אז חזרתי לפני כמה שבועות מדרום אמריקה, אחרי כמעט חצי שנה על הכביש - מפרו, דרך בוליביה, צ'ילה וארגנטינה, ועד לסוף מתוק־מריר בברזיל.
הטיול הזה היה משהו שלא באמת אפשר להסביר במילים, אבל אני אנסה - בעיקר בשביל עצמי, וגם בשביל כל מי שחולם על המסע הזה ולא בטוח מתי לקפוץ למים.
בהתחלה הכול היה רומנטי - נופים שלא נגמרים, אנשים מדהימים, אוכל מדהים עוד יותר, והתחושה הזאת שאתה סוף סוף חופשי לגמרי.
אבל איפשהו אחרי חודש של תרמיל על הגב, הבנתי שהחופש הזה מגיע גם עם בדידות לא קטנה. לפעמים אתה מוצא את עצמך באוטובוס בן 12 שעות בין שני כפרים, בלי קליטה, בלי עברית מסביב, ושואל את עצמך מה אתה בכלל עושה פה.
ועדיין, ברגעים האלה - כשאתה לבד עם המחשבות - נולדות התובנות הכי עמוקות.
אחת מהן הייתה שאני לא באמת צריך הרבה בשביל להיות מאושר. תרמיל קטן, שק שינה, חברים טובים בדרך - וזהו.
הבנתי כמה אנחנו בישראל רצים כל הזמן אחרי "עוד" - עוד כסף, עוד טכנולוגיה, עוד נוחות - ובדרום אמריקה אתה מגלה שאנשים מחייכים גם בלי כל זה.
ראיתי משפחות שחיות מבוסתן קטן ומוכרות פירות בצד הדרך, והן מאושרות יותר מרוב האנשים שאני מכיר בתל אביב.
דבר שני שלמדתי - זה שלפעמים הכי כיף לא לדעת לאן אתה הולך.
בהתחלה תכננתי הכול: מסלול, תאריכים, אוטובוסים, אטרקציות. אבל מהר מאוד הבנתי שהרגעים הכי יפים קורים דווקא כשאין תכנון.
כשמישהו שאתה פוגש בגסטהאוס אומר לך "תבוא איתי עכשיו למפל חבוי בכפר ליד", ואתה פשוט הולך.
המסע הזה לימד אותי לשחרר שליטה, ולתת לחיים להפתיע.
והאנשים... איזה אנשים.
פגשתי תרמילאים מכל העולם - חלקם נשארו חברים טובים עד היום. יש משהו מיוחד בזה שאתה יושב סביב מדורה במדבר אטקמה עם אנשים שלא פגשת בחיים שלך, ופתאום יש ביניכם חיבור אמיתי בלי אינטרסים, בלי מסכות.
זה מזכיר כמה כולנו דומים בעצם.
כשנחתתי חזרה בארץ, היה לי קשה. השקט, הקצב האיטי, החום האנושי - הכול התחלף שוב בלחץ של היום־יום.
אבל אני מרגיש שחזרתי קצת אחר. פחות שיפוטי, יותר סבלני, יותר מחובר לעצמי.
הבנתי שהטיול הזה לא היה רק על מקומות - הוא היה עלי.
ואם יש דבר אחד שאני יכול להמליץ עליו לכל מי שמתלבט - זה פשוט לנסוע.
לא תדע אף פעם מתי "הזמן הנכון". אתה קונה כרטיס, אורז תיק, והחיים כבר יסתדרו בדרך.
