ברכבת, הן לדידי האטרקציה מס׳ 1 של קואלה. מדובר במערות נטיפים בדימוס, נדירות בגובהן, השוכנות בתוך צוק מרשים במימדיו. בהגיעך למקום אתה מדלג, במעבר חד, להודו (למרבה הצער ואי הנעימות, גם בנושא הניקיון).

באתר מספר מקדשים הינדיים

ושני פסלי ענק של האנומאן ושל מורוגאן (43 מ׳).

ביקרתי בשתי החשובות מבין המערות. מערת ראמאיאנה מספרת בקבוצות פסלים צבעוניים ומוארים את סיפור הראמאיאנה.

החלק היפה והמעניין, אף אם קיטשי בהכרח, נמצא במפלס התחתון וחבל לטפס במדרגות הרבות, אלא אם אינכם יכולים לוותר על צפייה בלינגאם הטבעי של שיווה. אמנם זה טוב לכושר הגופני, אך להשבחתו ניתן בהחלט להסתפק בטיפוס ל"מערת המקדש" (בעצם יש בה שני מקדשים). אמנם מבטיחים 272 מדרגות, אך אני הפסקתי לספור, מתוך מחאה, החל במדרגה ה-300 של המסלול עתיר הקופים (לא רק בבונים).

אסור לוותר גם על כיכר מרדקה ("עצמאות") היפהפייה: משטח דשא ענק, המוקף בנינים נדירים ביופיים, בסגנונות שונים, ובמרכזו מה שנטען להיות הגבוה בתרני תבל (95 מ'). כאן הונף לראשונה דגלה של מלאיה העצמאית, כשמה אז.

מי שמבקר במקדש Thean Hou הסיני

יכול אולי לוותר על המקדשים הסיניים האחרים של קואלה – בתנאי שאינו מכור למקדשים כמוני.
 האם באמת ניתן לוותר על Chan She Shou Yuen Clan Association, למשל?

אם אמנם מישהו, ביום מן הימים ייעזר ברשימות אלה, אני ממליץ לו בחום לבקש מנהג המונית להמתין לו לסיום ביקורו ב- Thean Hou ולא לסמוך על מונית מזדמנת שתגיע, כי היא לא תגיע.

מקדש Sri Maha Mariamman ההינדי, השוכן דווקא ברובע הסיני, הוא ללא ספק היפה במקדשים ההינדים של קואלה ואולי סביר להסתפק בו.