חלק 12, בחזרה לעיר הגדולה
25.1.2016
יום שני בבוקר בסנטה קלרה. לאחר התעוררות מוקדמת כרגיל, מארגן את הציוד ומשאיר את אבא להמשיך לישון. בפאטיו הירוק של אדון הקטור שקט וקר הבוקר. אני שולף את החולצה הארוכה והיחידה שהבאתי ויוצא לסיור בוקר.
יום ב', מתחיל כאן שבוע חדש. האנשים בדרך לעבודה, תלמידים לבית הספר. משוטט ללא כוון מיוחד בין הרחובות. חלקם רחבים, רובם סמטאות צרות שעדיין לא זוכות לאור השמש עקב הבניינים הצפופים שסוגרים מעל. כולם בבגדים דיי פשוטים. מידי פעם עובר מישהו עם בגד יותר ייצוגי, לרוב זו תהיה התלבושת של מקום העבודה. אלחנדרו אמר שכאן, חליפה ועניבה לובשים רק בחתונה שלך.
מכל דלת צץ ילד או ילדה בתלבושת אחידה, ומצטרף לחבורה שצועדת לכוון בית הספר. הקטנים בליווי הגדולים. התיכוניסטים עוצרים בקפה המקומי למפגש בוקר (הם לא היו בקשר מלא על ה whatsapp לאורך כל הסופ"ש). לבנים תסרוקות שהיו פופולאריות בארץ לפני שנתיים-שלוש. הבנות עושות כל מה שאפשר ע"מ לייצר שונות כל עוד בגבולות התלבושת האחידה. מדהים לראות את הדמיון בהתנהגות של הילדים בכל העולם למרות השוני הכל כך גדול בינינו לבינם.
בפינת רחוב, פינת הנצחה לביטלס. אני נתקלתי כבר שלוש, ארבע פעמים בכזו פינה או אפילו פאב. אלחנדרו סיפר לי שהם היו אסורים להשמעה שנים רבות בקובה. ברגע שאיפשרו, הם עברו לקיצון השני. אני עדיין ללא כרטיס אינטרנט והדאר יפתח רק עוד שעתיים.
חזרתי לחדר אחרי שעה. אבא כבר קם ומתארגן לאיטו. אני סוגר תיקים ויוצא לקפה בחצר הנעימה. קורא קצת על סנטה קלרה ועל הוואנה לקראת מחר. יש כאן מפעל סיגרים עם ביקור מומלץ. כתוב שפחות מתוייר מזה שבהוואנה ויותר נחמדים אליך. ארוחת בוקר כרגיל, הרבה פירות טרופיים. אלחנדרו מגיע.
בחדר לידינו זוג צרפתים וילדה קטנה. יש לבחור מסעדה אי שם בכפר קטן והררי בין מרסיי לציון בצרפת. עכשיו חורף, אין לקוחות. לקחו חודש בקובה ועוברים מחוף לחוף. מטגנים את עצמם. (צרפתי נשאר צרפתי בישראל או בקובה). הם נוסעים ל playa larga עוד היום. אני נותן להם את הפרטים של הקאזה של mayito, מקווה שיש לו מקום עבורם. אלחנדרו אומר שאין סיכוי, ברגע שסוכנויות התיירות הבינו שהוא שם, הוא מוזמן חודשים מראש ואפילו משולם מראש.
אני ואלחנדרו מעמיסים לרכב ונפרדים מהקטור והשף, עוזרו הנאמן. נצא למרכז לקנות כרטיסים לביקור במפעל הסיגרים וכמובן כרטיס אינטרנט. אבא מבין שההליכה היא למטרה זו בלבד וחוזר לנוח בפאטיו של הקטור. פחדתי שהמפעל עדיין סגור (חופשה מרוכזת), אך למזלנו נפתח שוב מהיום. בסוכנות נסיעות קונים את הכרטיסים לביקור, 4 cuc לאדם. בדאר, כרגיל, תור ענק. אלחנדרו מעריך, לפחות שעה. אני מוותר. יש ליד הדאר מלון, אולי שוב יתמזל מזלי וימכרו לי כרטיס? אלחנדרו לא מאמין. זה מלון למקומיים. הוא יודע שיש להם כרטיסים אבל הם ימכרו אותם בשוק שחור בערב בככר. לנו לא ימכרו כל עוד הם בשטח המלון. מסוכן להם מידי. צדק.
חוזרים לאסוף את אבא ומגיעים למפעל הסיגרים. את התיקים משאירים בכניסה. אסור בשום פנים ואופן לצלם. כל המפעל מצולם במצלמות הבטחה. המדריכה מדברת אנגלית רובוטית, חיכנית. מכניסה אותנו לאולם הייצור. שורות שורות של עובדים, 80% נשים. כל עובד מכין סיגרים מא' עד ת'. כל השלבים. מתוגמלים לפי הספק הייצור. המפעל מייצר לחברות הסיגרים הגדולות ביותר. כל חברה מביאה את סוג הטבק שלה שעבר תהליך ייבוש וחימצון ייחודי, זה ההבדל הגדול בטעמים ובאייכות. כל הגדלים והסוגים מיוצרים במקביל. כל עובד מצוות למשהו אחר. אחרי שמייצר חבילה, מעביר לבקרת איכות ידנית ובקרת איכות של רמת היניקה דרך הסיגר. כל סיגר וסיגר נבדקים! ברקע מוזיקה דיי מחרישת אוזניים, שירים פופולאריים מנסים להנעים את הזמן לעובדים. העבודה כמובן מאד שוחקת ומונוטונית, הם מדברים אחד עם השני בחופשיות תוך כדי שהידיים מטפלות במומחיות בעלים. שמונה חודשים עובד חדש מתלמד לפני שהסיגר האמיתי הראשון שלו משוחרר למכירה. אבא כמובן פותח בשיחה עם כמה פועלים תוך כדי שהם מגלגלים. מוציא אותם קצת מהמונוטוניות. אחת נורא צוחקת מהבדיחות שלו ונותנת לו סיגר גדול (הופתענו מאד, זה ממש לא מקובל עד אסור בשטחי המפעל). לאחרת שאמרה לו שהיא בכלל מעשנת רק סיגריות, נתן כמה משלו. הייתי בטוח שהיא תתן לו גם אבל היא פחדה. הכל תחת פיקוח. (כשיצאנו מהמפעל אח"כ, היא רדפה אחרינו לחנות ובשקט נתנה סיגר לאבא תוך כדי נשיקות וחיבוקים). בחורה אחרת מתבררת כיהודיה, אחת משלוש המשפחות שנותרו בעיר. יש לה משפחה בבאר שבע ובאילת. אבא מדבר איתה. מרשים לנו להצטלם יחד רק בחוץ, בסוף הביקור. היא מאד שמחה, דברו איתנו דקות ארוכות. אבא שאל אותה לא עולים לארץ? הם לא יכולים להרשות לעצמם את העלויות של מעבר. ביקשתי לעבור לחלק השני של המפעל ששם שמים את כתר הנייר על כל סיגר ואורזים בחבילות הסופיות והמהודרות של כל יצרן. לפה לא מרשים לי להכנס. סודי. יצאנו מהמפעל. ממול חנות המפעל עם סיגרים, קפה ורום. אנחנו לא קונים סיגרים, גם אם זול יותר מהארץ. אני לא רואה את עצמי מחפש קונים לסיגרים שהביא למרות שלא מעט מכסים כך את מחירי הטיסה. שימוש עצמי לא רלוונטי. מה שכן, קונים שלושה בקבוקי רום של "Caney Ron". אחד לרמי, אחד לאבא ואחד לי. נצטרך להכין הרבה מוחיטו בקרוב. זה הרום הכי איכותי בקובה לדברי אלחנדרו, מגיע כאן רק בגרסה של 7 שנות יישון בחבית. המחיר, כצפוי,אותו אחד בכל קובה, רק שקשה למצוא בכל מקום וכאן הוא היה בנמצא.
מסיימים בחנות וממשיכים לככר המהפכה. אזור רחב ידיים, ממש פארק שכבר מרחוק רואים את צ'ה גווארה מתנוסס בגאון מעל כל האזור. מסתובבים קצת מסביב. יום ב', המוזיאון והמוזלאום סגורים. אין מה לחפש כאן יותר מידי. הצדעה אחרונה לצ'ה ועולים חזרה לכביש המהיר לכוון הוואנה. בכניסה אליו לא מעט טרמפיסטים מנופפים בשטרות. אין מספיק תחבורה ציבורית להוואנה לעומת הביקוש וזו הדרך שלהם להתקדם מטרמפ לטרמפ. אלחנדרו אומר שלפעמים יחכו שעות.
יש לנו עוד שלוש וחצי שעות נסיעה לא קלה. מזל שלא יצאנו הבוקר מקמגווי. אבא עייף היום, יותר מתמיד. אפילו ירד בקצב הדיבור עם אלחנדרו. באמצע הדרך עצירה לקפה איכותי במקום שעצרנו בהלוך. (אין ברירה, כביש אחד לאורך כל קובה). בדרך הארוכה דיברנו על מתן האפשרות, הדיי חדשה, של הקובנים לצאת מגבולות הארץ. רק שהם לא יכולים אפילו לחלום על נסיעה כזו מבחינה כלכלית. אבא גם שאל את אלחנדרו, איך בעצם המדינה מייבאת סחורות אם 99% מהכנסת הכסף הזר באה מכסף מזומן של תיירים ולא טרנזקציות בנקאיות. אלחנדרו מאוכזב מזה שכבר שבוע אנחנו בשיחות פתוחות על השלטון והשיטה ועוד לא הבנו את הפרנציפ: את הכסף המזומן שולחים כמו פעם במזוודות גדולות לבנקים בחו"ל ותמיד יש את המקורבים שהם כמובן הבלדרים שזוכים לנסיעה לחו"ל בתנאים של חמישה כוכבים ומעלה בטוענה שחייבים לייצר טבעת הבטחה סביב סכומי הכסף המזומן הגדולים. ברור לא?
אנחנו גם לומדים בדרך שלהיות חייל בקובה זה לא רע. משכורת יפה יש. אבל חשוב יותר היא היכולת לקנות בחנויות לצבא בלבד (שק"מ) שיש בהן הכל, ממזון עד אחרון מוצרי הצריכה והמותרות. לאזרח מן השורה אסור אפילו להציץ בחנויות. ככה מייצרים דור של חיילים נאמנים שלא יחשבו לעולם לשנות את השיטה. יש להם רק מה להפסיד.
מגיעים להוואנה. מיד מורגש הרעש, ההמולה וזיהום המכוניות. אלחנדרו מוביל אותנו בקיצורי דרכים לעצירה הראשונה.
בלב ליבה של שכונת מגורים, נמצא אמן בשם Jose fuster, שהחליט להפוך את השכונה שלו לחגיגה של צבע. האמן שמכונה ה”פיקסו של הקריביים”, משלב קרמיקה וציור. כל זאת בהשראתו של גאודי. השכונה הפכה לחגיגה של צבע בסגנון האומנות שלו. הוא התחיל בבית שלם עם מאות פסלים והמשיך אט אט לשאר הרחוב. כבר 16 שנה בעניין. עכשיו הפך המקום לחובה לכל תייר ונכנסו למסלול הקבוע של טיול מכוניות הענתיקה. ללא ספק מאד מעניין וצבעוני. השעה היתה כבר חמש, קנינו פיצה ב"קיוסק חלון" (כמו פיצה מקפיצה אישית), בעשרה פזו נסיונאל ומשם נסענו לכוון הקאזה האחרונה שלנו בטיול.
אלחנדרו רצה לנסוע דרך המאלאקון - הטיילת הארוכה לאורך הים, אבל התברר שבזמן שטיילנו להנאתינו במזרח קובה, הוואנה חטפה את הקצוות של סופה גדולה שהייתה בארה"ב בצורת גלי ים ענקיים. הגלים התנפצו על קירות הטיילת, עברו אותם והציפו את הכביש. אנחנו הגענו כשכמעט כבר לא היו מים, אבל המון חול ים על הכביש, דבר שגרם להם לסגור ולהמנע מהחלקות.
הקאזה שלנו נמצאה לאחר חיפוש קל ממש ליד האוניברסיטה של הוואנה. האזור קצת פחות 'שווה" מזה של איזמרלדה בקאזה הראשונה שלנו, וכמה רחובות רחוק יותר מהכביש הראשי שעליו קו המוניות שאנחנו רוצים ואזור ה WiFi. חבל אבל עדיין באזור שרצינו. כיום אי אפשר להיות בררנים בקובה. התיירים רק ממשיכים להציף.
אנחנו פורקים סופית את הרכב ועולים לקומה השנייה. שם מחכה לנו אינה, בעלת הבית. היא בכלל גרה בקומה א', ולנו יש דירה פרטית מעליה עם חדר שינה, סלון ומטבח. הקאזה גדולה משמעותית מהחדרים שלנו עד עכשיו – ממש דירה.
הגענו לרגע הפרידה מאלחנדרו, מחר נטייל עצמאית בהוואנה. משלמים לו, מקבלים עדכונים אחרונים, אבא מאד מבקש שמחר נפגש ביחד לקפה ארוחה עם אשתו והבת. אני בטוח שהוא רוצה להיות קצת לבד איתם לאחר עשרה ימים מחוץ לבית. אמרתי לו שקודם יבדוק בבית ונדבר. בכל מקרה יש לנו דברים שלא ניקח איתנו וכדאי שיעבור לפחות לקחת.
אלחנדרו עוזב, אבא שוכב קצת לנוח, הוא כבר דיי מותש מעשרת הימים האחרונים (היום בבוקר בסנטה קלרה, אלחנדרו אמר לי שהוא נפעם מהיכולת של אבא לעמוד בקצב, ושאבא שלו לא היה שורד יומיים ככה. אני מסכים עם כל מילה, עשרה ימים ללא רמז לטענה, הכל טוב). אני מרוקן את הצ'ימידן שלי והטרולי של אבא לארון, מחר נארוז הכל מהתחלה, נראה גם מה נשאר תרומה ומה חוזר.
בשבע, יוצאים פעם ראשונה לרחוב. אני חייב כבר להתחבר לאינטרנט, רק שאין לי כרטיס עוד מקאמאגויי. בחוץ, כרגיל חושך. פה ושם פנס רחוב לרפואה. מגיעים לשדרת la rampa. מתחילים קודם במרכז העיסקי במלון המפורסם Havana Libre, לשעבר הילטון הוואנה. אפשר להתחבר כאן למחשבים שלהם תמורת סכום גדול. לא טוב. שולחת אותי לEstecca, משרדי הדאר ששם תמיד קונים (אלו עם התור הגדול). "פתוח עד שמונה, אין בעייה". יש לנו עוד הליכה של 10 דקות. לאבא קשה ללכת בקצב שלי. גם חושך, המדרכות מלאות מכשולים. מגיעים. סגור. בעסה גם היום לא נתחבר. רק מחר.
חזרנו לאיטנו למרכז. מחליטים לשבת ב"מקום של אסטבן". הבן של איזמרלדה בעלת הבית הקודם בהוואנה המליץ לנו בשבוע שעבר. המקום אכן יפה, מרווח, בניין מתוחזק, מלא מלצריות (ממשלתי, אין בעייה להעסיק עוד עובדים) ואפילו להקת מוזיקת סון קובנית מתיישבת לנגן ממש מאחורי. למלצריות אנגלית לא רעה בהשוואה למה שנתקלנו עד היום. נראה מקום הרבה יותר מתקדם. קריר בהוואנה, אבא משכנע אותי גם להזמין מרק ולהתחמם. הוא מזמין מרק פירות ים, אני מרק קרם גבינה. שלי פחות טעים. מחליפים באמצע. את הפיצה של אבא הוא לא הצליח לסיים. אמרנו שננסה לארוז ולתת לאינה, בעלת הקאזה. לא היתה בעייה חוצמזה שחייבו ב0.6 cuc על אריזת האוכל. מפתיעים אותנו כל פעם מחדש חברינו הקובנים. המנה שלי היתה סבירה מינוס, הבירה תמיד טובה לנו..
זהו, כבר תשע וחצי,אנחנו עייפים, רוח בחוץ, מספיק להיום. מטפסים במעלה הרחובות אל גבעת האוניברסיטה ומשם עוד קצת לדירה שלנו. אינה שמחה על הפיצה. בזמן שאני מתקלח, אני שומע שאבא רואה טלוויזיה (פעם ראשונה שיש לנו כזו בחדר). יש חמישה ערוצים. ארבעה עם 90% שלג, שידורים בספרדית, לא ברורים לחלוטין. האחרון 50% שלג בלבד, אפשר להבין מה קורה שם… משדר מרוץ אופנועי כביש. מכבים. נכנס למיטה. אני ממשיך לרשום לבלוג, מחזיק רק פסקה אחת, גם אני מותש, נמשיך מחר.
