שבועיים בנמיביה - ארץ המרחבים, הבע"ח וצמחי המדבר המיוחדים

מידע טכני

עלויות:

כרטיס טיסה -  1000$.[

ויזה לנמיביה  - 70$ בשגרירות בעטלית עושים במקום.

מונית מהשדה: 250$N לאדם.

השכרת רכב: 1400$N ליום.

לינה בקמפינג\חדרים: בין 180-375$N לאדם ללילה. כאשר הכי יקר לישון בשמורות.

כניסה לשמורה: 150$N לאדם + 50$N לרכב ליום.

אוכל: ארוחה טובה במסעדה 150-200$N לאדם.

סירה בוולויס ביי: 950$N לאדם. 

מדריך להימבה: 2500$N (היינו 3) + 900$N אוכל לשבט.

סה"כ הוצאות בשבועיים כולל הכל כ8500 ש"ח.

נמיביה - אחת המדינות הכי פחות צפופות עם 2.5 מליון תושבים על שטח הגדול פי 40 ממדינת ישראל: 3 אנשים לכל ק"מ מרובע, כאשר בארץ יש 403 איש לקמ"ר. אז תדמיינו נסיעות של שעות במרחבי המדבר השומם כאשר מדי פעם חולפים על פני להקת בבונים. יצא לנו לנסוע בשבועיים יותר מ4000 ק"מ ורק בצפון המדינה ראינו ריכוזי כפרים.

קיבלה עצמאות מדרום אפריקה ב1990, ולמרות שהמקומיים בבירה אמרו לנו כי השחורים אולי אפילו יותר עשירים מהלבנים כיוון שכל המשרות המקורבות לממשל פתוחות בפני השחורים בלבד עדיין נתקלנו הרבה במסעדות ומלונות בתופעת האדון הלבן והמשרת השחור. אולי כי לא יצא לנו להיתקל באלפיון העליון. מאז קבלת העצמאות היו לה 3 נשיאים מושחטים, שהכניסו את המדינה לחובות ענקיים של קרוב למיליארד דולר, והסינים מתחילים לדרוש את חובם ומשתלתים על מכרות האורניים ועוד ענפים במדינה. הייצוא העיקרי של נמיביה מורכב בעיקר מנחושת  גולמית, זהב, יהלומים, אורניום ודגים.

יום 1: התחלנו את המסע שלנו בויינדהוק הבירה שמרגישה לא יותר מאשר עיירה גדולה. שכרנו ג'יפ 4*4 בסוכנות קטנה בשכונה די יוקרתית ולאחר הצטיידות באוכל וגז ולינה עם פיצה ובירה בכמיליון הוסטל הלכנו לישון בציפייה להתחלת ההרפתקה למחרת. הנמיביים לא ממליצים לצאת בלילה ורוב הבתים הפרטיים מוקפים גדר חשמלית לשם ביטחון. 

יום 2: יצאנו לדרך. הנהיגה בנמיביה הפוכה והיה צריך להתרגל לג'יפ ידני באוריינטציה הפוכה. למזלנו אין הרבה תנועה בכבישים ולאחר כשעה וחצי ירדנו לכבישי עפר שהם רוב הכבישים בנמיביה. לאט לאט יופיו של המדבר הנמיבי התחיל להתגלות בפנינו, חלפנו על פני דיק דיקים ולהקת בבונים וכעבור 5.5 שעות בדרכים הגענו לססריאם לקמפינג שהיה סמוך לכניסה לשמורה. אחרי יום כזה ארוך הייתי חייבת קצת לזוז ויצאתי לריצה של שעה בשקיעה הורדרדה המהממת של המדבר.הקמפינג היה מאוד מסודר ולכל אחד היה אזור יעודי עם ברז מים, פינת מנגל וחשמל עם שירותים ומקלחת מים חמים משותפת.

יום 3: התעוררנו מוקדם בבוקר כדי להיכנס לפארק עם הפתיחה ולראות את המדבר המפורסם המתנוסס על כל הפלקטים. כבר עמד תור של עשרות מכוניות. מעט אחרי הכניסה עמדו 2 טרמפיסטים קפואים. מסתבר שהמבוגר בחבורה בן ה68 מדרום אפריקה וכבר מטייל מעל 8 שנים באופניים סביב העולם, אפילו יצא לו לחטוף מכות מהמורדים באתיופיה (אחת המדינות הכי פחות ידידותיות למטייל העצמאי, מניסויון). והצעיר האיטלקי בא לחופשת רכיבה קצרה. כיוון שלא ניתן לישון בפארק לא היה להם סיכוי להגיע באופניים לנק' העניין הנמצאות 60 קמ' מהכניסה. נסיעת הבוקר הייתה קפואה והערפל כיסה את הדיונות. הגענו לנק' החול  העמוק, הורדנו לחץ צמיגים ל1.5 ובנס לא התחפרנו עד שהגענו לחנייה. לאחר ארוחת בוקר קצרה של דייסת שיבולת שועל ופפאיה הלכנו לראות את גולת הכותרת של המדינה - העצים המאובנים העומדים על חול לבן ומסביבם הדיונות, עלינו על דיונת ביג דדי לתצפית מטורפת על מדבר נמיב ואפילו ניתן היה לראות את האוקיינוס מרחוק ברקע. בעלייה עשיתי תחרות ע חיפושית זבל, אך למרות אימוני הריצה שלי הפסדתי. בחזור ראינו תן שחיפש מזון מטיילים לעכברים חמודים. גם הצמחייה היתה מאוד מיוחדת, צמחים סוקולנטים בעיקר, עבים ומלאים נוזלים כדי להתמודד עם תנאי המדבר הקשים.

כבר תיכננו לחזור ופתאום עוצר אותנו פקח ומספר שיש עוד אגם באזור. קפצנו אליו בקצרה, כבר לא היה לנו כח להעפיל לעוד דיונה (זה די קשה ללכת בחול) ופנינו חזרה. בדרך עצרנו בקניון ססריאם, תחילה הירידה לקניון היא בשכבה מאוד עמוקה של תלכיד נחלים (קונגלמר) ורק לאחר זמן מה רואים את הסלע המקורי. קניון חביב באורך של כ2 קמ שאומרים שמזכיר את הפיש ריבר קניון המפורסם. לתרמפיסטים לא היה איפה לישון כי בקמפינגים היו מלאים ואסור לישון בטבע. מסתבר שהלילה הקודם הם פשוט באו לתחנת המשטרה וישנו שם כיוון שנתקעו. אז הצענו להם לחלוק איתנו את אתר הקמפינג. בלילה שמענו חיות גדולות בקרבת המקום אך לא הצלחנו לראותו כיוון שברחו כשהתקרבנו. כנראה זו הייתה להקה של אורוקס לפי העקבות בבוקר. וכמובן מעתה כל לילה בקמפינג רואים את שביל החלב והמוני כוכבים ללא זיהום אור. 

יום 4. כשהתעוררתי בבוקר הטמפ' בחוץ הייתה 4 מעלות. התארגנו, נפרדנו מחברינו הטרמפיסטים ונסענו לנאוקלופט. שם עשינו מסלול של כ5 שעות בשם שביל הזית ואכן פגשנו להפתעתי כמה עצי זית בדרך. המסלול עבר בקניון יפיפה עם בריכת מים ושרשראות מעל עם מעבר קצת מאתגר. בלילה ישנו בשמורה, ולמרות שהפקחים הזהירו אותנו מבבונים שמסתובבים בקמפ לצערי הם לא ביקרו אותנו בלילה.

יום 5. בבוקר יצאנו לעוד מסלול לאורך נחל זורם ובריכות צלולות כאשר פתאום שמענו נהימה מפחידה. מסתבר שזה היה הזכר הדומיננטי שרדף אחרי בבון צעיר והפגין את כוחו. פגשנו גם את ההרמון שלו של נקבות עם תינוקות. בסיום נסענו לוולויס ביי וראינו מאות פלמינגויים על החוף בשקיעה.

וולויס ביי היא העיר השנייה בגודלה בנמיביה ובעלת נמל טבעי.

רצועת החוף בנמיביה היא מדבר עם פחות מעשר ממ' גשם בשנה, אך הרוחות החזקות מעלות המון לחות ובבוקר הכל מעונן ומרגיש כאילו ירד גשם בלילה. הטל של הבוקר מאפשר חיים של מגוון בע"ח וצמחים. בנוסף הטמפ' שם קבועות ונאות בין 8-20 מעלות כל השנה. בקיצור די קפוא במיוחד כאשר יש רוחות.

יום 6:  בבוקר החלטנו לנסוע לפליקן פוינט לראות ציפורים. אמרו לנו שזה עביר ל4*4. הגענו לאזור החולות העמוקים. הורדנו לחץ אוויר ל1.5 ונסענו. החול נהיה טרי ועמוק וכיוון שזו הייתה הפעם הראשונה של אלינה בנהיגה על החול העמוק היא קצת האטה  (אסור להאט בחול! ) ואז נתקענו. אח''כ נזכרתי שבקבלה אמרו לנו להוריד לחץ ל1.1. הורדנו עוד וניסינו לצאת קדימה, אחורה, קדימה, אחורה אך ללא הצלחה. למזלנו עבר רכב ו2 בחורים שעבדו באזור עזרו לנו לצאת (זה לא היה קל). החלטנו להמשיך למרות שנתקענו והגענו ללגונה עם מדוזות וורודות בעלות מלא ידיים שנסחפו על החוף, פליקנים, פלמינגו ועוד מלא ציפורים. אפילו הייתה שם חוות דגים בה המנהל היה כמובן לבן ואילו העובדים שלו היו שחורים ומזרח אסייה. חזרנו בלי להיתקע ויצאנו אחהצ לשייט בספינה. הקפטן של הספינה הרגיל כמה פליקנים וכלבים ים וברגע שהספינה הפליגה הם ישר זיהו אותה וקפצו/נחתו עליה בתקווה לקבל דגים. אין לי מושג איך כלבי הים זיהו אותה משאר הספינות (אולי לפי הרעש שהיא השמיעה.  היה ממש מגניב והם הרשו לנו ללטף אותם. לכלבים הים יש שיער כל כך צפוף שהאזור שבקרוב לעור נשאר יבש במים. הפלגנו לראות מושבה של כלבי ים ואפילו זוג דולפינים התלווה אלינו למשך זמן מה שאפשר היה לראות איך הם פותחים את פתח הנשימה. בערב אכלנו ושתינו בירה במסעדת המלון. היה להם לחם שום ממש טעים.

יום 7: יצאנו בבוקר לכיוון עמק הירח שמזכיר קצת את מכתש רמון, ועצרנו בגואניקונטס- לודג' ממש מושקע בטעם טוב בנהר סווקאפ. לאחר הליכה קלילה בנחל רצינו לנסוע לראות את צמחי וולויצ'ה - הצמחים המאובנים החיים אך מסתבר שלנסיעה זו דרוש פרמיט שצריך להוציא בסווקפמונד. ויתרנו ונסענו לסווקפמונד. בהגעה לעיר גיליתי ששכחתי את התיק בלודג' אז השארתי את הבנות שהלכו לאקווריום ולמוזיאון המינרלים ונסעתי להביא. בלילה הגענו להנטיס ביי - שהרגישה כמו עיירת רפאים נטושה אך מסעדת הדגים בה הייתה מפוצצת תיירים. טעמתי שרימפס, דיונון וצדפות. האטקציות בעיר היו איזה פסל מוזר ומעיין ללא גישה שמשך את המתיישבים הראשונים שסביבו הוקם היישוב.

עד כה כל המקומות בהם ישנו היו בשליטת האדון הלבן והמשרת השחור אך מעטה נצפין לכיוון השבטים והדבר עומד להשתנות.

יום 8: בבוקר נסענו לקייפ קרוס - ביתה של אחת מושבות כלבי הים הגדולות בעולם. בדרך עצרנו באגם מלוח, חיפשנו את הגקו השחור ללא הצלחה וראינו מגוון מטורף של חזזיות בצבעי ירוק, אדום, שחור לבן. הריח במושבה היה נוראי וגם המים היו בצבע צהוב-חם מרוב ההפרשות של כלבי הים. אך ניתן היה ללכת ממש בתוכם. הרוב פשוט השתזפו להם בנחת ללא תזוזה. והקולות שלהם ממש הזכירו עדר עזים. ראיתי ריב של זכרים, תינוק יונק, אמא שהייתה לה לידה מוקדמת והיא שמרה על העובר המת בלי לתת לאחרים להתקרב אליו וילדים משחקים.

 משם פנינו להר ברנברג לראות את הגברת הלבנה - ציור בושמני עתיק בסלע. פה כבר מתחילים לראות אנשים, והרבה מבקשים מים ומיכלי מים. אז עצרנו ונתנו לאחת מהן מים. מסתבר שבדרך התפנצ'ר לנו גלגל אבל לא שמנו לב וזה גמר את הצמיג. אז אלינה רצתה לבדוק את המיומנויות שרכשה והחליפה אותו די בקלות עם קצת עזרה ממני ובזמן הזה כל המקומיים צפו בנו והיו המומים שנשים יודעות להחליף גלגל.לאחר סיור של שעתיים במהלכן גילינו שהאישה הלבנה היא בכלל שמאן שלצערי נכחד מהתרבות הדמארית, שמקליפת ביצה של יען עושים תרופה לתינוקות שקומפאור גדל פה והוא טוב לאסטמטיים.כשרצינו לצאת איזה 7 עובדים ביקשו להקפיץ אותם לכפר. חלקם ישבו פנימה וחלקפ עמדו מאחורה על השלדה. הם שאלו אם נרצה לישון אצלם במקום בקמפינג וכמובן הסכמנו. הגענו לאיזה פחון עם 3 רכבים מפורקים בכניסה וחשבתי לעצמי מעניין אם גם הרכב שלנו יראה כך מחר. אך הם היו די נחמדים והשארתי את המחשבות בצד. הקמנו אוהלים מאחורי אחד הבתים וישבנו לדבר איתם. הכפר בנוי מאוד מעניין, הבתים אינם צפופים אלה מאוד מרוחקים אחד מהשני. פתאום באו אלינו כמה חברה וביקשו שנחלץ מחול רכב שלהם שנתקע במעיין. מסתבר שהמפתח מקולקל והרכב הזה יכול להתניע רק אחרי שדוחפים אותו. בערב הם הכינו לנו ארוחת דיסת תירס מסורתית ובשר עז ואנחנו בתמורה חלקנו איתם מג'דרה וטחינה. הם גם הביאו גיטרה ושרו ורקדו כמה שירים מסורתיים. ראינו זריחה מטורפת של ירח ובערב הלכנו לחפש עקרבים ללא הצלחה. הבחור ששוחחתי איתו אמר שהמדינה משתקמת וכי לאחר 2 נשיאים מושחטים שלוו מלא כסף מסינים ובתמורה נתנו להם את מכרות האורניים במתנה ועוד הגיע השלישי שמנסה לעזור. לא יודעת כמה זה נכון כי גם השלישי נראה די מושחט.

יום 9: בבוקר החברה מהכפר ביקשו הקפצה לעבודה ואחכ עוד בחור אמר שרוצה לאסוף חפצים מאיפשהו. ואז שאלו אם נרצה לחפש את פילי המדבר. נסענו בגדת נחל ופגשנו 3 פילים ענקיים. בחזור אחת מהם דרש שנשלם כסף על זה מה שממש עיצבן אותי (כי הם לא דיברו על כסף לפני ובכלל לא כזה רצינו לנסוע איתם מלכתחילה). אז נתנו להם קצת כסף וזרקתי אותם מהאוטו באמצע כשעה  הליכה מהכפר שיהרהרו על זה. המשכנו למוזיאון החי של דמארה ובדרך הקפצנו אישה לביתה בכפר שהיה ממש פשוט אך גינה מאוד מטופחת עם סוקולונטים שונים בטוב טעם. אפילו בתיק היה לה ייחורים שאספה בדרך. במוזאון הייתה הצגה חביבה של החיים של השבט של פעם: איך צדים, איך מדליקים אש, איך בונים כלים,ריקוד מסורתי. היום הם כבר לא חיים כך והדבר היחיד שנשאר להם זה שפת הקליקים שנשמעת ממש מגניב. אחכ תדלקנו ושילמנו על הדלק בלוד'ג יוקרתי  עם בריכה למרגלות ההר וציורי בושמנים מסביב. משם הצפנו וישנו בקמפ קהילתי בפלמוונג שהיה ממש בסיסי אבל מבודד שקט ויפה עם מלא ג'ירפות מסביב.

יום 10: המשכנו לאופוו ובדרך עצרנו טרמפ ל2 חברה שנסעו לטורניר כדורגל מקומי ועצרנו להתרעננות במפלי אונגונגו. המקום הזכיר קצת את עין עקב עם מפלון קטן שבתחתיתו הייתה בריכה צלולה עמוקה. בהמשך ראינו מלא עצי באובב ענקיים ורואה צאן שביקש הקפצה קצרה. באופוו ישנו בקמפ בו ניתן היה להשתמש בבריכה של הלוד'ג עם נוף מהמם. בכניסה למתחם היה שומר שנראה ממש מסכן והתחנן שנקנה ערימה של עצים בגרושים וכששאלנו אותו על המקום אמר שמעולם לא היה בפנים כי אסור לו.

יום 11: בבוקר הלכנו להחליף צמיג שעלה 2500 דולר לחדש, אח''כ נפגשנו עם המדריך ג'ון,קנינו אוכל להימבה בסופר ואח''כ היה לנו כמה שעות לשרוף בעיר עד שנצא. הסתובבנו קצת בשווקים, ראינו נשים בלבושים שונים ממלא שבטים: אנגולים, הררו עם כובע קרני פרה ושמלות צבעוניות  יפיפיות, הימבה בעלי העור האדום ללא החלק העליון ועירוניים מגונדרים ללא חוש טעם עם בגדים מודרניים. אח''כ הלכנו למפעל בו מייצרים שמנים ארומטיים מקומפאור ועץ מופאני. שם היה סרטון קצר על המקום ואיך שהם נותנים פרנסה למקומיים וקנינו כמה מהמוצרים שלהם. בצהריים נפגשנו שוב עם ג'ון ונסענו צפונה לכפר ההימבה. בדרך עצרנו בקמפ שלו בו יש מערה עם ציורי בושמנים בה ההימבה היום עורכים טקסים. אח''כ המשכנו לכפר. בכפר היו הרבה אורחים מכפרים אחרים כיוון שהיה שם אירוע של שנה לפטירתו של ראש הכפר הקודם. אז שחטו 5 פרות והיה שפע של בשר. טעמנו גם הבשר היה מבושל היטב וטעים. בנוסף הם תלו על העץ רגלי פר במקום קרניים לזכר הנפטר. פרמו את השרשראות שלהם והנשים גם שמו צמיד אחד קצר יותר מהשני על הרגל כסימן לאבל. בכפר אנשים ישבו בנפרד מהגברים בחברותה מורחות אוקרה על עצמן ועל בגדיהן. תוחנות את האבן אוקרה ובעיקר מדברות. הילדים מסתובבים חופשי בכפר ובערב גם כל הפרות חזרות פנימה לישון. מחוץ לכפר היו ריקודים מסורתים במעגל שלא כל כך רצו לצרף אותנו. השאלה הראשונה שהנשים שאלו אותנו הייתה אם יש לנו ילדים. זה משהו שמאוד חשוב בחברה שלהם. בנוסף גילינו שקקי הם עושים בשיחים מחוץ לכפר: חופרים בור ומנגבים עם אבנים או מקל. על כל אישה גבר משלם פרה ופר ואחרי שהפרה יולדת היא חוזרת לאישה סוג של נדוניה. כל גבר יכול להתחתן עם מספר נשים ולפי התספורת שלנו אפשר לדעת את מעמדו.

יום 12: בבוקר עם השחר כבר הייתה תנועה ערה בכפר. ראינו איך הנשים חולבות את הפרות, דוחפות הצידה את העגל ולוקחות קצת למשפחה. פגשנו גם אורח מכפר אחר שהיה לבוש בלבוש מסורתי (אן כמעט גברים בלבוש מסורתי, רק נשים). הוא היה עשיר, בעל 4 נשים, מסוקס ומאוד בטוח בעצמו. אח"כ ג'ון הציע לנו ללבוש את הבגדים המסורתיים. אז נמרחנו באוקרה מהולה בשומן עז, שמנו את החצאית עור והטכשיטים ויצאנו לסיבוב כבוד בכפר. בירכנו אותם בשפה המקומית וכולן בירכו אותנו בחזרה בחיוך ענק.  זה לגמרי היה המופע היומי אם לא החודשי שלהם. כולם צחקו והתלהבו ממראנו. האמת שזה הרגיש הרבה יותר נח להיות לבוש כמו המקומי ואפילו לא הרחנו את הסירחון של המשחה. רק אחרי ששמנו את הבגדים ונכנסנו לרכב הסירחון הכה באפנו. הנשים בכפר אף פעם לא מתקלחות עם מים, רק מורחות על עצמן אוקרה להגנה משמש ומחרקים ועושות אמבטיות עשן. בדרך חזור עצרנו בקמפ של ג'ון ולאחר 5 מקלחות עדיין נשאר קצת צבע אדום אך לפחות זה כבר לא הסריח. חזרנו לאופואה, נפרדנו מג'ון והמשכנו לכיוון אטושה. לקראת הערב הגענו לקמפ מול שער גלטון. הגרמני המשעשע שקיבל אותנו שאל למה אנחנו אדומות והזהיר לא להסתובב בלילה כי יכול להסתובב אריה בקמפ. הלכנו לתצפית בבור המים אך הוא לא היה מואר ולא ראינו חיות. השמיים היו ממש יפים ובשלוות הערב צפינו בכוכבים נופלים וניסינו להספיק להביע משאלה לפני שהמטאוריט נעלם (לא עסק פשוט בכלל). 

יום 13: בבוקר החלפנו שוב גלגל כי החלופי הוריד קצת אוויר, הפעם זה לקח פחות מרבע שעה ויצאנו לאטושה. הכביש היה ממש גרוע, רועד ועם מלא בורות. בדרך עצרנו בבורות המים וראינו ג'ירפה שותה, זברות, אימפלות, גנו, דיקדיק הרט ביסט, ספרינג באק, פילים מתקררים בצל עם אוזניהם הגדולות ואפילו אריה שוכב מתחת לאבן מרחוק. פתאום ההגה של הרכב הפסיק להגיב טוב וראינו שיש דליפה של משהו מהרכב. עצרנו, לא הייתה קליטה אך למזלנו עצרו לנו כמה תיירים גרמנים ונתנו לנו לעשות שיחה לחברת ההשכרה. הבנו שזה נוזל ההגה כח ושאם נחתוך את החגורה המחברת בינו לבין המשאבה אפשר להמשיך לנסוע הלאה. לנהוג בלי הגה כח זו בהחלט חוויה שדורשת המון כח לסובב את ההגה כאשר האוטו בעמידה ובמהירות נורא נמוכה. בדרך סוף סוף ראינו קרנף (זו היתה המשאלה שלי לאותו היום) והגענו להללי כבר בשקיעה. הנסיעה הייתה עם תאורה מדהימה של אדום בשקיעה  ומלא עדרים בצידי הכביש, ממש קסום. הקמנו אוהלים, אכלנו והלכנו לבור המים המואר בלילה לחכות לחיות. ראינו 4 קרנפים כולל אמא עם תינוק, הפגנת כח של הקרנף הזכר לשאר ו2 צבועים. 

יום 14: בבוקר נסענו לגיים דרייב וראינו מלא עדרים ואריה זכר. בצהריים כיבסנו את בגדי ההימבה בניסיון להוציא מהם את הסירחון לפני שנשים אותם חזרה במזוודה, נחנו בבריכה ובערב עשינו עוד גיים דרייב. בלילה הלכנו שוב לבור המים והפעם ציפתה לנו הפתעה מטורפת. חוץ מהקרנפים שראינו אתמול הגיעה להקת פילים ענקית של אמהות עם ילדים. הם היו במרחק של פחות מ10 מ' מאיתנו. אפשר היה ממש לשמוע את הפילים שותים, לראות איך החדק העדין מתפקד בתור יד, איך האמהות מגוננות על ילדיהן, איך פילון וקרנפון  התעניינו זה בזה ורצו לשחק יחד אך נבהלו ונצמדו לאימא, איך הסבתא חיכתה לבתה ולנכד עד שיסיימו לשתות. פתאום הקרנפים נראו גמדים על רקע הפילים. בנוסף בהתחלה הקרנף המאצ'ו הבהיל פיל שניסה להתקרב למים אך אחרי שהלהקה הצטרפה אליה הוא נסוג. 

יום 15: ביציאה מאטושה חלפנו על פני עדרים, אכלנו ארוחת בוקר באוקאוקג'ו קמפ, נפרדנו מהבע"ח ונסענו לישון באוקהנג, עיירה נוצרית.. האיש בקבלה היה בחור מקסים עם חיוך כנה, לקחנו חדר ל3 והלכנו להסתובב בשוק המזכרות. בערב אכלנו במסעדת הקרנף וגם שם הייתה מלצרית ממש חביבה.

יום 16: קמנו, ארזנו ונסענו לווינדהוק,הקפצנו את אלונה לכמיליון, החזרנו את הרכב ונסענו לשדה. בשדה ראינו את התמונה של ג'ון מתנוססת על הקיר של חברת הטלפונים MTC. לאחר תמונה נפרדנו מנמיביה ועלינו למטוס חזרה ארצה. 

לסיכום זה היה מסע קצרצר אך מאוד עמוס ומרתק. מסע חוצה יבשת עם שילוב מרתק של תרבות, נופים, פלורה ופאונה.עברנו מהמדבר הכי עתיק בעולם, דרך רצועת החוף, השבטים והסוואנה עם המון בע"ח וקרנפים. פגשנו אנשים מעניינים ואפילו למדנו קצת לנהוג על 4*4 ולתקן.